מלחמת השטרות והחלום האמריקני

בחודש אפריל 2016 הכריז מזכיר האוצר של ארצות הברית באותה העת, ג'ק לו (Lew): "אני נרגש היום להכריז שלראשונה אחרי יותר ממאה שנה, הפורטרט על שטר של 20$ יהיה של אישה, הרייט טאבמן (…) הסיפור יוצא הדופן של טאבמן – שמכיל בתוכו אומץ לב יוצא דופן לצד מחויבות לשוויון – מייצג את האידיאלים הדמוקרטיים שארצנו נושאת על נס, ואנחנו מכירים ומוקירים את פועלה בכך שאנחנו מכבדים אותה דרך ייצוגה על שטרות הכסף שלנו".

שנה קודם לכן עלה "המילטון", אחד ממחזות הזמר המבוקשים ביותר בברודווי בשנים האחרונות. מאז הוא זכה כמעט בכל פרס אפשרי – בפוליצר, בגראמי ובמספר המועמדויות הגבוה ביותר אי-פעם (16) לפרס הטוני, האוסקר של התיאטרון, ואף זכה ב-11 קטגוריות (שני בהיסטוריה אחרי ה"מפיקים" שזכה ב-12). הנוכחות והשיח האינסופי על טאבמן – לוחמת זכויות אדם אפרו-אמריקאית, ממתנגדי/ות העבדות שברחה בעצמה מעבדות – כאן בניו יורק, לצד ההצלחה הגדולה של המחזמר, הביאו אותי לתהות מה הופך אדם שמת לפני מעל 200 שנה, שאך מתי מעט הכירו את הביוגרפיה שלו, לדמות כל כך פופולרית; עד כדי כך שעל מנת לראות את המחזמר צריך לרכוש שנה וחצי מראש כרטיסים או לשלם בין 700 ל-1,000 דולר לכרטיס.

מה גרם לכך שכל ילד מדקלם את הפסקול – הלא פשוט יש לומר – של ההצגה, ולומד ממנה על כל פרט בחייו האישיים והציבוריים של הגיבור, אלכסנדר המילטון? אנסה להסביר כאן מדוע המחזמר הפך כל כך מבוקש, מה הקשר שלו למאבק השטרות באמריקה, מה מקומן של התרבות וההיסטוריה בהעלאתן והעלמתן של דמויות ציבוריות ואיך זה קשור למציאות הישראלית.

התשובה לשאלה שהמחזמר נפתח בה בעצם מגלמת בתוכה את תמצית החלום האמריקני: אם תתאמץ מספיק ותעבוד קשה, תצליח. באמריקה שום דבר לא ימנע בעדך מלהצליח. החלום המריטוקרטי. זה נכון שלא כולם מתחילים באותה נקודה, יש כאלו שיש להם יותר ויש כאלה שיש להם פחות, אבל אם תרצה באמת – תצליח! אין כמו דמות היסטורית, במקרה הזה אלכסנדר המילטון, שהפך להיות אחד ממנסחיה העיקריים של החוקה האמריקנית, עורך דין שלמד בפרינסטון, עיתונאי, מזכיר האוצר (המקבילה האמריקאית לשר האוצר) הראשון של אמריקה, שלחם במלחמת העצמאות כדי להוכיח זאת.

איך עושים זאת? התשובה אינה מאחרת לבוא, ממש בשיר הראשון של המחזמר: "הוא הגיע רחוק מכיוון שהוא עבד הרבה יותר קשה – בלהיות חכם יותר, התחדש כל הזמן, והמציא את עצמו כל פעם מחדש". המילטון הצליח להגר לניו יורק, מכיוון שבניו יורק אתה יכול להיות "אדם חדש", אתה יכול להתחיל, כאדם חדש, במדינה החדשה, ותוכל להיות כל מה שתחלום ותרצה. לא רק שתוכל להיות מה שתרצה, אלא שתוכל להגשים את ייעודך בצורה הטובה ביותר שלא רק אמריקה תרוויח ממה שאתה אלא "שהעולם לא יחזור להיות כפי שהוא היה בזכותך".

בנוסף, לכל אורך המחזמר מופיע משפט שחוזר על עצמו שוב ושוב, אופייני מאוד לתרבות האמריקנית: "אני לא מתכוון להחמיץ את ההזדמנות שניתנה לי". לאחר שקיבלתי את ההזדמנות להוכיח את עצמי, אעשה הכול על מנת להצליח ולממש את ההזדמנות שניתנה לי בכל דרך אפשרית, גם אם יהיה זה על חשבון המשפחה, או במחיר של פגיעה בערכים כמו הגינות ויושרה אישית. החלום האמריקני הוא, אם כן, האמצעים המקדשים את המטרה או לחילופין כל האמצעים כשרים להגשים את מטרתכם.

