ילדות טובות: אלימות ומיתוס ההתנגדות

בפרק זה אדון בתפיסה שאגדירה ״מיתוס ההתנגדות״. על פי תפיסה זו, לנשים לא עומדת הזכות להתנגד התנגדות אקטיבית ואף אלימה לאלימות שהופנתה כלפיהן, בדיוק כמו הזכות העומדת לגברים. הלכה למעשה מדובר במנגנון דכאני כלפי נשים המכונן את עצמו בדרך פתלתלה בשלבים אלה:

• הפקעת הזכות של נשים להתנגד התנגדות אלימה לאלימות המופגנת כלפיהן. הדבר נעשה באמצעות תוצרי התרבות המפיצים דימויים נעדרי אלימות של נשים ומבנים תודעה השוללת מהן את האפשרות להתגונן באלימות.

• ביסוס דפוסי תגובה נשיים הנמנעים מלכתחילה מאלימות ומסתכמים ברפרטואר תגובות מצומצם הכולל חוסר תגובה, שתיקה, עצבות והיעלבות, בכי והימנעות מעימות.

• דרישה חוקית וציבורית מנשים להתגונן ולהביע התנגדות אקטיבית מעשית או מילולית כדי לזכות בהכרה ובהגנה. משאינן פועלות כך, מוטלות עליהן אחריות ואשמה ואף נמנעת מהן הגנה משפטית פורמלית והבנה מצד הציבור.

צמד המילים ״אלימות ונשים״ מתייחס בדרך כלל לאלימות נגד נשים, שהיא התופעה השכיחה יותר. לתופעת האלימות מצד נשים כמעט אין נוכחות בשיח הציבורי, ופשיעה של נשים נחשבת שולית. כשהשיח נדרש לאלימות של נשים, הוא מתמקד במקרים שבהם התנגדו נשים באופן אלים ותקפו את בני זוגן לאחר שאלה הכו אותן והתעללו בהן. שי רודין, המנתח יצירות ספרות ישראליות המציגות אלימות של נשים, טוען שהנרטיב המתייחס לאלימות של נשים מכונן אותה כאלימות הנובעת מדיכוי מתמשך של נשים שמאסו במצבן הקורבני ונהגו באלימות בתגובה על אלימות נגדן.

צמד המילים ״אלימות ונשים״ מייצג את קצות הרצף, נשים כקורבנות ונשים עברייניות, ובשני המקרים האלימות תחומה לספירה הפרטית ולמשפחה, שהיא היחידה הבסיסית של השליטה הפטריארכלית, ולכן אתר של דיכוי נשים. קתרין מקינון טוענת שהדיכוי המשמעותי של נשים מתקיים במשפחה ומוסתר מעיני הציבור בחסות ערכי הליברליזם וחופש הפרט. כך הנשים נותרות חסרות הגנה וחשופות לאלימות בתוך המשפחה. גישות מסורתיות מבססות את הסברן בנוגע להתנהגות אלימה של נשים על הבדלים בין המינים שהם ביולוגיים במהותם, לעומת גישות מודרניות, המבססות את הסברן על יסודות חברתיים-תרבותיים. הגישות המודרניות מדגישות את תהליך הסוציאליזציה המגדרית המחַברתת נשים לצייתנות, לסבילות, לפייסנות, להמעטה בתוקפנות, להימנעות מפשיעה ולקונפורמיות.

שתי הגישות מדגישות את ההבדלים המשמעותיים בהיקף ובתצורה של האלימות של נשים, ושתיהן מבוססות על הנחת היסוד שהתנהגות אלימה היא דפוס התנהגות של גברים. מֶדָה צ׳סני-לינד וליסה פסקו, שחקרו דפוסי פשיעה של נשים, טוענות שהתיאוריות הקרימינולוגיות המסורתיות שניסחו בשנות ה-70 את מודל ״העבריינית החדשה״ (New Criminal) ביססו אותו על ההנחה שהשיפור במעמד הנשים בעקבות התרחבות השיח הפמיניסטי יוביל לדפוסים של דוֹמוּת מגדרית בדפוסי הפשיעה. אולם לטענתן מה שהשתנה בעיקר הוא הדימוי והתפיסה של פשיעה של נשים במערכת המשפט, ששימשה שופטים להצדיק את ההחמרה בעונשן של נשים שנהגו באלימות ותרמה להדרת הקול הנשי מהזירה המשפטית, אף על פי שהנתונים הסטטיסטיים מצביעים על פערים משמעותיים בין פשיעה של נשים ופשיעה של גברים בכלל ובעבֵרות אלימות בפרט.

