• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

אין לתרגם גזענות כחול-לבן לאמריקאית

אשכנזים במחוזותינו אינם זהים ללבנים אמריקאים, שמעולם לא התמודדו עם אנטישמיות ולא עברו שואה. גם המילים הפוגעניות "ניגר" ו"כושי" אינן שקולות זו לזו, ומי שטוען כך מסתכן בזילות הזוועות שחוו שחורים באמריקה. בהמשך לדיון על צבע וגזענות בישראל
רן הכהן

ד"ר רן הכהן מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ועוסק בתרבות אתיופית.

חכמים רבים נזעקו לחלץ מן הבאר את אבן הנגף שהשליך דורון קורן ("כושי היא מילה יפהפייה"). כאן ב״העוקץ״ עשה זאת אברהם גוטמן במאמר שכוונותיו טובות. לפני שאצביע על הבעייתיות שבו, אדגיש את נקודת ההסכמה: "כושי" בעברית עכשווית היא אכן מילת גנאי, ואין להשתמש בה לציון אנשים ממוצא אפריקני. איך יודעים? פשוט מאוד: שואלים אותם. יוצאי אתיופיה ובעלי מראה אפריקני הם הסמכות היחידה בעניין הזה. הם, ורק הם, יקבעו איך נקרא להם ואיך לא – בדיוק כמו המזרחים, הלהט"בים, בעלי הלקויות, הפלסטינים אזרחי ישראל או כל קבוצת מיעוט אחרת, שיש לה זכות בלעדית לבחור כיצד תיקרא (וגם לשנות את הכינוי מדי פעם). שום מידע אחר (תנ"ך ושאר ספרים ומילונים) ושום בר-סמכא אינם רלוונטיים לדיון הזה, אלא אך ורק עמדתם של בני הקבוצה הנפגעת.

אך גוטמן מציע להטמיע את המילה "לבנים" במקום "אשכנזים", ואני חולק על כך. הוא קובע שבגלל הכינוי "אשכנזים" (במקום "לבנים") מצליחה ישראל לבודד עצמה ממאבקי גזע בעולם: כך הוא מסביר את תמיכתה במשטר האפרטהייד, שלא נתפסה כ"אחדות לבנה" אלא כשיתוף פעולה בין "אשכנזים" ל"לבנים". ספק גדול אם שינוי הכינוי היה משנה כהוא-זה את שיתוף הפעולה המביש ההוא, אבל אין ספק שהטרמינולוגיה שמציע גוטמן פותרת בקלות רבה את שאלת המילה האסורה: אם האשכנזים הם "לבנים", יוצאי אתיופיה "שחורים" וכושי זה "ניגר" (המילה שההתחסדות האמריקנית אוסרת לבטא, כאילו מדובר בשם המפורש) – או-אז שום דורון קורן לא היה מעז לספר לנו ש"כושי", כלומר "ניגר", היא מילה יפה. גוטמן מציע אפילו לתרגם את המאמר ההוא לאנגלית כהוכחה ניצחת.

גוטמן מתאר בכנות רבה את התהליך שעוברים רבים מן האקדמאים הנוסעים מן הפריפריה – ישראל במקרה זה – כדי להשתלם במרכז העולם האקדמי, באוניברסיטאות האמריקניות, מסלול שהפך תנאי הכרחי להשתלבות באוניברסיטאות בישראל. "כל ימי האמנתי בשקר", הוא כותב. "אמרו לי שאני אשכנזי, ואני האמנתי. כשהגעתי לארצות הברית ללמוד כלכלה, פתאום הבנתי […] שאני 'לבן'." החוויה הישראלית נתפסת כשקר וכזיוף, ולעומתה המצב בארצות הברית – כאמת טבעית.

