מסע בביוגרפיות הנשכחות של קטמון

טרילוגיית התערוכות המוצגות בפרויקט כאן בַּלּא-כָּאן מיוזמתה של עמותת זוכרות משרטטת מסע רב-שכבתי לאורך רצף הנמתח בין העבר, ההווה והעתיד של שכונת קטמון בירושלים. מסע זה מבקש לנסות ולנסח תפישה חדשה של המרחב בקטמון, כזה הכולל בתוכו לא רק את הביוגרפיות של המרחב הפלסטיני האורבני שהושכח מאז הנכבה ב-1948, אלא גם כמרחב פוטנציאלי המאפשר לנו לדמיין אפשרויות פוליטיות וסימבוליות של שיבה.

עד 1948, ׳הבית הערבי׳ שהפך בימינו לאובייקט תשוקה אדריכלי ונדל״ני מנותק מהיסטוריה והֶקְשֵׁר, היווה עבור משפחות בשכונה מרחב ליצירה של חיים חדשים, קוסמופוליטיים, שהתאפיין בערבוב שפות, והפך למוקד אירוח בשעות הפנאי, כר לדיונים פוליטיים, אינטלקטואלים ומפגשים מרחבי העולם הערבי באותה תקופה. גורלם של אנשי השכונה נכרך בגורלו של הבית; האנשים שגרו בו, בילו בו את חייהם, תכננו אותו, חלמו עליו או כתבו עליו, הפכו בִּן לילה, במעבר אלים, מילידים לפליטים.

שלוש התערוכות מתארחות בבתים בהם נפקדוּת ונוכחות מתקיימות זו לצד זו ביתר שאת, בהם ההיסטוריה הלא מסופרת תהפוך מהיעדרות לנוכחות. זוהי הזמנה לנייד את ״הבית הערבי״ לכדי מקום, היסטוריה, סיפורים ופנים של אנשים.

התערוכה ״קטמון הישנה: ארכיון ער״ מציגה פריסת עומק של הארכיון האזרחי של קטמון שהקימה ד"ר דורית נעמן, ארכיון אלטרנטיבי שבבסיסו לא רק ההתעקשות לזכור ולתעד את העבר הנעדר והמודחק של קטמון, אלא גם חתירה נגד הוצאתה ומחיקתה של תודעת הזמן הפלסטינית ממסגרת הזמן הציונית.

המיצב ״קטמון: מפה מוּערת״ מבקש ליצור נקודת תצפית חדשה המאמנת את המבט מחדש, באמצעות הנכחה וירטואלית של שכבות ההיסטוריה האורבנית של השכונה ממבט העל. המבקרת מוזמנת להתבונן ולנוע בין השכבות לא רק על מנת לפענח את מה שניתן לראות, אלא כדי לדמיין דווקא את מה שלא ניתן, נמחק או הודר.

התערוכה ״קטמון המדומיינת: ערוצים״ של האמן ראפת חטאב היא התערבות סימבולית של האמן בקירות הבית. הטקסט הטרנסצנדנטי של הסורה ״טוהר האמונה״, מעוצב על ידי חטאב כאובייקט דינמי, אינסופי, אוניברסלי. אך הדינמיות של האובייקט הפיסולי המושלם נבלמת דרך האקט של ההתפרקות של מרכיביו לחלקיקי עץ בדידים, מופשטים, היוצקים פרשנות חדשה, מחלנת, לטקסט המיתי. לצד ההפשטה והפירוק של הטקסט, ניצב ציור הקיר בחלל הבית, תוצר של פעולה פרפורמטיבית של קילוף, גריעה, מחיקה והוספה, המתקיים בין מצב של משטח הנושא עליו בו זמנית שרידים של ציור ושרידים של מחיקה, נוטה להיעלמות, נראה ובלתי נראה, כעקבות של פעולה: ״לא לבדו חי האדם״, מכריז המשפט שנחשף מתוך המחיקה, על משקל המשפט המבדל ״לא על הלחם לבדו חי האדם״. מתח זה, הנע בין הפירוק של הקונקרטי, ובריאתו של היש מאין מתוך המחיקה, מעלה על הדעת על אפשרות של חיבור מחדש בין העבר שנמחק לבין התפתחות ויצירה מחדש של עתיד של השבה של החומר, של הטקסט, כמטאפורה לעתיד אפשרי של שיבה. 