נויה רימלט, הבוחנת פסקי דין של נשים שהורשעו באלימות, מציינת ששיעור הנשים המורשעות באלימות נמוך מאוד, ושאלימותן היא תולדה של ניצול מיני בעברן, ולפיכך בעלת מאפיינים מגדריים מובהקים. סירובה של מערכת המשפט לאפשר לנשים שהורשעו באלימות להסביר את הרקע להתרחשות – שנועד למקם את העבֵרה בהקשר של מערכת יחסים כוחנית ובלתי שוויונית המבוססת על יסודות של פחד וכפייה – מבוסס על הנחת הדוֹמוּת המגדרית להצדקת ההחמרה בעונשן של נשים. גם במקרים שהכירו השופטים ברקע שהוביל לעבֵרה, נבחן ההקשר מתוך פרספקטיבה סטריאוטיפית הפועלת לרעתן של נשים. במקרים רבים שבהם נשים מערערות לבית המשפט העליון על חומרת הפסיקה נגדן, מוחמר עונשן, בעיקר מאחר שאלימותן נתפסת כהתנהגות חריגה לנוכח ההתנהגות המצופה מנשים. כשנשים מגיבות בכוח פיזי לאלימות המופעלת נגדן, באופן המבסס מערך שווה של יחסי כוחות, ותגובתן חמורה באותה מידה כתגובתם של הגברים, סוגיה זו מעוררת מחלוקת.

דוגמה למחלוקת זו מציגה אורלי לובין בניתוח לסרט ״תלמה ולואיז״, שבו מגיבות גיבורות הסרט באלימות על אלימות המופעלת נגדן. לובין שואלת כמה שאלות: האם חיקוי התנהגות גברית אלימה נובע מהבנה שזו האפשרות היחידה העומדת בפני תלמה ולואיז כדי להתמודד עם האלימות הגברית שהופנתה כלפיהן ולכונן את עצמן כסובייקט?; האם התנהגותן האלימה היא תשובה פמיניסטית הולמת שמנכיחה את היות האלימות דפוס התנהגות שאינו רק נחלת גברים?; והאם העובדה שהתנהגות זו חורגת מהסדר הפטריארכלי ההגמוני היא הנימוק המצדיק את בחירתן של תלמה ולואיז להתאבד מתוך הבנה שבהיותן נשים אין להן אפשרות קיום לאחר שפרעו את הסדר של יחסי הכוח המגדריים, הנחשב לטבעי? המחלוקת בדבר האופן שבו מוצגת אלימות של נשים – כאלימות המונעת מפסיביות, מפחד ומכפייה או כאלימות אקטיבית המונעת מבחירה חופשית – מתיישבת עם ההסבר שמציעים כמה חוקרים. בחירותיהן האלימות של נשים נולדות על רקע מציאות של דיכוי וכפייה, והן נחלקות לשתי קטגוריות: התנהגות הגנתית, שנועדה לאפשר להן להימלט או להימנע מתקרית אלימה, או אלימות שהיא תגובה של תסכול, שנובעת מחוסר היכולת להימלט או לשלוט במצב האלים.

כדי להציל את עצמן מִמציאות זו ולא ליפול קורבן לה הנשים בוחרות בדפוס פעולה אקטיבי, שכן הפנימו את ההבנה שאלימות היא המוצא האחרון והדרך היחידה להשתחרר. גברים, טוענת מילר, משתמשים באלימות כדי לגרום פחד ולשלוט, ואילו נשים נוקטות אלימות בעקבות פחד וכדי להשתחרר משליטה. למרבה האירוניה, השימוש של נשים המשיבות ״מלחמה״ באלימות גורם להסלמה, הופך אותן לפגיעות יותר ונוטל מהן את ה״זכות״ להיחשב לקורבן האלימות.