גוטמן, לשבחו ייאמר, אינו תמים: הוא יודע ש"גזע הוא מבנה חברתי שהומצא על ידי הגזענות". אך הוא שוכח שהגזענות המציאה את הגזע בכל מקום בצורה קצת אחרת. הגזענות האמריקנית – חרפתה במקומה מונחת, והיא ידועה ומוכרת הודות למונופול העולמי של תעשיית התרבות האמריקנית. אבל אין לה עדיפות עקרונית על גרסאות אחרות של גזענות. הגזענות בדרום אמריקה שונה במהותה מזו שבארה"ב, ושתיהן שונות מזו שבחלקיה השונים של אירופה, בדרום אפריקה – או בישראל. כדי להילחם בגזענות יש להבין אותה במדויק, ולשם כך יש להתבונן בה בהתגלמותה הממשית בכל אתר ואתר. ההתבוננות בגזענות כחול-לבן במשקפיים מתוצרת אמריקה אינה שדרוג אלא רדוקציה.

כך, האשכנזים בישראל אינם הלבנים בארה"ב. אמנם שתי הקבוצות הגמוניות (ודוק: זו רק שניים-שלושה דורות, זו מאות שנים), אבל הלבנים האמריקאים מעולם לא התמודדו עם אנטישמיות ולא עברו שואה. הלבנים בארה"ב גם לא נדרשו להיאבק על הכרה בהם כלבנים, כמו שנאלצו היהודים (האשכנזים ברובם) שלא נתפסו מלכתחילה כלבנים לא בעולם הישן ולא בעולם החדש.

כדי להילחם בגזענות יש להבין אותה במדויק, ולשם כך יש להתבונן בה בהתגלמותה הממשית בכל אתר ואתר. ההתבוננות בגזענות כחול-לבן במשקפיים מתוצרת אמריקה אינה שדרוג אלא רדוקציה.

גם יוצאי אתיופיה בישראל אינם השחורים בארה"ב. הדמיון השטחי (והחלקי) בצבע העור מסתיר עולם שלם של הבדלים, וכך גם "המוצא המשותף", כאילו אפריקה כולה היא מקום אחד (ודוק: אלה באו ארצה רק בדורנו, אלה הובאו לפני מאות שנים). החוויה המכוננת של השחורות בארה"ב היא העבדות, חוויה שאין ליוצאי אתיופיה שום חלק בה. אדרבה: אתיופים אמידים, בהם גם יהודים, החזיקו באתיופיה עבדים שחורים, ו"קללת חם", הקללה שהטיל כביכול נוח על "האדם השחור", שימשה להצדקת העבדות לא רק בארצות הברית אלא גם באתיופיה. זאת ועוד: בשונה מהשחורים בארה"ב, יוצאי אתיופיה נתפסים, ותופסים את עצמם, כמי ששבו למחוז הכיסופים שלהם, ולא כמי שנחטפו, נמכרו והובאו לכאן בכפייה.

לכן, "ניגר" ו"כושי" שתיהן מילים גסות, פוגעניות ופסולות, אבל אינן שקולות זו לזו, ומי שטוען כך מסתכן בזילות הזוועות שחוו שחורים באמריקה דורות על גבי דורות. גם ההזדהות שחשים רבים מן הצעירים יוצאי אתיופיה בישראל עם השחורים בארה"ב אינה הופכת את שתי הקבוצות לאחת, כי ההזדהות הזאת – המתווכת בעיקר באמצעות מוזיקה שחורה – מתעצבת על רקע היחס למוזיקה (ולתרבות) האתיופית, הנגישה ליוצאי אתיופיה אך אינה רלוונטית לשחורים בארה"ב (ראו ספרו של דוד רטנר, "שומעים שחור").

ההבדלים בין הגזענות האמריקאית לישראלית אינם מתמצים בזה. בארה"ב היו למעשה רק שני "גזעים", הלבן והשחור (שאר ה"צבעים" הומצאו בעקבותיהם). ההכרח לסווג כל אדם כ"לבן" או כ"שחור" חולל בארה"ב ניתוק בין השיוך הגזעי לבין הסימנים הסומטיים (הגופניים): אדם יכול להיות בהיר-עור, חלק-שיער ונטול כל סממנים חיצוניים אפריקניים, ואף על פי כן ייחשב כ"שחור" אם אחד מאבותיו היה ממוצא אפריקני (לכן נתפס ברק אובמה כ"שחור" ולא כ"חצי-חצי"). השחורות נתפסת כזיהום, ודי בטיפת דם "שחורה" אחת כדי לצבוע את צאצאיה לדורי דורות, ולא משנה מה המראה החיצוני שלהם.