אוצרות: דבי פרבר, חגית קיסר, בשיתוף עם ד"ר דורית נעמן (Queens University, Canada) והפרויקט يا قدس، نحن هنا Jerusalem We're Here לפרטים נוספים, הרשמה לסיורים והתכנית המלאה

*

מקרה מבחן

רחוב דוסתאי 15, גוש 30005, חלקה 192 (חלקה 33)

תחקיר: אילן שטייר

התערוכה ״קטמון הישנה: ארכיון ער״ מתארחת בבניין חדש שהוקם על שטחו של בית פלסטיני מקורי שסיפורו שזור בסיפורה של השכונה. ראשיתה של השכונה בשנות העשרים; היא נפרשת ממזרח למנזר סן סימון, ומכאן כנראה השם קטמון: ביוונית "למרגלות המנזר" – קאטה טוי מונאסטריוי (monastēriōi tōi kata).

לאחר מלחמת העולם הראשונה החלה הכנסייה היוונית אורתודוכסית במכירה של נכסים שהיו ברשותה, כולל אדמות בסביבת מנזר סן סימון, שנמכרו תחילה בחלקים גדולים לבני העדה עצמה ובהמשך לבני עדות אחרות. הדרך שהיום נקראת רחוב דוסתאי הוא רחוב המתפצל מדרך מאלחה ההיסטורית שקשרה את הכפר הגדול והחשוב מאלחה אל הכפרים וואלג'ה ובתיר ואל העיר ירושלים. אף שהייתה זו דרך "בין-עירונית" במונחי אותם ימים, קטע זה נסלל רק בשלב מאוחר יותר בהתפתחות השכונה.

ממזרח במדרון היה אז מפעל קרח ידוע של משפחת שְטָקְליף, במקום בו שוכן כיום בית כנסת, סמוך לבית החולים משגב לדך. המשכה של הדרך עובר בקונסוליה העיראקית לשעבר (חזקיהו המלך 30) ומגיע עד "כיכר הפילוסופים", כפי שכונתה בתקופת המנדט (כיום, כיכר ד"ר מכבי זלצברגר – בית אלישבע). כיכר הפילוסופים קישרה את הבאים מדרום לכיכר עאבדין (כיום כיכר רחה פריאר) ממערב, שהייתה הלב הפועם של השכונה. אף שהשטח כיום נכלל בקטמון, הרי שהיסטורית ומנהלית הוא עוד היה מנוהל בספרי האחוזה של הכפר מאלחה.

הרישום המנדטורי הראשון, ככל הנראה מ-14 בנובמבר 1921, מתעד את מכירת האזור – 21 דונם ו-200 מ"ר – מידיו של אדם בשם (או ממוצא) גליפולי לידי יהודי בשם ישראל בן יעקב חכמשווילי. כעבור שנתיים חכמשווילי מוכר את הקרקע ל"חאג'י", שמעביר את הבעלות ב-16 בינואר 1924 לידי הכנסייה הלטינית. ב-23 ביולי 1930, הכנסיה הלטינית מכרה שטח של כ-19 ורבע דונם, עליו נבנה הבית, ככל הנראה על ידי משפחתה של סוהילה מחמוד סאלח, שרכשה אותו ב-1942 תמורת 1,650 לירות.

ב-1958 מוכר האפוטרופוס לנכסי נפקדים ל״רשות הפיתוח״ את הנכס, שטח של 451 מ"ר בלבד של אדמת מירי (על פי חוק המקרקעין העות׳מאני, אדמה שאינה בבעלות פרטית מלאה ואיננה ניתנת להורשה). ב-16 בדצמבר 1968 מוכרת רשות הפיתוח את הנכס לשמואל ודינה חסון. יחד עם זאת, לפי עדותם של בני משפחת חסון, המעבר לבית התרחש בסביבות 1955, לאחר שאבי המשפחה רכש את הבית ממשפחה חרדית. הבית היה שטוח גג, עם שני חדרים גדולים, חדר צדדי קטן, חדר מקלחת, שירותים ומטבח. בין כל החדרים קישר מסדרון לאורך הבית. ברצפת המטבח הייתה ירידה למרתף שככל הנראה נבנה כ"ח'אזן אל-מיי" (חדר לאגירת מי גשמים ומי נגר), ובגלגול מאוחר שימש כבית מלאכה לייצור ואריזה של משחת נעליים.

לאחר 1967 הגיעה אישה פלסטינית כבת 50 עם בנה הבוגר מבית לחם לראות את הבית, והוזמנה פנימה על ידי משפחת חסון. שמה אינו זכור למשפחה אך ניתן לשער שהיתה זו סוהילה מחמוד סאלח או קרובת משפחתה. הזוג חסון הוריש את הבעלות על הנכס לארבעת ילדיהם ב-1999 וב-2001, בעקבות יוזמה קבלנית ותכנית חדשה לחלקה, הבית נמכר לקבוצת רכישה. במהלך הפיתוח נהרס הבית המקורי שעמד במקום כ-70 שנה. עצי הדקל הכבירים ששרדו בכניסה לבית ניטעו כנראה בידי אנשי המקום לפני 1948.