סקנדל ״המאמר בהארץ״ והציונות המשיחית

הריקושטים בעקבות מאמרו מחולל המהומה של יוסי קליין ב״הארץ״ (״אליטה חסודה שלנו״, 13.04) מוכיחים כי טענתו העיקרית, לפיה יש מחנה פוליטי אלים וכוחני מאד השולט בישראל ומוביל אותה לאבדון, נכונה; תגובותיו של המחנה הזה הן אלימות ובלתי סובלניות, ורוב הפוליטיקאים נגררים אחריו. הבעיה העיקרית במאמרו של קליין, עיתונאי מקצועי וותיק (העורך הראשון של ״כל העיר״ ו״חדשות״), היא שהוא כתוב באופן פרובוקטיבי כדי לעצבן ולהכעיס, ואכן כפי שנטען נגדו עושה הכללות גסות והשוואות מיותרות ומקוממות. הוא אולי הוכיח את קיומו של מחנה אלים ודומיננטי, אבל לא קידם שום הבנה של התופעה, אלא קבר את הדיון על ידי שימוש בשיח השבטי הא-פוליטי של ״הם ואנחנו״, המגייס תמיכה על בסיס פחד והזדהות מיידית עם אחד הצדדים. כך למשל, אחרי ההתקפה על קליין ועל ״הארץ״, כל מי שמסכים שיש קבוצה משיחית לאומנית מסוכנת בישראל מיד חייב להתייצב בדום לצדם.

יצירת מחנות שבטיים על ידי טשטוש זהותו המדויקת של המחנה הפוליטי היריב מאפשרת לקליין להתחמק מדיון בהקשר הפוליטי וההיסטורי שאפשרו את צמיחתו. לא מדובר בכלל הציונות הדתית, או בדתיים לאומיים, אלא בקבוצה משיחית שפירשה את המלחמה ב-1967 כהתערבות אלוהית וציווי ליישב את כל ארץ ישראל. יש מי שמכנה אותם ״הקוקיסטים״, בגלל הישענותם על תורתו של הרב קוק, מנהל מרכז הרב. אבל אי אפשר להבין את צמיחת כוחם בלי להבין את התמיכה שקבלו מתנועת העבודה, זו שמיסדה את השליטה הצבאית ״הזמנית״ בפלסטינים. ראשי אחדות העבודה ורפ״י התווכחו ביניהם איפה בדיוק צריך להתנחל בחברון, בתוך עיר האבות (אלון) או מעליה בקרית ארבע (דיין). וראשי השומר הצעיר התפעלו מהנוער האידיאליסטי שמוכן להמשיך את מפעל ההתיישבות שהם החלו עוד בתקופת המנדט.

באותו זמן התנועה הקיבוצית והמושבים העדיפו להתנחל על קרקעות פוריות ״נקיות״ מערבים. זה ההבדל בין ״ההתיישבות״ של ״השמאל״, שבאה אחרי ״ניקוי השטח״ מערבים, לבין התיישבות הימין, ההתנחלויות, שמוכן להקים יישובים באמצע אזור פלסטיני מיושב כדי לממש זכותנו על כל הארץ. כך המשיך הליכוד החל מ-1977 את ההתפשטות הטריטוריאלית לכל הגדה המערבית ועזה, כדי למנוע אפשרות של חלוקת הארץ נוסח ׳הם שם, אנחנו כאן׳ של השמאל. אבל המכנה המשותף בין שני גושי המפלגות גדול מזה המפריד: לכל יהודי באשר הוא בעולם יש זכות גדולה על הארץ לעומת זכותם של הערבים הילידים. כולם מסכימים למשטר פריבילגיות ליהודים, המכונה מדינה יהודית ודמוקרטית, ולכן כולם זקוקים למפלגות הדתיות המבחינות מיהו יהודי כשר וקובעות מיהו האזרח השווה יותר. לא בכדי הפך המחנה הפוליטי של הלאומנים המשיחיים לקבוצה דומיננטית בפוליטיקה הישראלית.

השיח השבטי מטשטש זהויות ביודעין ובמתכוון, כי גיוס התמיכה בו אינו על בסיס עמדות אלא על בסיס רגשות שייכות ל״אנחנו עליון״ שהוא תמיד טוב מ״הם״. כדי להיחלץ מהשיח הזה, חייבים להגדיר מי היא הקבוצה המסוכנת שעלינו לחשוף ולהיאבק בה פוליטית? המאמר של קליין הצליח לקומם רבים, גם כאלה שמתנגדים לכיבוש ולהתנחלויות, כי ברור שלא מדובר בכל ״הציונות הדתית״ או ה״דתיים לאומיים״. גם לא מדובר בכל ״המתנחלים״, כאשר רבים מהם נמצאים בשטחים כפתרון דיור נוח. בקרב הדתיים הלאומיים יש זרמים שמוכנים להתפשר טריטוריאלית (גושי התנחלויות) או להכיר בזכויות הפלסטינים ולחיות איתם בהסדר קונפדרטיבי.