בישראל תפיסת ה"גזע" שונה לחלוטין: כמו שהראה כאן לא מזמן איתמר טובי (טהרלב), תפיסת המזרחיות (העצמית והחברתית) דווקא תלויה מאוד בסימנים סומטיים כמו צבע עור, לפעמים אפילו בגידול זקן או בהרכבת משקפיים, וכמובן בשמות משפחה ובגורמים נוספים. סוג כזה של גזענות, למשל, מאפשר לקיחת ילדים ממוצא מזרחי ומסירתם ל"הטמעה" במשפחות אשכנזיות – תופעה הנראית זרה מאוד לרוח הגזענות האמריקנית (אך כנראה לא לזו האוסטרלית).

לרדוקציה יש מחיר: כך, הערבים מבליחים במאמרו של גוטמן רק כחלק מן "הסיפור הישראלי", השגוי כביכול, ונעלמים מיד. אין להם מקום בדיכוטומיית השחור/לבן האמריקנית, ולכן הם מושמטים מהדיון. בארה"ב אי אפשר להעלות על הדעת קבוצה נוספת מתחת ל"שחורים". אבל זהו בדיוק המצב בישראל: כאן יוצאי אתיופיה (ועוד לפניהם המזרחים) שובצו בדרג ביניים, מתחת לאשכנזים אך מעל לערבים. בלי להבין את זה, ואת העוינות שלובתה בין יהודים בני התרבות הערבית לבין הערבים המקומיים, אי אפשר לתפוס אפילו את הפוליטיקה המפלגתית בישראל.

קיצורו של דבר, כמו לתופעות חברתיות רבות אחרות, גם לגזענות יש פנים מקומיות רבות, וכדי להיאבק בה יש להבין אותה בהתגלמותה הקונקרטית, ולא לתרגם אותה לאנגלית אמריקאית. השוואות ואנלוגיות הן כלי עבודה טובים וראויים, אבל מפני רדוקציות יש להיזהר.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. Oded Assaf

    המאמר טוב וחשוב, והייתי מוסיף הערה על הבדלות גזעניות נוספות בארצות הברית (יש להן, כידוע, השלכות מעמדיות-כלכליות, שלא לדבר על השלכות פוליטיות-משפטיות , ברוח החדשה הנושבת מהפנטגון):העמים-הילידים ( הנקראים בהכללה סוחפת, ושוב, כהמצאה לא-להם:"אינדיאנים"), ה"צ'יקאנוס" ועוד. ובכמה וכמה ארצות באמריקה לטינית ההייררכיה מבדילה, כידוע, בין כהי-עור (בגוונים שונים), לאו דווקא "לבנים", צאצאי הספרדים, לבין כהי-עור אחרים (צאצאי ה"אינדיאנים"). אבל זה רק מבט חטוף לארצות שמעבר לים.

    אני מסכים עם רן הכהן: יש בישראל – או שמא נגיד, עכשיו: בישראל-פלסטין? – סוגים מיוחדים של גזענות. נראה לי שמה שאוהבים להציג כ"מאבק מזרחי" – בתוך החברה היהודית כמובן, שהרי הפלסטינים, כפי שהכהן כותב, מחוץ לדיון – מתבסס על מקבץ של הגדרות מדויקות, פחות או יותר, וגם הרבה הגדרות לא-מדויקות, תדמיות, מיתוסים (שאין לזלזל בהם אך מדוע להכחיש שהם מיתוסים?), והרבה הכללות שרק מערפלות עניינים קריטיים שהיה מן הראוי דווקא להבהיר ולחדד.