אלימות של בנות

סקירה זו מבקשת לבחון את האלימות של בנות כפי שהיא באה לביטוי בספרי הילדים, מתוך השוואה לסקירה שלעיל, שבחנה אלימות של בנים. אבקש לבחון עד כמה התופעה נפוצה בספרי ילדים, מה מאפיין ביטויי אלימות של בנות, ואם ניתנת להן לגיטימציה לנקוט אלימות ולהתנגד לאלימות המופעלת נגדן. בחינת מקומן של בנות בסיטואציות אלימות או בעלות פוטנציאל לאלימות תאיר את הדיון העוסק בשוויון בין המינים ואת שאלת הפרפורמטיביות המגדרית ותפקידה בהנצחת ההבדלים בין המינים, הנצחה שמפקיעה מנשים את הזכות להתנגד לאלימות המופעלת נגדן. סקירה זו מקבילה מבחינת הקטגוריות לסקירה שבחנה את האלימות של בנים, ההקבלה נועדה להשוות בין המגדרים.

הקטגוריה הראשונה שאבחן היא באילו מצבים דמויות נשיות בספרי הילדים מפעילות כוח ונוקטות אלימות. טינטורו הַפּילה היא גיבורת ספרה של נורית זרחי מ-1993 ״טינטורו פילה קטנה מאוד״, שאיירה הלה חבקין. כשהייתה טינטורו בת שבוע חטפו ציידים את אמה ולאחר זמן גם אותה, כדי למָכרה לבעלי קרקס. אין עדות בסיפור להתנגדות לחטיפה, לא מצד האם ולא מצד הפילה, אף שהחטיפה הייתה אקט כה אלים מצד הציידים, עד שלאחריו טינטורו כמעט מתה. מאחר שגורת פילים במצבה אינה יכולה להביא תועלת לבעלי הקרקס, הם מסרו אותה למאלף חיות נודע, וזה טיפל בה והציל אותה, וכשהתאימה לבעלי הקרקס הם חטפו אותה ממנו לצורכיהם.

אף על פי שברור לנו שמבחינה פיזית גם פילה קטנה גדולה לאין שיעור מבן אדם, ושגודלה וכובד משקלה היו אמורים להעניק לה עדיפות מבחינת יחסי הכוח, אין לדבר ביטוי בסיפור, והפילה הצעירה עוברת מבעלותם של הציידים לבעלותם של מנהלי הקרקס ומהם למאלף החיות, ואין כל עדות להתנגדות מצדה. בעלות על נשים, טוענת גייל רובין, גם אם היא נועדה כביכול להגן עליהן, מאפשרת את ניצולן. ואכן המעבר של טינטורו בין גברים מוכיח זאת: הם מפגינים בעלות ביחס אליה, מאפשרים את אילופה ומנצלים אותה. בכל פעם שטינטורו בגפה היא נחטפת. כשמתברר למאלף החיות שבחסותו נמצאת טינטורו שייאלץ להיעדר זמן-מה הוא אומר לה שעליה להיות אמיצה וחזקה ולדאוג לעצמה. מובן לו שכדי שתוכל לדאוג לעצמה בהיעדרו עליה להיות אמיצה וחזקה, תכונות שמן הסתם לא העריך שיש לה או שנדרשה להן קודם לכן.

הציפייה שטינטורו תצליח לשרוד בהיעדרו תתבדה עד מהרה. בעלי הקרקס מבחינים בכך תופסים את טינטורו ונועלים אותה בתא. אין עדות בסיפור או באיור להתנגדות מצד טינטורו. הקלות שבה היא נתפסת ונכלאת מעצימה את חוסר האונים שלה, והאיור מבליט זאת במבט עיניה העצובות, הנשקפות מעבר לסורגי התא. טינטורו, בהיותה דמות נשית הנחשפת לאלימות ולאיום מצד גברים, אינה מגיבה לאקט האלים של החטיפה והכליאה. הסיפור מעצים את חוסר האונים, המאופיין כתכונה נשית, ושולל את זכותה של דמות הנשית להתנגד באלימות לאלימות המופנית נגדה. רגע לאחר שטינטורו נכלאת בתא מסורג ובעלי הקרקס עוזבים את המקום, משתנה התנהגותה מן הקצה לקצה:

טינטורו התחילה להכות בחדק שלה בסורגי החלון ולבעוט ברגליה בקירות. כשנגרלי וגונץ נכנסו לתת לה אוכל היא לא הניחה להם להתקרב. טינטורו השתוללה כל כך עד שהקירות כמעט נעקרו ממקומם […] כל הלילה השתוללה טינטורו בתוך התא. מי שעבר בסמוך יכול היה לחשוב שמתחוללת סופת רעמים.

