מאיר שלו, החוצפה והמעגל שאין בלתו

עוד ביטוי של עריכת אתר כמו ״העוקץ״ שפעיל כבר 14 שנה, הוא התחושה המייאשת לעתים שכתבנו וכתבו אצלנו כמעט על כל דבר ועניין; בוודאי כשמדובר בנושאים הקשורים למזרחים, ליחסי מזרחים-אשכנזים, למאבק בהגמוניה אשכנזית או לחלוקת הון סימבולית או אחרת, הרי שנכתבו פה במשך השנים הללו כל כך הרבה דברים חכמים ונכוחים. גם על מירי רגב.

מלבד זאת, אנחנו מנסות לא להיכנע לרפלקס המענה האוטומטי לכל נפיחה של חבר/ת כנסת וסלבז, מאמר דעה קליקבילי ב״הארץ״ או סערת פייסבוק גועשת, גם משום שאין לזה סוף אבל בעיקר כי העמדה הלעוּמתית לא תמיד משרתת את הפוליטיקה העיתונאית והאישית שלנו, כמי ששואפות לייצר עולם מקביל ולא הגמוני של ידע וכתיבה – בין היתר על אודות וסביב מזרחיות – בלי קשר לפרובוקציות הנובעות מבורות.

ובכל זאת, מצאנו עצמנו יושבות בסלון של אחת מאיתנו וחושבות אם ומה לעשות ביחס לדיון המתרחש בימים האחרונים, לנוכח כך שהשרה (שאי אפשר לחשוד במי מאיתנו שאנו נמנות עם חבר מעריציה) העזה לגעת בנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית ובאחד מהסמלים היותר אציליים שלה. רגב, שפתחה ככל הנראה עוד שער אל גיהינום האיבה הבין-עדתית, זכתה לקיתונות של בוז ושנאה – ממקומות צפויים ובלתי צפויים – ובתמורה אף לשירותי סינגור מהטובים שבחברינו.

אז הנה תמצית הדברים שאמר מאיר שלו בחלק מראיון נפוח וארוך עם קובי מידן לרגל צאת שני ספריו החדשים:

״לא היה אף מזרחי בקרב מייסדי נהלל. אתה רוצה שאני אדחף לשם בכוח כמה מזרחיים? לא היו, צר לי. בהתיישבות העובדת הוותיקה, בקיבוצים ובמושבים הראשונים, היה רוב אשכנזי מכריע. בנהלל היה רב תימני, שהצטרף בשלב מאוחר יותר ואהבו אותו מאוד, אגב (…) סופר כותב את תבנית נוף מולדתו (…) אני בן אדם חופשי. אני יוצר חופשי. אני לא אתן שירות ספרותי ולא אתן את העט לשום בן אדם שידרוש לשכור את הכתיבה שלי לצרכים כלכליים, חברתיים ופוליטיים. ספרות פוליטית וחינוכית משעממת אותי. אני לא מכניס פוליטיקה לספרים שלי. אי אפשר לנתב את הרוח של האדם היוצר: ׳אתה עכשיו תכתוב לי סיפור שיש בו יותר ספרדים׳״.

והנה מה שאמרה שרת התרבות מירי רגב בתגובה לשלו בראיון ל״ישראל היום״ (הוא לא יכול היה לפלל ליח"צ משומן מזה):

״מאיר שלו, החצוף הזה, המזרחים לא היו חלק מנוף ילדותו? על מה הוא מדבר? הוא חי בעמק יזרעאל. מה עם עפולה, מגדל העמק, בית שאן? עולי שנות החמישים לא היו חלק מההווי שהוא חי בו? באמת? הרי תושבי מגדל העמק שמרו לו על נהלל. הוא פשוט לא רצה לראות אותם. לכן הם לא היו חלק מהסיפור שלו (…) האתוס הציוני מורכב רק מסיפורם של חלוצי העליות הראשונות, התנועה הקיבוצית והתנועה המושבית והמחתרות שהיו קיימות ערב קום המדינה. סליחה, איפה האחרים? איפה המעברות? איפה עיירות הפיתוח? הם לא חלק מהאתוס הציוני? לא, חס וחלילה. רק העולים מארצות המערב בנו את המדינה הזאת, מבית אלפא עד נהלל״.