    אחת השאלות הקריטיות, אולי הקריטית מכולן, היא: האם אפשר, בכלל, למגר את הגזענות בישראל – גם אחרי שביררנו, והבהרנו, וחידדנו, והגדרנו היטב? תשובה מקיפה ומעמיקה, לדעתי – ואולי לא משמחת – תלויה בנכונות "לפתוח תיבת פנדורה", לחטט ולבדוק מן היסוד את טיבו של מה שנקרא (הנה, עוד הכללה) "העם היהודי"; ואת טיבה של
    הציונות, שגיבשה את הקונספט הלאומי הזה , יצרה מדינה על-סמך הקונספט הזה, ועודדה יהודים (לפי איזו הגדרה מוסכמת? לא, אין הגדרה כזאת, פרט להגדרה בחוק השבות – הגדרה יהודית-אורתודוקסית, ואפילו היא אינה מוסכמת במלואה בין כל היהודים האורתודוקסים ומנהיגיהם, אבל כל אלה הקוראים לעצמם "חילוניים" קיבלו אותה, בהסכמה מלאה או בקיטורים שאינם מובילים לשום דבר) – יהודים ממזרח-אירופה וממרכז ומערב אירופה, ומאסיה הרחוקה והקרובה, ומאפריקה, כולם תחת שמשייה אחת. והשמשייה הרחבה הזאת ניצבת ליד, או עם, או על חשבון, או בלי, "מזרחיים" אחרים לגמרי, אלה שמתעקשים משום מה לזהות עצמם כפלסטינים ולא להיות מרוצים מכל מה שמתרחש כאן. ואולי יסודות גזעניים , או סמי-גזעניים, נוצקו מלכתחילה על החול שעליו תתנוסס השמשייה הזאת?

    אוסיף ואעיר שיש בישראל ניסיונות לגבש גם "מאבק אשכנזי", וגם חלקים נכבדים בתוכו (לא גדולים, שהרי ה"מאבק" הזה כולו מתבשל בסיר קטנטן, כמעט לא מתוקשר) לוקים בהכללות מטשטשות: האם יוצאי פולין (והיכן בפולין? וארשה או קראקוב, או "שטעטל"?), רוסיה, רומניה, אוסטריה וגרמניה, בריטניה, צפון אמריקה, אמריקה הלטינית – כולם "אשכנזים"? כולם – וכל בניהם ונכדיהם – קשורים בעבותות למורשת היידיש? אבל יותר מכך, ובלי קשר הכרחי לתהייה זו: האם הציבור המזוהה כאן כ"אשכנזי" הינו "מערבי" באמת? ואם יש בו, או בכמה חלקים בתוכו, כמה סממנים של "מערב" (מערב: עוד הכללה גורפת ומטשטשת, שלא כאן המקום לנתח אותה, אבל חייבים לנתח ולפרק אותה ) – האם הישראלים האלה הם האנטי-תזה למה ולמי שמזוהה כ"מזרחי"? האם כל ה"אשכנזים-מערביים" האלה קוראים את צ'כוב? כולם "סמולנים" וקוראים, רחמנא-לצלן, את "הארץ"? האם רבים מאוד ביניהם אינם אלהה המעודדים , בעזרת מניפולציה של מפלגות וממשלות , סוגים ספציפיים של "מהפכה מזרחית" (למעשה, את הלוגו הזה כדאי לשים במרכאות כפולות ואף משולשות), רק כדי להנציח, בשיטה של הפרד-ומשול וגם בשיטה של כבס-וגהץ ומרח טיח תפל על הכל ועל כולם – את קיומה הבעייתי של השמשייה הרחבה; זו שאמורה לקבץ תחתיה את הישויות היהודיות-הישראליות (אולי "שבטים", כפי שהעז לומר נשיא המדינה, באחד הרגעים הלא-רבים שבהם אמר דברים נכונים ונכוחים) – כ"עם" אחד? שמשייה דהויה למדי, שהאדמה רועדת תחתיה ממילא?

  2. ציקי

    יש רק יהודים! עמישראל חי!

  3. סמולן

    "וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה… וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן"
    (בראשית י, דברי הימים א א).

  4. דני

    אין ספק שהנקודה שאתה מעלה נכונה. יש העתקה של מושגים ותפיסות שנוצרו בארה"ב על רקע המציאות האמריקאית, ומעתיקים אותם אחד על אחד למציאות הישראלית, ששונה מאד מזו האמריקאית. זו תופעה מאד נפוצה בפרט בשיח של מדעי הרוח והחברה. זה קל ונוח, אבל מטעה ומטשטש. ככה גם כל רדיקל בשקל יכול לראות את עצמו כחלק מהמאבק הגלובאלי (הלא קיים) ב"לבנים", כאילו היה מינימום נלסון מנדלה בדרא"פ, או מרתין לותר קינג בסלמה, בזמן שבעצם הוא משורר שמפרסם שירים בהארץ וכותב טורים בידיעות (משורר לא רע בכלל), והמאבק העיקרי שלו מן הסתם הוא בתשלומי המשכנתא. אבל אני חולק על הטענה שלאנשים מותר לקבוע איך אחרים יקראו להם. זו טענה שלמרות הכוונות הטובות בה, היא מצד אחד לא מעשית ונאיבית (אנטישמים לא יבקשו ממני אישור לקרוא לי יהודון), ומצד שני מנוגדת לחלוטין לחופש הביטוי.

  5. עידו לם

    אני רוצה להציע השוואה אחרת :המזרחים הם הרד נקס של ישראל והאינטלקטואלים שלהם הם פרחאן בגירסא הישראלית.

    1. ג. אביבי

      לםצ'יק, בשבילך עוד גרסה.
      עדו לם הוא המהדורה הישראלית של מפלגת הזיקיות הניאו נאציות. לצורך הלבנת הגזענות הפתולוגית של הזיקית הנ"נ, היא לעתים מתחפשת לסמול (מרצ) ולעתים לימין מכובס.

