• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אל תנהלו את המאבק המזרחי על גבנו

ישנה התקדמות במצבה של החברה הערבית, בעיקר בשל מאמצי הדור הצעיר להיחלץ מהמסגרת שהכתיב הפרויקט הציוני, אך ישראל עודנה מדינת היהודים – יהיו אלה מזרחים או אשכנזים. תגובה למאמר "עבודה ערבית, להבות מזרחיות"
איה זינאתי

יצא ככה שאת תגובתי למאמרו של איתמר טובי (טהרלב) ״עבודה ערבית, להבות מזרחיות״, שפורסם כאן לפני שבועיים, התחלתי לכתוב ב-1 במאי, חג הפועלים. הדבר הראשון שעלה בראשי הוא שמחובתי להגיב על עובדות שגויות שהופיעו במאמר המתארות את מצב החברה הפלסטינית הערבית בשוק העבודה בישראל; בקצרה, אסביר כי המצב הינו רעוע מאוד ואינו קרוב לכלל למה שנכתב במאמר. בנוסף, חשוב לי מאוד להבהיר כי אני בעד מאבק זכויות, אך כמובן לא על חשבוני ועל חשבון העם שלי – אם האזרח היהודי המזרחי מרגיש שהוא אינו שווה לאזרח היהודי האשכנזי הוא יכול לבחור בכל אמצעי למאבק שבו הוא בוחר, אך לא על גבנו, הפלסטינים הערבים, וללא המצאת עובדות מופרכות.

אנחנו רחוקים מאוד משוויון, רחוקים מלהיות חלק אינטרגלי בשוק העבודה, ואף פעם לא נחיה כאן באוטונומיה כל עוד נמשכים הכיבוש, אי-ההכרה בנו כעם פלסטיני והנישול של זכויותינו הקולקטיביות. נמאס לנו שבכל פעם שמישהו רוצה להרגיש טוב עם המציאות שלו, הוא מטיח בנו האשמות לגבי המצב שבו הוא נמצא, בין אם הוא לא מוצא עבודה ובין אם מתפרנס פחות מאחרים ובין אם הוא מוצא את עירו עולה בלהבות.

ההשוואה בין פלסטינים ליהודים מזרחים היא מגוחכת, כי במשטר הלאום היהודי אנחנו הפסדנו יותר מכולם.ן: איבדנו אדמות, בתים, ואנחנו מאבדים בכל יום מחדש זכויות, הזדמנויות עבודה, השכלה ומה לא. יתר על כן, אולי הגיע הזמן שישראלים יפנימו כי הכיבוש והמדיניות הישראלית פוגעים בעיקר בפלסטינים ופלסטיניות, אבל גם ביהודים עצמם.

הדבר השני שעלה בראשי הוא הפועלים הפלסטינים היוצאים מבתיהם מדי יום לפנות בוקר ומוצאים את עצמם עומדים דחוקים צפופים שעות על גבי שעות כדי לצאת מתחומי הגדה המערבית  דרך המחסום שמונע מהם את מכלול הזכויות וההזדמנויות השונות בחיים, כדי להגיע לערים בישראל ולמצוא עבודה – כמובן למי שמתמזל מזלו – ולחזור לאחר מספר שעות ארוכות במחסום ובעבודה המפרכת לבית, למשפחה, לילדים, עם כסף ובעיקר כבוד.

ההשוואה בין פלסטינים ליהודים מזרחים היא מגוחכת, כי במשטר הלאום היהודי אנחנו הפסדנו יותר מכולם.ן, איבדנו אדמות, בתים.ות ואנחנו מאבדים בכל יום מחדש זכויות, הזדמנויות עבודה, השכלה ומה לא

אני מרכינה את ראשי בפני אותם פועלים, שיוצאים מדי יום אל הלא נודע, לאי הוודאות, לחוסר הביטחון, להשפלה יומית – רק אל מנת שיוכלו להמשיך ולהתקיים. ראוי לציין, שבמחסומים שהוקמו על ידי הישראלים כדי לשלוט בחייהם של בני ובנות האדמה הזו, עובדים אשכנזים, מזרחים, אתיופים ופלסטינים דרוזים שהשירות הצבאי נכפה עליהם במטרה להפריד אותם מהעם הפלסטיני. במחסומים האלה נבדקים.ות הפלסטינים.ות ועוברים השפלות, מוחזרים, נעצרים ואפילו מוצאים.ות להורג!