לזה למעשה זקוקה אמריקה בזמן הכה קשה מאז משבר הסאב-פריים ב-2008, וביתר שאת עם בחירתו של טראמפ לנשיאות (בעיקר לליברלים). במיוחד כשהמחזמר נכתב על ידי פורטוריקני – לין-מנואל מירנדה, שלאור הצלחתו המטאורית אין טוב ממנו בניסוח החלום האמריקני. אני ממליץ להקשיב לפסקול הנהדר ולסיפור המעניין של אחד האנשים שאלמלא ברודוויי ייתכן שהיה נעלם מדפי ההיסטוריה הפופולארית.

תמונתו של אלכסנדר המילטון נישאה בגאון במשך שנים על שטר של 10$, וכאמור, ב-2016 הוחלט כי תמונתו תוחלף בזו של הראייט טובמן, אישה ראויה כשלעצמה, שהייתה לוחמת זכויות אדם ושלחמה כנגד העבדות ואף שחררה מעל ל-300 עבדים. הסיפור כל כך מעניין, מכיוון שאוהדי ״המילטון״ התנגדו להחלפתו בשטר ה-10$, זאת לצד הסכמתם שצריך להכניס את טאבמן.

לאחר ויכוח ציבורי ופוליטי רחב, הוחלט כי המילטון יישאר על השטר של ה-10 וטאבמן תחליף את אנדרו ג'קסון, נשיאה השביעי של ארה"ב, על השטר של ה-20. העילה להסרתו של ג'קסון משטר ה-20 דולר נשענה על העובדה שבכהונתו כנשיא ארצות הברית חוקק חוקים שבחסותם הופקעו אדמות ילידים אמריקנים והיוו הבסיס לגירושם מהן, בשל כך הוא אף כונה "Indian slayer"). זה לא הפריע לאף אחד כמעט במשך 90 שנה שבהן דמותו התנוססה על שטר ה-20 דולר, אבל הנה נמצאה לו מחליפה.

אם כן, לקחו ביוגרפיה שטומנת בחובה את כל הערכים האמריקנים המגולמים בסיפור חייו של אחד ממייסדיה, וגילו שזהו החומר שממנו עשויה הצלחה שמרתקת ילדות וילדים, אזרחים בוגרים ואף אורחים לרגע בארצות הברית. העניין הפופולרי הרב בדמות כמו זו של אלכסנדר המילטון, שהצליחה כנגד כל הסיכויים, הוא אנושי וטבעי ממש כמו הימשכות העש לאור. זוהי התניה פבלובית.

ההצגה מעלה על נס את הערכים עליה בנויה אמריקה: ערכים של עבודה קשה, הכוח של הפרט בתפיסת עולמו וגורלו, ניצול הזדמנויות ומריטוקרטיה. אולם כשבוחנים לעומק את הערכים הללו עולה כי אין באמריקה מקום אמיתי לכל ה"אחרים". במובן זה המילטון הוא דוגמא מעולה מכיוון שהוא אינו מייצג ומהווה "עלה תאנה". אין ספק, אגב, כי אלמלא היה נהנה מהפריביליוגיות המובנות של היותו גבר לבן, סביר להניח שלא היה מגיע לאן שהגיע.

״המילטון״ עלה לבמות בעיצומה של תקופה קשה באמריקה (ובעולם), שבה קיים רצון לשוב ולהזכיר את הערכים שלאורם נוסדה ארצות הברית. לצד הערכים, המחזמר מעלה שאלה מאוד גדולה: מי הם גדולי ההיסטוריה ואת מי אנו זוכרים ככאלה, ומי נזרקו לתהום הנשייה היסטורית?

אחת הדרכים ליצירת זיכרון באה לידי ביטוי באמצעות הנצחתם של אישים על גבי שטרות הכסף (ראו המאבק בישראל על השטרות החדשים ועל הייצוג החסר של מזרחים/נשים על גביהם). דרך נוספת היא הכתרת גיבורי תרבות. כשדואגים שהם לא עשויים מאותה מקשה מגדרית, אתנית, גזעית ומינית, לתרבות יש מקום חשוב ביצירת זיכרון שלא נמצאים בזרם המרכזי בפרט. בארצות הברית זה קורה מעצמו, בארץ זה קורה בשוליים (מזכיר את המאבק של מירי רגב באליטה התרבותית?).

במחזמר ״המילטון״ נעשה חיבור מעניין בין תרבות, פוליטיקה, פופליזם והיסטוריה, והוא מעלה את השאלות הנכונות על מה אנחנו זוכרים ומה לא, לצד מקומה של התרבות בטיפול בנושא היסטורי וכביכול שולי והעלאתו למודעות תוך שינוי סדר היום הציבורי. לצד כל הביקורת, הפסקול הנהדר שמספר סיפור היסטורי וביוגרפי, בצורה כל כך מושכת, לצד צדק פואטי שמנע את הסרת דמותו מעל שטר ה-10 דולר והכנסתה של טאבמן לזה של ה-20, הם כנראה "החומרים הטובים" שממנה עשויה ארצות הברית של אמריקה.