  6. ג. אביבי

    כשמדובר בגזענות הלבנה בכל מקום בעולם תמיד יש מקום למחקר השוואתי. זאת, גם אם ברור שלאופי הגזענות האשכנזית בישראל יש את הייחודיות שלה, הפתולוגיה שלה וה"הכשר" האידאולוגי שלה. השלכה של הגזענות הלבנה בארה"ב על זו האשכנזית אולי לא מסבירה הכל, אבל היא חיונית להבנת שורשי המשטר האתני / גזעני בישראל.
    ראשית, גם גזענות הממסד והחברה האשכנזית כלפי לא אירופאים בישראל וגם יחס הגזענים הלבנים בארה"ב כלפי הלא לבנים מקורה באותה אידאולגיה. היא התפתחה בהדרגה – מראשית הקולוניאליזם האירופאי החל מסוף המאה ה15 ועד המאה העשרים. זאת אותה אידאולוגיה שאפשרה את העבדות, מחיקתם/השמדתם של עמים כבושים בעולם החדש ועד השמדת "גזעים" בנוסח השואה באירופה (יהודים וצוענים). מחוללי הציונות האשכנזית שהתפתחה באירופה ינקו רבות מהתפישות הגזעניות שרווחו באירופה של סוף המאה ה19 – ראשית ה20 – גם זו האמריקאית של ימינו.
    להלן מספר נקודות בעייתיות (בעיני) אותן מביא רן הכהן להוכחה ש"אשכנזים במחוזותינו אינם זהים ללבנים אמריקאים":
    א. הכהן טוען, שבניגוד לארה"ב – בה הייחוס הלא לבן נתפש כזיהום (כגון אם אחד מאבות אבותיו של מאן דהו היה שחור) – בישראל זה אחרת. האם המחקרים מאשרים שרוב הלבנים רואים כך את המצב או שמא רק הגרעין הקשה של הק.ק.ק והנאצים שם – כלומר מיעוט קטן מהלבנים? לדעתי רוב הלבנים האמריקאים מסתפקים בחזות הכללית. אובמה נתפש כשחור כי צבע עורו כהה בהרבה מזה של הלבן המצוי בארה"ב וכי אביו הוא אפריקאי ולא אבי-סב-סבו מ7 – 12 דורות קודם. לא ראיתי שום מחקר על איך נתפש ישראלי שאחד מאבות-אבותיו מלפני 4, 3 דורות הוא מזרחי כששאר מקורותיו ושם משפחתו הם אשכנזיים. לפיכך הקביעה של רן הכהן ש"בישראל זה לא כמו בארה"ב" אין לה עדיין על מה להתבסס.
    ב. הכוהן מצביע על לקיחת ילדים ממוצא מזרחי ומסירתם ל"הטמעה" במשפחות אשכנזיות כ"הוכחה" לשוני התפישתי מארה"ב. אכן יותר מאלפיים ילדים מזרחים נחטפו ונמסרו לאימוץ אצל אשכנזים ולבנים אחרים – רובם לא בארץ. אלה שאימצו ילדים מזרחים בארץ עשו זאת, ברוב המקרים, כי היו חשוכי ילדים (כגון פליטי שואה מבוגרים). גם האימוצים החוקיים הספורדיים שבאו אחריהם היו ברובם מאותן הנסיבות. לא ראיתי מחקר שמראה שהורים אשכנזים מעדיפים לאמץ מזרחי או אתיופי מישראל על פני ילד בעל חזות לבנה בחו"ל. מניסיוני (מספר מקרים), הורים אשכנזים מאמצים בעיקר תינוקות בעלי חזות אירופית.
    ג. הכהן טוען שהאשכנזים בישראל שייכים לקבוצה ההגמונית רק 2 – 3 דורות ובארה"ב הלבנים הרבה יותר. אולם ההגמוניה האשכנזית בישראל קיימת מראשית הציונות, כלומר 5 – 6 דורות, למרות שרוב האשכנזים היגרו לכאן לפני 2 – 3 דורות, הם אימצו את אותה תפישה אתנית פריבילגית שלעתים קרובות היא גזענית. גם בארה"ב חלק לא מבוטל מהלבנים היגר לשם לפני 3 – 4 דורות ורבים מהם אמצו את "העליונות" הלבנה.
    ד. עוד טוען הכהן שבניגוד לאשכנזים, האמריקאים הלבנים לא נאלצו להיאבק בהכרה בהם כלבנים. זה לא נכון לגבי ישראל. בישראל האשכנזי נתפש ותופש עצמו כבן הגזע הלבן ללא כל פקפוק ואין מי שמנסה לערער על זה כאן. לכן ה"הבדל" עליו מצביע הכהן אינו אמתי.
    ה. הכהן, כדי להזים את החוויה המשותפת של שחור בארה"ב ואתיופי בישראל, מביא את חווית העבדות השחורה בארה"ב. אלא שהשחורים בארה"ב של היום לא חוו עבדות מזה 6 דורות (כ-150 שנה). הוא מביא את ה"נתון" כאילו יהודי אתיופיה בעצמם החזיקו עבדים (ולכן לשיטתו רואים עצמם כסוג של לבנים) – מבלי לציין בכמה מהם מדובר, מתי והיכן. אולם גם חלק מהעבדים שניצודו באפריקה טרם הבאתם לארה"ב היו בעלי עבדים באפריקה. זה לא שינה במשהו את יחסם לעצמם כשחורים ובוודאי לא של צאצאיהם. כך גם לגבי האתיופים בישראל.
    ו. גם את הטיעון ה"ציוני" מביא רן הכהן (האתיופים "שבו למחוז הכיסופים שלהם…"). אלא שהוא שכח לציין שכמו העבדים השחורים בדרך לארה"ב, גם האתיופים איבדו אלפים רבים מבניהם בגלל היציאה האסונית מאתיופיה לישראל. האתיופים הישראלים, כמו השחורים בארה"ב שנשבו לעבדות, עברו זוועות ומוות של המונים. הטראומה הזאת משפיעה גם אחרי מספר דורות.
    ז. לשיטתו של הכהן – הפלסטינים "אין להם מקום בדיכוטומיית השחור/לבן האמריקנית, ולכן הם מושמטים מהדיון". אך מה לעשות שליחס של האשכנזים כלפי הפלסטינים יש אח מובהק בגזענות הלבנה האמריקאית – גירוש מיליון פלסטינים (העם הילידי כאן) ע"י הממסד האשכנזי ב48 משטחי השיפוט של מדינת ישראל, בהחלט מזכיר את הגירוש השואתי של מיליוני האינדיאנים (הילידים) למחנות הסגר ("שמורות") ואל מחוץ לגבולות ארה"ב ע"י הממסד הלבן האמריקאי.