אבל בהחלט לא מדובר רק במפלגת הבית היהודי. המחנה הפוליטי המסוכן כולל קבוצות וארגונים רבים, מנהיגים רוחניים, רבנים וישיבות, ורשתות וקשרים ביניהם. המחנה הפוליטי הזה חי ברובו בהתנחלויות בגדה המערבית, אבל לא רק. והוא חודר למוסדות מדינה, משרדי ממשלה, ולצבא, וזאת קבוצת הלחץ הגדולה ביותר בליכוד. הם חמושים ומטילים אימה, בראש וראשונה על הפלסטינים, אבל בלחצם גם על הצבא, פוליטיקאים ופקידי המדינה.

כדי להפוך את הדיון לפוליטי חייבים לזהות את התופעות, להבחין ביניהן ולתת שמות מדויקים יותר, ולא ״הם ואנחנו״ שבטי. פעם הצעתי לקרוא לקבוצות המתנחלים שניסו לחבל באופן אקטיבי בהסכמי אוסלו הם ״קנאי יש״ע״, כדי להדגיש את הזיקה בין הקנאות הדתית לדבקות בארץ ישראל השלמה. אפשר לקרוא להם גם ״הימין המשיחי״, ״מחנה הציונות המשיחית״. הם לא רק ״אליטה״ כפי שטוען קליין (כדי להתנער מהטענה שהיום עדיין שולטת ״אליטה אשכנזית״) אלא קהילה גדולה, רחבה, מרושתת ומאורגנת, המסוגלת להגיב על כל אירוע פוליטי ולנצל אותו לטובתה  – החל מפרשת החייל אלאור אזריה ועד לפרסום מאמר עוין ב״הארץ״.

כוחו של המחנה המשיחי ושליטתו בפוליטיקה הישראלית הם בעיה חמורה, ולא כדאי להתעלם ממנה ולהימנע מדיון מעמיק בגלל פרובוקציה של עיתונאי. הבעיה היא שהליכוד והעבודה יצרו מציאות שרק לקנאי יש״ע יש אסטרטגיה כיצד להתמודד איתה; אין שום אסטרטגיה אלטרנטיבית להמשך הפרויקט הלאומי של התיישבות על כל הארץ, לא ל״מחנה השלום״ ולא ל״מחנה הלאומי״ החילוני. לאף גורם פוליטי ציוני אין אסטרטגיה ברת ביצוע למימוש מצעו מלבד הבית היהודי.

מי שירצה להציג אלטרנטיבה למחנה המשיחי חייב קודם כל להבין את הבעיה ולא להתלהם נגד אלה שמסוכנים ״יותר מילדה עם מספריים או מהחיזבאללה״. הפרויקט הלאומי המתנחל המכונה (בטעות לדעתי) ״ציונות״ הוא המכנה המשותף בין תנועת העבודה הציונית לבין המחנה הלאומי. שניהם דוגלים בזכויות יתר ליהודים על הארץ, ובהצדקת פרויקט הדחיקה של הערבים. ״מחנה השלום״ מוכן להתפשר על שטח, אבל מתוך נימוק גזעני של הפרדה מ״הסיכון הדמוגרפי״. בקצרה, המכנה המשותף לכולם הוא היחס הגזעני לאחר הערבי, שהוא המקור לכל השיח השבטי של הם ואנחנו, המתפרק מאוחר יותר לדיכוטומיות א-פוליטיות נוספות כמו שמאל-ימין, דתיים-חילוניים, מזרחים-אשכנזים.

כל חברת מתיישבים אירופאית הגיעה בסופו של דבר להכרה בילידים ובזכויותיהם (ראו ארה״ב, קנדה, אוסטרליה, דרום אפריקה) או שסולקה בכוח על ידי הילידים (ראו אלג'יריה, זימבאווה). אנחנו מתעקשים להישאר חברה מתנחלת ומסרבים להכיר בשוויון הזכויות הבסיסי – הרי מי ירצה לוותר על זכויות היתר ליהודים? כל עוד ממשיך להתקיים הקונצנזוס היהודי לשמר את זכויות היתר ליהודים ולקיים את הציונות כפרויקט התיישבותי, תמשיך קבוצת הקנאים המשיחיים להכתיב את האסטרטגיה הציונית. הם היחידים שמוכנים לפעול למענה וגם לסכן את חייהם למימושה.