השאלון של העוקץ: אמיר זיו

ספרו הראשון של אמיר זיו "ארבעה אבות" רואה בימים אלה אור בהוצאת עם עובד. זיו, בן 48, מתגורר בגבעתיים – העיר שבה גדל – ועובד בעיתון "כלכליסט". הרומן שכתב מקיף שלוש עלילות שמתרחשות במרחק של שנים זו מזו ונקשרות ונחתמות יחד, וביסודן אהבה וקנאה עזות כמוות. זימנו את אמיר זיו להשיב על שאלותינו, והוא נענה בהתמסרות.

* * *

במה אתה עסוק בימים אלה?

הרבה עבודה בעיתון "כלכליסט", כרגיל. ונראה שהמהתלות הפוליטיות של בנימין נתניהו יהפכו את התקופה הקרובה לעמוסה עוד יותר מבחינה חדשותית. פרט לכך הבן הגדול שלי, שחי באמריקה, מגיע לביקור לקראת פסח, ואני מנסה לתכנן לו שהות מעניינת כאן. זה אתגר תמידי, כי "מעניינת" משתנה משנה לשנה, ככל שהילדים גדלים, וקשה להסתמך על הצלחות מעניינות קודמות.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית טורדת את מנוחתך?

לא מדובר בפרשיה אחת, אלא ברוח רעה כללית שמנשבת משדרות פנסילבניה בוושינגטון, דרך בירות אירופה ועד גבעת רם. ריאקציה מיליטנטית שמבקשת לחסל או לפחות למשוך לאחור כל הישג של הומניזם וליברליות שהושג בעשורים האחרונים, כאילו מדובר במחלה שיש להדביר. לצערי, זה הניצחון האמיתי של הפונדמנטליזם: שנאת זרים, גזענות, מיזוגניה והומופוביה שמחלחלות לקהילות שלמות, שהולכות ומסתגרות בתוך עצמן.

באופן אישי יותר, כעיתונאי, אני מאוד מוטרד מהקרב נטול העכבות שמנהל ראש הממשלה נגד התקשורת החופשית בישראל. לפחות נכון לכתיבת שורות אלה, נתניהו מוכן לפרק את הממשלה כדי למנוע הקמה של תאגיד שידור ציבורי, אחרי שכבר פירק את הממשלה הקודמת כדי למנוע סגירה של עיתון שתומך בו. פירוק ממשלה מתפקדת מסב נזק אדיר – ולא רק כלכלי. הוא פוגע ביציבות השלטונית ומחליש עוד יותר את המערכת הפוליטית כולה, שממילא מתקשה לתפקד. גם אם המהלך יתגלה בסופו של דבר כתרגיל לעיכוב כתבי אישום, כך או כך מדובר בניצול ציני מרתיח.

ואם נחזור למהות, אין אף מנהיג במדינה דמוקרטית שמרשה לעצמו מתקפה כה ישירה וכוחנית על התקשורת בארצו שלו, תוך התעלמות מוחלטת מהתפקיד שלה בשמירה על הדמוקרטיה. נדמה לי שאפילו דונלד טראמפ, ההזוי שבמנהיגים המערביים בעת הזאת ואדם שאינו מהסס לטפול שקרים ולהטיח האשמות שווא בכלי תקשורת שמבקרים אותו, עדיין לא העז לנסות לשלוט בהם, כפי שנתניהו מבקש לעשות. וזו אינה גחמה רגעית, נתניהו קיבע בכל ההסכמים הקואליציוניים חובת ציות לרצונותיו בתחום התקשורת – וחובת הציות הזו לא נשארה על הנייר. זו אובססיה מבהילה, בוודאי כשהיא מגיעה מראש ממשלה כה חזק שנמצא כבר שנים בשלטון. והיא צריכה להדאיג כל אזרח, לא רק עיתונאים, ללא קשר לעמדותיו הפוליטיות.

מיהם שלושת הא/נשים שהיית מלהק בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

ברק אובמה בשביל החזון ושאר הרוח והכריזמה, אנגלה מרקל בשביל ליישם אותם, ואורלי לוי-אבקסיס, בשביל לספק את נקודת המבט של החלשים, ובעיקר כדי לשמש דוגמה לאן אפשר וצריך להגיע בפוליטיקה בלי להפסיק להיות בן אדם.

ספר על שני דברים שאפיינו את השכונה שגדלת בה.

גדלתי בגבעתיים, ברחוב שמסיבות שלא הובהרו לי עד היום גרו בו המון משפחות של עולים חדשים ממדינות אנגלוסקסיות. הם היו מנומסים לעילא, ויחד עם זאת לא בהכרח נחמדים. בטח לא כלפי ילדים ישראלים רעשנים, שמשחקים כדורגל על הדשא המטופח בחצר, לפעמים אפילו בין שתיים לארבע, וחובבים מלחמות מים בקיץ. הם לעומת זאת שיחקו קריקט-דשא מעודן ובדמינטון באולם בבית הנוער, וגידלו כלבים מטופחים להפליא עם שמות שהתקשינו אפילו להגות. לקח כמה שנים עד ש"מיזוג הגלויות" עלה יפה והפכנו לחברים של ממש.