טינטורו מפעילה כוח כה רב בדיוק ברגע שהוא אינו רלוונטי, ואינו מכוון נגד איש, עובדה המנכיחה את הכוח שיש לה. התנהגותה היסטרית, התנהגות המאופיינת בתודעה כהתנהגות נשית לא רציונלית. היא אף מצליחה להפחיד את בעלי הקרקס ולגרום להם להתרחק ממנה. איננו יכולים שלא לתהות כיצד הייתה מתפתחת העלילה לו רק הייתה טינטורו מפעילה את כוחה זה בעת שנתפסה ונכלאה, ומדוע אינה תוקפת את בעלי הקרקס כשהם מנסים להתקרב אליה ולתת לה אוכל. התנהגותה בתוך התא המסורג מעידה על אומץ, על חוזק ועל כוח, אלא שאלה באים לידי ביטוי ברגע הלא נכון ובאופן שאינו מכוון נגד תוקפיה. אילו הגיבה באלימות היינו אנו הקוראים יכולים להזדהות עמה ולהבינה, אולם הסיפור כאמור מפקיע מטינטורו את הזכות להתנגד, ואינו נוקט לשון מגַנה או מאשימה כלפי החוטפים. טינטורו מוקפת דמויות גבריות הנוהגות כלפיה באלימות, והיא מוצגת כדמות פגיעה, מנוצלת ומוחלשת שאין בכוחה להגן על עצמה ולהינצל בזכות כוחה, שקיים כאמור, שכן אנו עדים לו בסיפור. לבסוף מציל אותה ילד קטן ומוביל אותה מהקרקס אל קרחת היער שממנה נחטפה לראשונה, הצלה שמבליטה את חוסר יכולתה של טינטורו להגן על עצמה ולהינצל.

ילדה טובה צריכה להיות נקייה

הספר ״היום הרע של טובה״, שכתבה ואיירה אלונה פרנקל ב-1979, מציג את טובה, שיום אחד בחייה הייתה ילדה רעה. הנה כמה מעשים שעשתה באותו היום: צבטה תינוקת בטוסיק, משכה בזנבו של החתול, האכילה את הדג באוכל מפלסטלינה, לכלכה את שמלתה של האם בשוקו, התנהגה שלא בנימוס כלפי השכנה, השליכה חול על ראשו של ילד בגן, הרסה מגדל קוביות של ילדים, תפסה את הנדנדה לעצמה ולקחה מלימור את הכריך שלה. כשהרגישה שהיא ״עוד יותר רעה״ היא נשכבה על המדרכה, רקעה בידיה וברגליה וצרחה. בחינת המעשים שעשתה טובה ביום הרע שלה מראה שהם מסתכמים בהתנהגות לא נאותה, בהצקה, בהתנהגות אגרסיבית ואף במעשי אלימות לשמה.

היה אפשר לחשוב שסיפור זה הוא בגדר ״תיקון״ על היעדרם של סיפורים המציגים דמויות של בנות אלימות, אולם הסיפור מסתייג מהיותה של טובה דמות רעה בהגדרת שמו, ״היום הרע של טובה״, ובבחירת שמה. הנחת המוצא בסיפור היא שההתנהגות המתוארת בו אינה הולמת את הפרפורמטיביות הנשית, ולמעשה מתאפשר לטובה לחרוג ממנה לזמן מוגבל ומוגדר – יום אחד בלבד. מכאן שהתנהגות זו אינה אופיינית לה אלא ביום ״רע״ אחד בחייה, שאמה מגדירה ״יום שחור״. השימוש בה״א הידיעה בשם הסיפור מבהיר שמדובר ביום אחד בלבד. טובה מתבוננת במראה, מותירה בה את הדמות הרעה ושבה הביתה. המבט של טובה בדמותה המשתקפת במראה דומה למבט שלנו בהתנהגותה – מבט שיש בו זרות ופליאה. טובה בוראת את עצמה מחדש בוויתור על החלק הכוחני והאגרסיבי באישיותה ומשיבה את הפרפורמטיביות הנשית למצבה האידיאלי נטול היסודות הנתפסים מבחינה סטריאוטיפית כגבריים, שהרי קיומם באופייה פורע את הסדר הטבעי ואת הדיכוטומיה המגדרית של דפוסי ההתנהגות. ראוי לציין שבפורזץ הקדמי מופיע טקסט באנגלית שלא תורגם לעברית: ״מוטו: ׳מחר מתחיל יום חדש׳, סקרלט אוהרה. מרגרט מיטשל, ״חלף עם הרוח״ (תרגום חופשי שלי, גד״י).