כמו שכבר כתבה בפייסבוק ברוב חוכמה חברתנו שושנה גבאי, העובדה שרגב מתנפלת על שלו בטענה שהוא לא מייצג בעולמו הספרותי את אנשי מגדל העמק היא ״הקטנה, גימוד והשפלה של אנשי מגדל העמק ושל כלל היהודים המזרחים, שרק מחכים לבד בחושך ששלו יזרוק עליהם מבט. רגב ופנתרי הממסד שלה, ממשיכים להתדפק על המועדון הסגור של האשכנזים כדי להיכנס אליו״. וכמו שהיא ממשיכה ואומרת, עיקר הבעיה הוא לא שאלת הייצוג, אלא שאלת חלוקת המשאבים, שרגב כשרה מופקדת עליה היום.

כמובן שלא היינו רוצות שמזרחים יידחפו להם בכוח, תחת מגפו של השלטון או מתוך מחשבה על תקינות פוליטית, לפרוזה המורמת מעם של גברים אשכנזים, זו בכלל לא הסוגייה. אך אין ספק שלהגיד ש״לא היו מזרחים״ בנוף זה עוד ביטוי לעיוורון הרווח להחריד במחוזותינו. שהרי מן הידועות הוא, שכשהפריחו כאן את השממה, לא היו בנמצא כל בני אנוש אחרים, מלבד חלוצים יפי בלורית ותואר. לא היו כאן פלסטינים (אולי חוץ מגולדה מאיר) ולא היו יהודים שלא נשארו כאן ברצף מאז חורבן הבית (בארבע הערים הקדושות). נס גדול הוא שכמה מהם הצליחו בכל זאת להסתנן אל הדפים האנינים – מהמפורסמים שבהם, התאומים הערבים חליל ועזיז שאיישו את הפנטזיות הארוטיות של אחת הגיבורות של עמוס עוז אם לא ה.   

את הפוסט הזה אנחנו מקדישות לקומץ אחר צהריים מקרי של מזרחים ומזרחיות שזכו להיות מונצחים בספרות הקאנונית, בעודם מגלמים בה תפקידים מבישים, מבזים, מקטינים או מעוותים – כיאה למזרחים בהיסטוריוגרפיה הציונית. בלי להתאמץ יותר מדי, שלפנו כמה ספרים רנדומליים אך מייצגים מהמדף, של בכירי כותבינו האשכנזים.

קבלו את ״עליזה, הפקידה המרוקאית״ – פרי דמיונו הקודח של יעקב שבתאי. זוהי המזרחית היחידה ברומנים ״זכרון דברים״ ו״סוף דבר״, ודאי המזרחית המפורשת היחידה בכלל יצירתו אשר זוכה לתואר המהודר ״הפקידה המרוקאית״ המלווה אותה גם מעט אחרי שמאיר – גיבור הרומן – כבר ידע את שמה. כשהוא צועד אל הדלפק של הפקידה המרוקאית ״נופף לה קלות בידו, כאילו היו מיודדים, והיא השיבה לו בתנודת ראש ובחיוך קטן, שדעך מיד ונספג בהבעת השעמום והטרוניה שלא סרה מפניה השזופות הרעננות…״ התיוג העדתי קריא וברור, ונקשר לסטריאוטיפים גזעניים של חוסר תרבות, וולגאריות ומיניות מופקרת: ״משהו משל כוכבנית או נערת מקהלה זולה היה בה, מאלה המופיעות בצילומי עירום מגרים בעיתונים מצוירים, הפטורות מכל מעצורים של מוסר והשכלה ועידון תרבותי, וכמובן של רגש, ופנויות לגמרי להתענגויות הפרועות והגסות ביותר…״ (״סוף דבר״, עמ' 55)

והנה מיכאל מישל סומו, גיבורו המרוקאי הנלעג של עמוס עוז מרומן המכתבים ״קופסא שחורה״:

כך כותבת אילנה בת זוגו על גופו: ״להסתפק מהיום והלאה בריחו החם, ריח לחם שחור וגבינה וזיתים חריפים…״; ״ריח גופך השעיר, ריח לחם וחלווה ושום״. כך כותב עליו עו״ד מנפרד זקהיים: ״והנפוליון בונפרט האפריקאי הזה מופיע אצלי במשרד לבוש מכנסי גברדין, הז׳קט המשובץ קצת גדול עליו, מקורזל, מגולח עד חורמה, טבול היטב באפטרשייב רדיואקטיבי, מרכיב משקפיים דקים במסגרת זהב, עונד שעון זהב על שרשרת זהב ועניבה באדום ירוק מחוזקת בתפס זהב, ועל ראשו – כדי למנוע כל אי הבנה אפשרית – כיפה קטנה״. (״קופסא שחורה״, עמ׳ 23)