מעבר לכך, בניין המגורים שלנו שכן כמעט בצמוד לשבט הצופים, והוא הפך לבית השני שלי לאורך כל שנות הנעורים עד הגיוס. הייתי חניך, ומדריך וראשג"ד ובעיקר צייתן ונאמן לכל הקודים הצופיים – מהלבוש ועד אחרון כללי ההתנהגות – באופן שמעט מביך אותי היום להיזכר בו. יחד עם זאת, אני יודע להעריך את כוחו של היעדר הציניות אז, ואת העוצמה שהיתה טמונה בעבור נער מתבגר בהשתייכות נטולת הספקות למערכת חברתית תומכת ויציבה. היה בזה הרבה כוח, גם אם מעט מדי חינוך לחשיבה ביקורתית.

האם אתה או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?

לא, לפחות לא כזאת שאני זוכר. למתבונן מהצד אני עשוי להיראות כגבר לבן פריבילגי לכל דבר, ואלה נוטים לחוות פחות גזענות שמופנית אליהם ישירות – אם ננסח זאת בעדינות.

האם לדעתך תור דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

אין לי ברירה אלא להאמין שכן, אחרת נשמטת הקרקע תחת ההתעקשות לחיות דווקא כאן. אבל אני חושש שהפתרון הזה, שיהיה כפוי (וכפוי טובה) יימצא רק אחרי פיצוץ אדיר בעוצמתו. והפיצוץ הזה לא יתרחש רק בינינו לבין הפלסטינים, אלא גם, ובעיקר, בינינו הישראלים לבין עצמנו. הפער בין התפיסה התיאולוגית-משיחית לבין החילונית-הומניסטית בכל הקשור לחזקה שלנו על הארץ התרחב לכדי פער שלא ניתן לגשר עליו עוד, אלא במאבק שיהיו בו גם לא מעט אלמנטים אלימים.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

הייתי מדבר איתם על המשמעות העמוקה והרצינית של דמוקרטיה והערכים שמנחים אותה. לא דמוקרטיה "שטוחה" של זכות הצבעה בבחירות ורוב שקובע, אלא דמוקרטיה שהערכים שמנחים אותה הם כיבוד של זכויות המיעוט, חופש ביטוי רחב ככל שניתן, חופש דת וחופש מדת, הימנעות מפגיעה שלא לצורך באדם אחר, מערכת משפט עצמאית, תקשורת חופשית, ושלטון נבחר שהמשימה היחידה שלו היא לשרת את בוחריו. הייתי מדבר עם התלמידים האלה על החשיבות העצומה בשמירה על הדמוקרטיה מהסוג הזה, בלי להתפשר ובלי לעגל פינות בשל "נסיבות" שפוליטיקאים ממציאים, כדי שהם והילדים שלהם יוכלו, וירצו, להמשיך לחיות כאן.

מהו הספר האחרון שקראת /הסרט האחרון שראית (מוזמן לפרגן לקולגות)?

קראתי את "הנני" של ספרן פויר, ואחריו את "טוהר" של פראנזן. שניהם סופרים אמריקאים רבי יכולת. ובכל זאת, "בית יעקוביאן" של אל-אסואני, שקראתי לפני כן, אמיץ ומוצלח יותר משניהם. הספר מרשה לעצמו לחשוף גם את השלטון המצרי במערומיו, אבל בעיקר את גיבוריו שלו, מעניים עד עשירים, בעליבותם ובגחמותיהם וברשעותם – ודווקא זה מה שהופך אותו לספר אמיץ כל כך. הריאליזם המחוספס של בית יעקוביאן מטלטל, מייאש במידה רבה, וגם חשף בפניי עולם שלם ומורכב של ארץ שכנה שלא הכרתי די.

בימים אלה אני קורא את "מים רבים" שכתב מנחם בן ימי יחד עם יהודית רותם. הספר הוא "ממואר" – סוגה ספרותית שאינני מחובביה. אבל את בן ימי, שכבר חצה את גיל 90, ראיינתי לפני שנתיים לכתבה גדולה ונחשפה בפניי דמות כבירה, לא פחות. דייג ויורד-ים רב מעללים, איש ישר ואמיץ שהרפתקאותיו על פני הגלובוס, מאז שברח מהגטו ולחם עם הפרטיזנים והצבא הרוסי ועד שהקים קואופרטיבים של דיג בעיירות נחשלות באפריקה, מפרנסות ביושר ספר שלם.

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

מוצארט מנצח על תזמורת, אלביס מרקיד, ג'ניס ג'ופלין מתמסרת לקהל וקית' ג'ארט בקונצרט ספונטני. והייתי מת להיות בהופעה של "אלג'יר" עם התקליט "מנועים קדימה", אבל בהרכב שכולל גם את גבריאל בלחסן המנוח.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

אלברט איינשטיין, כי אני בטוח שאוכל להבין את תורת היחסות, אילו רק אקבל את ההסבר מהמורה הנכון.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

כפית שעל הידית שלה הוטבע סימן של לב, שנגנבה ממסעדה כדי להימסר לידיה של אהובה.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

זה לא איפה, זה איך. שמח בחלקי, אחרי הספר השלישי, ובריא.