למקרא מאמרו של טובי (טהרלב), הרגשתי שהמציאות מתעוותת. אמנם מציאות חיי רחוקה מזו של הפלסטינים שתיארתי לעיל, כי אני בת הארץ, אזרחית, אך אין זה אומר שאני נהנית מכלל הזכויות שלי בקלות ובלי להיאבק, עובדת בכל עבודה שאני רוצה. לעתים אני מרגישה שאני עצמי היא הפקידה במשרד הפנים שמחליטה אם לאשר לבחורה פלסטינית ממזרח ירושלים שנולדה היא והוריה ומשפחתה כולה בירושלים לקבל תעודת תושבות קבע שניתנת במדינת ישראל למהגרים או לזרים! מכיוון שאנחנו – הפלסטינים.ות שחיים.ות במדינת ישראל (כולל אלו שחיים.ות בירושלים) – לא באמת נהנים.ות מפריוולגיות ומתנאים סוציאליים מעולים, כפי שניתן להבין מהמאמר, חשוב לי להבהיר מספר נקודות.

ב-30.04 נהרג סעיד סלאמה, עובד בניין פלסטיני משכונת "א-טור" במזרח ירושלים שמלאו לו 46. סלאמה עבד בהתנחלות מעלה אדומים, לאחר שנפל מגובה באתר העבודה. ב-ynet נכתב ש"פועל בניין נהרג", ללא שום פרטים עליו או על נסיבות המוות, כי האם חייו או מותו של פועל בניין, פלסטיני, ממזרח ירושלים, מעניינים מישהו?

כידוע לכולנו, בענף הבנייה שיעור גבוה מהמועסקים הם פלסטינים – אזרחי או תושבי ישראל, פלסטינים מהגדה המערבית ועובדים זרים. עוד ידוע, כי זכויותיהם של העובדים בענף מעורפלות ומופרות באופן תדיר. אציין כי חלק מהאקדמאים הערבים שלא מוצאים עבודה, פונים אף הם לענף הבנייה עד שימצאו עבודה מתאימה לכישוריהם או אחרים שחוזרים לחופשה מהלימודים בחו"ל ועובדים בענף כמימון ללימודיהם, כמו המקרה הטראגי של מג'די סאלם מלפני שנה. מג'די, בן ה-25 מהכפר דיר חנא, היה סטודנט לרפואה ברומניה והגיע לחופשה קצרה שבמהלכה עבד באתר בנייה, ונהרג כשנפל מגובה באתר לבניית מרכז פיס בקיבוץ מעגל מיכאל. אמנם לא מצאתי נתונים על פילוח המועסקים בענף הבנייה, אך בנתונים המצביעים על מספר ההרוגים בענף לשנת 2016 מתוך הקבוצה למאבק בתאונות בניין, נמצא כי מתוך 48 הרוגים בענף הבנייה בשנת 2016, כ-75% מהם הנם פלסטינים ערבים, כלומר פלסטינים אזרחי ישראל או פלסטינים מהגדה המערבית.

בנוסף, לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2013 בעניין "נתונים על פגיעה של פועלי בניין בתאונות עבודה" ולפי נתוני המוסד לביטוח לאומי בין השנים 2013-2009, רק כ-10% בלבד היה שיעור מקבלי דמי פגיעה בענף הבנייה מכלל מקבלי דמי פגיעה בכלל הענפים במשק.

במקרים רבים חבריי הפלסטינים לא התפטרו מרצונם, אלא פוטרו וזאת כי המעסיק היהודי החליט זאת. כמובן ששיעור הערבים שמעזים לעזוב את העבודה כי יהודי אומר להם באיזה שפה לדבר, למשל, נמוך מאוד

אז חבריו היהודים של איתמר עזבו את עבודותיהם כי הם מסרבים שעובד ערבי יגיד להם מה לעשות. לי חשוב להזכיר לאיתמר ולחבריו, כי במקרים רבים חבריי הפלסטינים הערבים לא התפטרו מרצונם, אלא פוטרו וזאת כי המעסיק היהודי החליט זאת. כמובן ששיעור הערבים שמעזים לעזוב את העבודה כי יהודי אומר להם באיזה שפה לדבר, למשל, נמוך מאוד. לצערי הרב, בשגרה היומיומית שלנו אנחנו רגילים לכך שהישראלי היהודי הוא זה שמחליט עבורנו, ולכן התרגלנו לכך גם במקומות העבודה. בכל אופן, כל הנתונים מלמדים על כך שהפערים בהכנסות בין ערבים ליהודים שרירים וקיימים, למשל כאן.