אפשר גם להזכיר את ספר הילדים ״רומיה המטפלת הקטנה״ מאת לוין קיפניס, חתן פרס ישראל לספרות ילדים. בספר תימניה קטנה, עולה חדשה, מלוכלכת ומזת רעב. אביה לוקח אותה לביתם של ״ותיקים״ ומציע אותה כמטפלת לבנם. שם עוברת התימניה הקטנה מטמורפוזה. מרומיה הופכת למוריה, וממלוכלכת היא הופכת רחוצה, מנוקה ומסורקה. שם ״יעשו ממנה בן אדם, וילמדו אותה דרך ארץ״. רומיה שהונצחה בספרו של קיפניס לא זכתה להיות סתם ילדה, עם שלל שאיפות, פחדים, דמיונות ומשוגות – כמו שיש לילדי קיבוץ, למשל, לילדים ב״זרעים של מסטיק״, לילדים מרחוב ארנון או מחבורת חסמב״ה. רומיה והמקצוע שלה חד הם. היא מטפלת. אמנם קטנה, אך לשם כך נועדה. למעשה, אין לדעת אם היא מטפלת ב״ותיקים״ או שמא הם מטפלים בה, כי בזכותם היא נעשית בת אדם. במדינות מתוקנות, אבא שלה היה צריך לשלם למשפחה שאימצה אותה ולא להפך.

כפי שציינו, הדברים שקוממו את רגב נאמרו בראיון בן שני חלקים לקובי מידן בתוכנית ״חוצה ישראל״. בין היתר הוא סיפר שם שחוץ מלכתוב ספרים בקדחתנות (כאמור, שניים יצאו בבת אחת – אחד לילדים ואחד למבוגרים!), הוא עסוק במדידת החצב הגבוה במזה"ת (1.67, למתעניינים) בביתו אשר באלוני אבא (5 ק״מ מנהלל, שבה נולד), בניבוי מזג האוויר על פי פריחת החצבים – מלאכה שלמד מ״זקני הבדואים בכפר הסמוך״ והכנת הלימונצ׳לו ״הטוב ביותר בעולם״. הוא גם משוויץ ללא טיפת ענווה איך ״בגיל ארבע כבר סיימתי לקרוא את הכרך הראשון של מילון אבן שושן״, ומקטר על ניקוד שגוי שממלא אותו חמה שפוכה. וכמובן שאי אפשר בלי קינה קטנה על ירידת קרנה של הרוח. פשוט אי אפשר!

אבל לעניינו, לא ברור מדוע התנער שלו בכזו נחרצות מנוכחות של מזרחים בספריו. עלעול מהיר ב״רומן רוסי״ שהקנה לו מקום בפנתיאון הספרות העברית, ואשר אותו קראנו בשקיקה הרחק אי אז בשנות התיכון, מעלה את הדמות הצדדית של מרדכי בוסקילה, המרוקני דובר השפות ומחשב החישובים, ש״בא מן המעברה שנבנתה על הגבעות שמאחורי יער האקליפטוסים, ועוררה בכפר רגשי בוז וחסד״. כלומר, היו מזרחים ברקע, הייתה מעברה. לא זו בלבד, אלא שלאנשי הכפר היה קשר עם אנשי המעברה. וכך כותב שלו באירוניה מושחזת על פסיה צירקין, האם המזניחנית: ״פסיה הגיחה מדי פעם מלשכתה בבית הוועד הפועל כדי לארח בכפר מנהיגי פועלים מחוץ לארץ, מומחי חקלאות בורמזים ושרים שחורים בחצאיות צבעוניות וכובעי אופים. היא גם אירגנה פעילות חינוכית וסוציאלית במעברות, ובעיתון התפרסמה תמונתה רוחצת ילד מרוקני בגיגית של פח ומחייכת אל אמו. "החברה פסיה צירקין מלמדת עולה חדשה אהבת אם מהי״.

חג חירות שמח לכל המזרחים, לכל האשכנזים ולכל הפעילים ברפובליקה הספרותית השוקקת. אולי הגיע הזמן שנפרוש כלאחר כבוד מרעיון העוועים של החזון הציוני ונתחיל לחפש תשתיות אחרות לחיים משותפים ומלאי השראה של כל יושבי הארץ הזו.