המוטו של הסיפור, הלקוח מן הסרט הידוע, מבקש להעביר מסר שגם כשהמצב נראה נואש, תמיד יש תקווה. מסר זה מחזק את המוטיב שסיפורה של טובה יכול להתחיל מחדש ולהותיר את הקשיים של היום הרע מאחור. לאיור המלווה את הסיפור תפקיד מעניין בהסדרת הקשר בין התנהגות ומראה חיצוני בהקשר המגדרי. האיור כולו בקו מינימליסטי בצבעי שחור-לבן, ללא פרטים מיותרים, והפרטים שנמצאים בו מאוירים באופן שטוח וללא פרספקטיבה. סגנון איור זה מבקש להדגיש דיכוטומיה ברורה בין טוב לרע, בין טובה שיש לה יום רע לטובה שהשליכה את מאפייניה הרעים ומעתה ואילך יהיו לה רק ימים טובים. כפי שמדגיש האיור, לגוני ביניים אין מקום אצל ילדה; מעצם היותה ילדה האפשרות היחידה עבורה היא להיות טובה, על פי הנחת היסוד של הסיפור, שפרפורמטיביות נשית צריכה להיות משוללת יסודות בעלי פוטנציאל של שימוש באלימות.

ההבניה החברתית של טובה כילדה משוללת יסודות אקטיביסטיים תהפוך אותה לפגיעה ולחלשה ולחסרת יכולת להתגונן בעת הצורך. מעניין לבחון את ההבדל בין דמותה המאוירת של טובה כשהיא רעה לבין דמותה כשהיא טובה. כריכת הסיפור מסדירה עוד בטרם החל הסיפור את המהלך כולו. בכריכה הקדמית מופיעה דמותה של טובה ביום הרע שלה ומעליה שם הסיפור ״היום הרע של טובה״, ובכריכה האחורית מופיע הטקסט בכתב ראי ומרמז בכך על ה״מהפך״ שחל בטובה לאחר שצפתה בהשתקפות דמותה במראה.

כמה הבדלים בולטים בדמותה של טובה לפני ואחרי השינוי: בעיניים, בפה, בשיער ובתנוחת הידיים. כשהיא רעה עיניה פקוחות לרווחה ומישירות מבט אל הצופים, וכשהיא טובה היא משפילה את עיניה; כשהיא רעה היא משרבבת את לשונה לעבר הצופים, וכשהיא טובה שפתיה חתומות; כשהיא רעה שערה סתור ופרוע, וכשהיא טובה שערה מסורק בקפידה וסרט מקשט אותו; כשהיא רעה ידיה מונפות אל על ואצבעותיה המורות מונפות בתנוחה מאיימת, כשהיא טובה ידיה שלובות. ההבחנה הברורה באיור, המגדירה מהי ילדה טובה, נוגעת לאלמנטים חיצוניים של הופעתה ולאלמנטים בדפוסי ההתנהגות המבטאים נימוס והשפלת מבט – המבטאים ביישנות והכנעה. ילדה טובה צריכה להיות נקייה, מסורקת ומסודרת, לא להישיר מבט שיכול להיחשב מתגרה או חצוף ולא לפתוח את הפה – תרתי משמע. כל האלמנטים המוצגים מסתכמים בהסדרה של הנראות הנשית ובפיקוח עליה.

*

לסיכום, בסקירה זו ביקשתי להגדיר את מיתוס ההתנגדות – התפיסה שהזכות להתנגדות אקטיבית או אלימה נגד אלימות שקדמה לה עומדת לנשים במידה שווה שהיא עומדת לגברים – ולהראות שזכות ההתנגדות שמורה לגברים בלבד. באשר לנשים היא תפיסה שקרית, ״מיתוס״ שאין לו קיום בעולמן של נשים. מיתוס זה מכונן את עצמו בשלושה שלבים. לשניים מהם ביטוי בספרות הילדים, והשלב השלישי נוכח בשיח הציבורי והממסדי.

סקירת ספרי הילדים הדגימה שהספרים העוסקים באלימות של הדמות, בפנטזיות שלה על כוח או בחינוכה לא להיות אלימה הם בדרך כלל ספרים שהגיבור בהם הוא בן. הפרפורמטיביות הנשית המוצגת ברוב הספרים משוללת יסודות אלימים, ובהיעדרם לא תתאפשר סוציאליזציה מגדרית המבנה התנגדות נשית לאלימות. הנורמות המוצגות בספרי הילדים בוראות בנות לא אלימות ומפקיעות מהן את הזכות להתנגד במצבים שהיו מצדיקים התגוננות מצדן. כמו כן הדגימה הסקירה את התגובות השכיחות מצד דמויות נשיות, המאופיינות בפסיביות ובהימנעות ממצבי עימות; תגובותיה של האישה מכוונות בדרך כלל כלפי עצמה ולא כלפי הדמות הפוגעת ומבססות בכך קשר בין נשיות, חולשה וחוסר אונים. הסברים פסיכולוגיים מבהירים שצער, היעלבות ובכי הם רגשות משתקים, הטקטיקה של חוסר תגובה ושתיקה במצבי קונפליקט נועדה לאפשר הימנעות והתחמקות מהם, ולכן לנשים נטייה לפתור מצבי עימות בין-אישיים בדרך פייסנית והרמונית. הסברים אלה מחזקים את התפיסה הסטריאוטיפית בנוגע לפרפורמטיביות הנשית כפי שהיא באה לביטוי בדוגמאות שהוצגו בסקירה זו.

המושג ״מיתוס ההתנגדות״ אינו קיים בשיח הפמיניסטי. זהו ניסיון שלי להמשיג מבחינה תיאורטית את התופעה שניצבה לפניי שעה שביקשתי לבחון את האלימות כאתר סימבולי ליחסי הכוח בין המינים. הפמיניזם הרדיקלי, שמבקש לאתר את מקור יחסי הכוח בין המינים, טוען ששורשי הקיפוח של נשים נעוץ בהגמוניה הפטריארכלית, המבנה היררכיה מגדרית שבה משמרים הגברים את עליונותם גם ובעיקר באמצעות אלימות. במגמה לבחון את יחסי הכוח בין המינים נבחרה האלימות כאתר. מיתוס ההתנגדות מחדד את טענת הפמיניזם הרדיקלי שאלימות לסוגֶיה היא אתר המבסס שליטה ועליונות גברית, שכן הרעיון בהמשגת מיתוס ההתנגדות, שנועד לבחון את יחסי הכוח בין המינים ואת מקורם, מוכיח שהתנגדות בכלל והתנגדות אלימה בפרט אינן אלא מיתוס בכל הנוגע לנשים, בה בשעה שעבור גברים זאת פרקטיקה נורמטיבית. סקירת ספרי הילדים ממחישה כיצד מיתוס ההתנגדות מבסס עליונות גברית ונחיתות נשית באמצעות מערך נורמות מגדריות המבססות את המין כמָהות טבעית ומבנות את הפרפורמנס המגדרי. שעה שבקרב הגברים מטפחים אקטיביזם, תוקפנות וכוח, בקרב נשים מבססים חולשה, חוסר אונים, צייתנות, הימנעות מעימות ופייסנות.

במציאות החיים החברתיים המודרניים זכות ההתנגדות היא חלק מהפרקטיקה הדמוקרטית בחברה ובמערכת המשפט. החשיבה המודרנית מייחסת ערך שלילי למשטרים שלא נשמרות ומכובדות בהם זכויות הפרט – ובהן זכות ההתנגדות. בספרות הילדים, כפי שהצגתי בסקירה זו, מופרת הזכות הבסיסית השמורה לכל פרט בחברה, זכות ההתנגדות, כשהיא נוגעת לדמויות נשיות. ספרי הילדים מַבנים קשר ברור בין אלימות וכוח לבין דמויות גבריות; ובין הבלגה, הימנעות מקונפליקט ופייסנות לבין דמויות נשיות. המסקנה הנובעת מכך היא שאלימות המוצגת כפרקטיקה עבור בנים ועבור דמויות גבריות, נעדרת בכל הנוגע לבנות ולדמויות נשיות. במקומה מקבעת ספרות הילדים דפוסי תגובה פסיביים, מבססת חוסר שוויון מגדרי ומפקיעה מנשים את זכותן הבסיסית להגנה ולהתנגדות.

״ילדות טובות – הבניית יחסים מגדריים בספרות הילדים הקנונית״, גילה דנינו-יונה, רסלינג