חוגגים קידום של כל רופא

יחסי הכוח במדינה הזאת בין פלסטינים ערבים לבין ישראלים יהודים הם כל כך מוחלטים, ותקפים בכל מקום. כמובן שחלקנו מסרבים להפנים זאת, אך אנחנו יודעים כי זאת עובדה קיימת, ולכן מצבנו הוא כפי שהוא, ולכן יש פערים עצומים בין החברה הפלסטינית הערבית לבין החברה הישראלית, וכן – אנחנו עדיין ככל הנראה ניחשב לעם נחות לעומת חלק גדול מאוד מהישראלים. עם מדוכא תמיד ייחשב כעם נחות לעומת המדכא, אין צורך ליפות את המציאות. חיינו בצל העידן הציוני מותנים בכך שהציונות מקשה עלינו, מפרידה בינינו, מחלישה אותנו, לא עושה לנו שום טובות, לא מקדמת אותנו, ומי שדואג להתקדם זה אנחנו בעצמנו.

לשם רענון הזיכרון, אציין כי חבריי וחברותיי מפוטרים ממקומות העבודה שלהם בשל נסיבות פוליטיות שונות; מנטרים התבטאויות שלהם בפייסבוק, כופים עליהם לא לדבר בשפת אמם בעבודה. אנחנו נלחמים על הזכות לדבר בשפתנו, מנהלים מאבק עם העמיתים והעמיתות הישראלים שנחשבים להכי נאורים ומסבירים להם שהדיבור בערבית אינו מהווה איום, ושאנחנו לא חייבים לתרגם עבורם כל מילה. מי שבאמת מעוניינת להבין מה אנחנו מדברות בינינו, שתלמד את השפה, ומי שבכלל מזדהה איתי ובמאבק שלי לא אמור בכלל לדרוש ממני לתרגם עבורו או לדבר מולו בשפה שלו. אני לא צריכה כמיעוט במדינה הזו להרגיש רע ולהתחשב ברוב בכל פעם שאני רוצה לדבר במילים ובשפה שלי.

אני וחבריי נעבוד כפלסטינים בעיקר בעבודות שתואמות לערבים או משרתות בעיקר אותנו, למשל בארגוני חברה אזרחית, וכמעט ולא יהיו עובדים ערבים במשרות שבהם העבודה תהיה מול קהל ישראל או קהל בינלאומי/זר. באופן כללי, אנחנו עדיין חוגגים.ות קידום של כל רופא וכל פרופסור וכל מרצה. מבחינתנו זהו הישג, כי זה לא ממש דבר שבשגרה שעובד.ת, חוקר.ת, יזם.ית ערבים זוכים למשרות גבוהות.

ובכל זאת, קצת נתונים:

לא צריך להיות בקיא ברזי-הרזים של הפוליטיקה בישראל כדי לדעת כי יש פערים חברתיים-כלכליים עצומים בין ערבים לבין יהודים, ובמקרים רבים מקור הפערים הוא על רקע לאומי. בהקשר זה, חשוב מאוד לציין עובדות הסותרות חלקים נכבדים במאמרו של טובי (טהרלב). לפי נתוניו של ארגון קו לעובד: "כ-40.8% מהאזרחים הערבים במדינת ישראל משתתפים בכוח העבודה לעומת 60.7% מהאזרחים היהודים, וזאת בשל העובדה כי רק כ-20% מהנשים הערביות משתתפות בכוח העבודה לעומת 60% מהנשים היהודיות. ההכנסה החודשית ההמוצעת לאזרח ערבי עומדת על 5,419 ש"ח לעומת 7,949 ש"ח לאזרח היהודי. כלומר העובד היהודי משתכר 42% יותר מהעובד הערבי, ואילו העובדת היהודייה משתכרת 28% יותר מהעובדת הערבייה״.

מיעוט הזדמנויות התעסוקה ביישובים הערביים גורמת לכך שהעובדים הערבים הופכים לעובדי צווארון כחול בשוק התעסוקה היהודי בעיקר. כ-85% מהערבים מתגוררים ביישובים נפרדים ובעיקר בפריפריה. כאמור, העובדים הערבים מועסקים בעבודות כפיים ומשתכרים שכר נמוך, מכאן האמירה לפיה "החברה הערבית אינה תלויה ברופא מומחה, מהנדס או אדריכל אשכנזי או מאידך במוסכניק, בשלן, ספר, מוכר פלאפל או מתקן פלאפונים מזרחי – כי הכול נמצא בתוכה – בלי הצורך לצאת מהזהות התרבותית-לשונית בקבלם שירותיים בסיסיים" אינה נכונה בעליל. קיומנו ורוב חיינו תלויים בישראלים – אשכנזים ומזרחים כאחד – לא רק בהקשר הפוליטי ובמקבלי ההחלטות המדיניות – כמו חוק הלאום שהתקבל השבוע – אלא גם ברבדים יומיומיים ובהקשרי חיים שונים.

דו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המתייחס לאקדמיה, מראה כי בשנה האחרונה חלה עלייה בשיעור המועמדים הערבים ללימודים באוניברסיטאות ומכללות אקדמיות. לפי נתוני הדו"ח, בשנים האחרונות נרשמת עלייה בשיעור המועמדים הערבים במכללות האקדמיות (מ-15.3% בתשע"ה ל-19.9% בתשע"ו) ובאוניברסיטאות (מ-19.4% בתשע"ה ל-19.8% בתשע"ו). בנוסף, באוניברסיטאות ובמכללות היו פערים משמעותיים בין שיעורי הקבלה בעדיפות ראשונה של סטודנטים יהודים ואחרים לבין סטודנטים ערבים (70.3% לעומת 49.4% באוניברסיטאות, 72.6% לעומת 64.5%, במכללות).

קיומנו ורוב חיינו תלויים בישראלים – אשכנזים ומזרחים כאחד – לא רק בהקשר הפוליטי ובמקבלי ההחלטות במדינה אלא גם ברבדים יומיומיים ובהקשרי חיים שונים ומגוונים

ראוי לציין כי לאור העובדה שאנחנו לא משרתים בצבא, בחלק מהמקצועות אנחנו נאלצים להמתין וללמוד בגיל מאוחר יותר, כדי שחס וחלילה לא יהיו במדינה יותר אחים ואחיות ערביות למשל מאשר ישראלים יהודים. רק לפני פחות מחודשיים, עיתון מעריב דיווח כי משרד הבריאות התעלם מהחברה הערבית בקמפיין לעידוד סטודנטים ללמוד סיעוד; הקמפיין לא פורסם בקרב החברה הערבית למרות העובדה שסטודנטים.ות ערבים.ות היוו כ-42% מכלל הסטודנטים לסיעוד בשנת 2016.

הנתונים מראים על שיפור והתקדמות, אך המצב בחברה הפלסטינית ערבית בישראל עדיין קשה, בשל העובדה כי אנחנו מצויים תחת משטר דכאני. קיימת אמנם התקדמות כלשהי שנובעת בעיקר מהמאמצים שלנו כדור צעיר לצאת מהמסגרת שהפרויקט הציוני עיצב והכתיב לנו, ובניסיון לקדם חברה שוויונית וצודקת. אך הדרך עוד ארוכה, ועוד ניתקל לאורכה בסטריאוטיפים מקובלים בתרבות הישראלית היהודית ובתקשורת הישראלית, בדימויים שהבחירה להעלות אותם לטלוויזיה היא הנצחת הייצוג הערבי החלש יותר, המשכיל פחות, זה אשר חושב שהעידן הציוני עושה לנו נפלאות, ובין היתר מעסיק שוטרים ומאבטחים ערבים כדי להגיד שהמדינה דמוקרטית ושוויונית, ושהערבים צריכים להודות בכך שהיא מקדמת אותם אפילו בתחום הזה; למרות שלנו, הפלסטינים בישראל, ברור מאוד שהמשטרה והאבטחה הן כלי דיכוי שמדכא בעיקר אותנו, ולכן לא נתגאה בכך שמנסים להעסיק את חלקנו הקטן בתחום רק כדי שמסע ההסברה יהיה מוצלח יותר.

ובסופו של דבר אם תרצו, כיהודים מזרחים או אשכנזים, להתחלף עם הפלסטיני/ת-הערבי/ה שמלבישה אתכם בקניונים, ולהיות מופשטים על ידי יהודים בסיטואציות שונות בשדות תעופה או במחסומים, כדאי לכם לזכור שאתם – אשכנזים או מזרחים – שולטים בחיינו. את חוסר השוויון ביניכם השולטים לא אני המדוכאת צריכה לפתור, ובוודאי שאיני אשמה בו, כי כל המשאבים נמצאים בידיכם היהודים. אנחנו, הפלסטינים ילידי המקום, נותרים בינתיים כחשודים, מנוכרים, מדברים רוב הזמן בעברית ולא בשפתנו, במיוחד כשאנחנו מקבלים שירותים אזרחיים, ונלמד להסתדר עם זה, כי כמו שהוכרע באופן שאינו משתמע לשתי פנים בוועדת השרים של הכנסת, המדינה הזאת היא אכן מדינת היהודים.

כנראה שיעניין אותך גם: