הזנאי הישראלי לא פועל רק ברומניה

נשאלת השאלה: במה שונה ״הגבר הישראלי שאוהב להרגיש מלך״ וצורך זנות ברומניה מזה שעושה זאת בישראל? זנאי הוא זנאי, בין אם כאן או שם, וכדאי לפיכך לשאול מדוע לא קם זעזוע כזה מרכישתן של נשים כחול-לבן
נטע לאור

מעצבת אופנה, מפעילת עמוד ׳הדיסקרטים׳ והזרוע המיליטנטית שלו ׳באות לזנאים׳, פעילה ב׳לובי למיגור זנאות׳ ומצויה בשלבי הסבה להוראה

עד לפני שנים מעטות, השיח הציבורי על אודות זנות בישראל היה מורכב ברובו מאוסף רנדומלי של אנקדוטות, מתוך חוויותיה הסובייקטיביות של אישה זו או אחרת בזנות. לא הייתה בו התייחסות חברתית סוציו-אקונומית ולא ניסיון להתבוננות בתופעה, וגם לא הרבה מעבר לסיפוק מציצני של הקורא. זאת ועוד, השיח טיפח באון בדותות כמו מיתוס הסטודנטית המרוויחה הון כל הדרך אל התואר או מיתוס הזונה השמחה – שחוגג את הנשים האוהבות כל כך סקס עד שהחליטו להרוויח כסף מהתחביב (אם כבר, אז כבר)… וכמובן, מיתוס החשפנית-הרקדנית, המפזזת להנאתה בעירום במרחב מוגן וללא כל קשר לזנות – שהתחבב מאוד על הקהל.

המפתח לתופעה כולה והשלכותיה על החברה הוא בשאלת הבחירה של זו העוסקת בזנות. הזנאי היה ״לקוח״, האישה בזנות ״זונה״, ״פרוצה״ ו״יצאנית״, הזנות – ״מקצוע״ או ״שירות״. גופה של האישה בזנות, למרות שלא נאמר בגלוי, נחשב לא יותר ולא פחות מאשר ״מוצר״. יש לשער ולקוות שהתפתחות בשיח הייתה חלה באופן טבעי ושמעצמו היה מתנער מהזחיחות שהזדחל בה עד אז. אולם לא נוכל לדעת זאת בוודאות, משום שהשינוי התרחש בכפייה וכתוצאה מטלטלה.

לא הייתה כל דרך לדעת שעמוד אחד שהתחיל כאזוטרי ונסתר מעיני רוב הקהל, עמוד שפנה בתחילתו בעיקר לקומץ ״פמינאציות״ בפייסבוק, יחולל בשיח הזנות הציבורי כולו טלטלה שאין ממנה דרך חזרה. ואולם זה בדיוק מה שקרה. When he pays, שהושק על ידי טלי קורל לפני כשלוש שנים, קיבץ ללא שינוי או עריכה ציטוטים מתוך פורום ייעודי לזנאים. במחי מקלדת, העמוד של קורל הדיח את היד הנעלמה שהרחיקה עד אז את שיח הזנאים מהעדשה הציבורית.

בינם לבין עצמם, הזנאים לא נדרשים להעמיד פני אנוש. לדוגמה, כשהם נרשמים למסיבות האונס הידועות בשם ״מסיבות הגאנג-בנג״ (המתארגנות בסמוך למועדי ישראל, אבל לא רק). הסיבה למסיבה: אוסף גברים המשתמשים בבת אחת באישה אחת. דוגמה נוספת היא השימוש המייגע שהם עושים באחד מפלאי הטבע, המוח האנושי, בעת שנצרך פתרון מורכב לסוגיית ״קטינה רכה״ שלא נשארת כזו לאורך זמן – לא כשאוסף רב של גברים עט עליה בזמן קצר בעקבות המלצה בפורום.

השיח הישן על זנות בישראל טיפח באון בדותות כמו מיתוס הסטודנטית המרוויחה הון כל הדרך אל התואר, או מיתוס הזונה השמחה – שחוגג את הנשים האוהבות סקס עד שהחליטו להרוויח מזה כסף

הזנאים חולקים זה עם זה הישגים. עבורם, ההישג הוא ״להוציא מהעיסקה״ מעל ומעבר למה שהוסכם, בעת שזו שחדרו אליה בזנות מחוקה מהסם. והם חולקים זה עם זה טיפים כיצד לשבור להן את הגבולות, למשל איך ״להפתיע״ אותה במשך האקט ולקחת בכוח. בפורום הם מרגישים בנוח לשתף ולספר כל אימת שמתחשק להם ״לפרק אישה״.

מפתיע לגלות, שהזנאים ערים בדיוק לתהליכים שעוברות הנשים שהם משתמשים בהן. הם משווים את מצבה הנוכחי ורמת התפקוד של האשה למצבה בעת ביקור מוקדם יותר ומפרטים כיצד הן מתבלות פיזית ונפשית, מאבדות מחיותן והופכות קהות-חושים ואף מנותקות (דיסוציאטיביות). רק שהדבר שמטריד אותם כאן הוא נפילה ב״רמת השירות״ שלה. הם מגבבים את התלונות ואוסף ״הפגמים״ בטון קר וטכני ברשימה שלא הייתה מביישת מבקר מוצר אנין במיוחד, שיש לו רף דרישות כאורך הגלות. הפער בין אנו הקוראות אותם לבין הזנאי המתלונן, פער במודעות לכך שאיננה חפץ – שמושא הביקורת זוהי אישה בשר ודם (ונפש), שאיבדה את חיותה כתוצאה מהשימוש הבלתי פוסק של הזנאים אותה – הוא פער בלתי נסבל. הזנאי מרגיש קורבן לשירות פגום, ומפצה עצמו בשימוש באישה אחרת שבזנות.

השיח הזנאי הוא קשה ובוטה וההיחשפות אליו היא לא פחות ממופע זוועות אלים. הקריאה בו מאלצת אותנו לחדור למחילות נפשו האפלות של צרכן הזנות. האלימות היא בלתי נפרדת ממהות השיח שלו, מעצם ההחפצה החריפה של נשים כאובייקט לשימוש.

מתוך עמוד הפייסבוק "When He Pays"
מתוך עמוד הפייסבוק "When He Pays"

התופעה שרירה וקיימת

באומדן זהיר, כחצי מיליון גברים זנאים חיים בינינו בישראל. הם מצויים בכל שכבות האוכלוסייה – צוארון לבן עד כחול, שכירים, זעיר-בורגנים ומנהלים בכירים, בעלי מקצועות חופשיים, מובטלים ובעלי הון; צעירים עד קשישים, דתיים עד חרדים – ממש כחילונים; חלק נכבד מהם ביחסים קבועים עם בת-זוג, נשואים ואבות לילדים.

הרעש הציבורי בעקבות הכתבה ״בוקרשט, הגבר הישראלי אוהב להיות מלך״ מעניין בהקשר הזה. אין זה משנה אם הכתבה היא תיעוד אותנטי או שהגברים בה ״זרמו״ עם ההצעות מהכתב להשתמש בנשים חשפניות. כך או כך, תופעת ״הגבר הישראלי״ צרכן הזנות ברומניה שרירה וקיימת וכוללת משרדי נסיעות שמכהנים כסרסורים לכל דבר, המנוהלים על ידי ישראלים ברומניה (חלקם סרסורים מבוקשים בישראל), אשר מטפלים ״בצרכים״ של הגברים הישראלים; וזאת, משום שאיגוד סוכני הנסיעות בישראל חתום על אמנה בינלאומית נגד עסקות תיירות מין (אמנה, אגב, שאיגוד בתי המלון בישראל סירב לחתום עליה).

זנאי הוא זנאי, כאן או שם. האם יש הבדל בין ההשפעה של מעשיו עלינו כחברה אם הם נעשים ברומניה או בישראל? ומדוע לא קם זעזוע כזה מרכישת חדירות בנשים כחול-לבן, קל״ב?

רומניה, משום עונייה, הפכה בית גידול לנשים וילדות נסחרות שנמכרות ברחבי אירופה. הרומניות מהוות את רוב הנשים הנחדרות בתעשיית המין הממוסדת בגרמניה ובהולנד. נשאלת השאלה: במה שונה ״הגבר הישראלי שאוהב להרגיש מלך״, צרכן זנות ברומניה, מאחיו שעושה זאת בישראל או במה שונה פעולתו של הראשון ברומניה מפעולתו בישראל? הרי יש להניח שזנאי הוא זנאי, בין אם כאן או שם. האם יש הבדל בין ההשפעה של מעשיו עלינו כחברה אם הם נעשים ברומניה או בישראל? ומדוע לא קם זעזוע כזה מרכישת חדירות בנשים כחול-לבן, קל״ב?

אנחנו הרי נאלצות להכיל את הזנאי שקונה אותן ברומניה כמו גם את אחיו שמשלם עבור חדירות בישראל – ואין לנו שום אמצעים לזהות לא את זה ולא את זה. אנחנו נאלצות לקנות ממנו, או לקבל ממנו, למשל, שירותי רפואה או שירותים אחרים, לתקשר ביחסי שכנות ידידותיים, לשבת עמו בוועד הורים; כמו גם להיות במערכת יחסים איתו – מדייט ועד להקמת משפחה. ואמנם, החשיפה העקבית שעשה העמוד ״כשהוא משלם״ לתכנים האותנטים של הזנאים אכן גרמה לכך ששיח הזנות עבר שינוי. הוא הפך לשיח על הזנאות. התחלנו להתבונן בזנאים כחלק מהותי, אם לא הכוח המניע את תופעת הזנות. הדיון עבר לזנאים ולבחירות שלהם. התובנה החדשה שעדיין מחלחלת לציבור היא שעצם השימוש באישה היא אקט אלים ופוגעני.

אבל השיח חייב להמשיך הלאה. עלינו לשאול את עצמנו מהו המחיר שגובה הזנאי מכולנו, ואין זה משנה כלל היכן הוא זונֶה. ומה המחיר שאנחנו מאפשרים לו, כחברה, לגבות מהאישה (והקטינה) בזנות, כל עוד מעשיו חוקיים? ובהתחשב בכך שחלק הארי של הזנאים בישראל הם אבות ואנשי משפחה, איזה מודל אישי הזנאי מהווה עבור ילדיו? כיצד זה יחנך אותם לכבד נשים מצד אחד, ולהיות מסוגלים לאינטימיות רגשית ומינית שוויונית מצד שני? ושאלת הדור הנצחית: מה פני החברה העתידית של ישראל, היא הדור הבא שלומד מהזנאי? הצצה עתידית כזו סיפקה לנו הכתבה על ״הגבר הישראלי״ בבוקרשט, משום שהדור מבית היוצר של הזנאי בחלקו כבר כאן, ומסתבר שהוא לא פחות מאשר הגבר הישראלי בכבודו ובעצמו.

גל הקבס שבתגובה לעולם שנחשף מעודד, אך רחוק מלספק קרקע הולמת לשינוי. יש לבחון לעומק את הבחירה הקולקטיבית נכון להיום, להכיל את הזנאי כגבר נורמטיבי. הרי כל עוד לא נצא בדרישה בלתי מתפשרת לשינוי, אין להתפלא שעודנו מתמהמה.

להלן שאלות נוספות שמקומן בשיח: מדוע אנחנו כחברה מחוייבות להכיל את הזנאי? מדוע ואיך קרה, שאנחנו נאלצות לפנות מקום בקרבנו לגבר זה שעושה שימוש פיזי בגופה של בת-אנוש לצרכיו? שמוצא פורקן באדם, באישה, כאילו מדובר בחפץ אוננות בשר ודם? כיצד זה שהמערכת החוקית עדיין כופה עלינו לחיות לצד ויחד עם הזנאי, משום שבתנאים הנוכחיים אינו עובר על החוק? מי הוא שמשריש בנו אמות מידה, שלפיהן מעשה החדירה של הזנאי, שאינה מתרחשת בשל רצון מצידה להיחדר על ידו אלא מתוך השתקת העדפותיה האישיות במזומן – היא מעשה נורמטיבי?

גל הקבס שבתגובה לעולם שנחשף מעודד, אך רחוק מלספק קרקע הולמת לשינוי. יש לבחון לעומק את הבחירה הקולקטיבית, נכון להיום, להכיל את הזנאי כגבר נורמטיבי

אילו כוחות נלחמים על עיצוב השיח הציבורי אודות הזנאות והזנות והטייתו? ומהו הקשר בין השיח הציבורי לנושא זה לבין הניסיון הארוך והמתמשך להעביר את חוק הפללת הזנאי מאז 2012? (כשעבר בקריאה טרומית ונגנז מאז בנבכי המסדרונות של הכנסת).

מהו תפקידו של הלחץ הציבורי בהגברת הלחץ על הכנסת, שלא תוסיף לשקוט על השמרים ככל שחוק זה מדובר? ושככל שיש ללחץ שלנו משמעות, מדוע אינו מתעורר? ובוודאי שלא באותה עוצמה שעוררה רכישת ״הבילוי״ עם נשים ברומניה. מהי אותה יד נעלמה ששוב ושוב מתעקשת להשמיט מהנרטיב הציבורי את המשמעות הקשה ואת הסבל שנשים בזנות עוברות?

צילומסך מכתבתו של עמרי קרונלנד על תיירות המין של ישראלים ברומניה
צילומסך מכתבתו של עמרי קרונלנד על תיירות המין של ישראלים ברומניה, ערוץ 2

כמו בובות קפיץ

הדיבור על ״נשים רומניות שאוהבות סקס ויודעות לתת שירות״ ועל חשפנות כמקצוע, ועוד כזה שאין בו בעייתיות, מעבר לעובדה שמדובר ביחצנות חסרת בושה לחבילות תיירות המין הוא ניסיון עלוב ומקומם להחזיר את השיח על זנות לאחור.

אומרת עידית הראל שמש, מייסדת ג׳ון סקול ישראל, מרכז הסברה לצרכני זנות:

״במועדוני החשפנות נמצאות נשים צעירות מאוד. מבט מת בעיניים. כמו בובות על קפיץ הן מסתובבות בין הגברים, נכנעות לנגיעות. הגוף האנושי לא מסוגל לסבול את הסבל שכרוך במגע הזר בגוף בלי שתהיה לכך תגובה נפשית. הדרך לשרוד היא להתנתק. את ההתנתקות משיגים באמצעות השתייה והסמים. ועוד לא דיברנו על האלימות, על תקיפות מיניות, ועל אונס.״

אולי כאן המקום לציין שעיריית תל אביב-יפו יודעת לחשוב מחוץ לקופסא – היא מצאה פתרון יצירתי למצוקת מועדוני החשפנות שאסור להנפיק להם רשיונות. פקידי העירייה יודעים את חובתם, הם התגייסו לשעות נוספות כפי שראוי לעשות וערכו מסע לילי באותם המועדונים, לגמו שיכר, התפעלו מהבנות (והכל על חשבון משלמת המיסים). השכר לפעולתם המרשימה בא לעולם בדמות הנפקת רשיונות ל״קברט אמנותי״.

להלן קטע מתוך עדותה של גל אמת, שורדת חשפנות-זנות צעירה ואמיצה, שהועסקה במועדוני ״הקברט״ החוקיים למהדרין, ושכיום, תוך שבירת מחיצות והתעלמות מסטיגמות, היא נלחמת להוציא לאור את האמת על העולם שהשאירה מאחור:

״…כמעט לא הייתה משמרת שבה הבנות סביבי לא היו שיכורות כלוט במקרה הטוב ומסוממות עד עילפון במקרה הסביר. הדרך היחידה שבה אפשר בכלל לעשות את הדברים האלו היא בניתוק מוחלט… וכמו הגברים שהיו פוקדים את המועדון ערב-ערב, גם אני סיפרתי לעצמי שזה לא נורא… אבל לא משנה כמה סיפורים סיפרתי לעצמי, בסוף כל משמרת הייתי הולכת הביתה ומרגישה איך כל אלף הידיים שעברו עליי באותו ערב מכתימות אותי בבושה, בכאב, וברצון להעלם.״

לא ניתן להקל ראש בנזק שגורם סיקור מגמתי ובלתי אחראי של הזנאות והזנות. צרכני הזנות שמגיעים לג׳ון סקול, עוברים זעזוע והלם כשהם מבינים את מה שהמדיה מצניעה בשיטתיות: את הייסורים של האישה בזנות מעצם היענותה לחדירות של הזנאי(ם); כמו גם ההלם מהבנת הנסיבות שאופפות את זו שבזנות.

אנחנו הרי נאלצות להכיל את הזנאי שקונה נשים ברומניה כמו גם את אחיו שמשלם עבור חדירות בישראל- ואין לנו שום אמצעים לזהות לא את זה ולא את זה

ואסיים בתהייה נוספת: האם נצליח לתעל את הקבס שאחז בנו מדמותו של ״הגבר הישראלי״ צרכן הזנות ברומניה לכדי עשייה משותפת, משמעותית, שתאותת לכנסת באופן חד-משמעי שאנחנו כולנו מעוניינות ומעוניינים בהוקעת הזנאי – כל זנאי – מסולם הערכים הנורמטיביים של החברה?

לפני כשלושה חודשים, השרה איילת שקד דחתה דיון בעניין זה על מנת להקים ועדה בנושא חוק ההפללה. המועד נקבע לחודש מאי, ואולם כעת נדחה ליוני. הליך הדחיות והזמנות מחדש ושינוי ועדות ושינוי מועדים אינו חדש, כאמור, בתולדות הצעת החוק המדוברת, שמתגלגלת במבוכי הכנסת ללא התקדמות לקריאה הבאה מזה כחמש שנים. חודש מאי כבר מזמן כאן. האביב בפתח, ולא פחות משאנחנו ממתינות לחדשות בעניין זה – הצעת החוק היא שממתינה לנו, הציבור, שנפעיל לחץ משמעותי ונדרוש חברה שוויונית יותר; שבה חדירות לנקבי נשים אינן מוצר ואינן נורמטיביות.

בואו ביום חמישי הקרוב, ה-25.05.17 להפגין בקריאה ליישום שלילת רשיון העסק של הפוסיקט, מול בית המשפט המחוזי בתל אביב

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דני

    העמדה שלך ושל דומותיך נובעת לדעתי בעיקרון משנאה למין ולגברים, ומרצון להשית תרבות שתמשטר ותמזער את האפשרויות לקיום יחסי מין, ותפגע ישירות בגברים. זו לדעתי המטרה האמיתית. במקרה הטוב, אפשר לייחס לכן תמימות וסוג מסוים של נאיביות טפשית, אבל לדעתי רוב המתנגדות לזנות אינן תמימות ומחזיקות באידיאולוגיות הרבה יותר מרחיקות לכת, והמאבק בזנות הוא רק קרב אחד מבחינתן במאבק הכולל נגד גברים, או כלשונן "הפטריארכיה". אין שום דבר מוסרי או צודק במאבק הזה, ואם יצליח רק יסיג את החירות והחופש בעולם לאחור, כולל החופש המיני. הכוונות אולי טובות, וגם בזה אני מטיל ספק, אבל הן סוללות את הדרך לגהינום. אתן מן סבונרולה מודרני,לא שום דבר מעבר לזה, ציידות מכשפים מודרניות. מעבר לטענות הדמגוגיות ולנתונים השקריים לרוב על סחר בבני אדם (שקריים בהחלט לפחות ביחס לישראל), אין בעמדות האלו שום דבר מעבר לשנאה פוריטנית אופיינית למין. אני לא מהמטומטמים שחושבים שכל זונה חלמה מאז שחר ילדותה להיות זונה. ברור שלא. בדיוק כמו שמעטים האנשים שחלמו להיות עובדי נקיון, או פקידים בבנקים, או מועסקים בבערך מ90% מתחומי העיסוק הקיימים. אבל לעיסוק במין בתשלום אין שום ייחוד בהשוואה לפחות לחלק מהעיסוקים האחרים האלו. הוא לא קשה או מעיק יותר מעבודות נקיון, עבודות סיעודיות וכיו"ב, והוא משתלם הרבה יותר כספית, לפחות לרוב הזונות. לכן ההתנגדות דוקא לעיסוק במין, חסרת כל הגיון. מה גם שהעובדה היא שמין הוא דבר שנדרש יותר ע"י גברים מאשר ע"י נשים, ולכן הפך למוצר שנשים מוכרות לגברים. כך היה לכל אורך ההסטוריה ובכל מקום בעולם וכך יהיה. זה בהחלט לא אידיאלי, אבל יש עוד הרבה דברים בחיים שהם לא אידיאליים, ולא צריך להוציא אותם מחוץ לחוק, כי האקט השלטוני האלים של הוצאה מחוץ לחוק על כך מה שכרוך בזה, יוצר מציאות עוד הרבה פחות אידיאלית. אני יודע שזה ויכוח אבוד, כי ברור שלא תשתכנעי, אבל פשוט נמאס לשמוע את הצדקנות הכוזבת שאתן מפיצות בכל מקום. אם הייתן מחפשות פתרון אמיתי לניצול שכרוך לפעמים בזנות, הרי הפתרון הוא על ידי ליגליזציה ופיקוח, על ידי ענישה חמורה ביותר במקרי סחר או זנות עם קטינות וכך הלאה, כפי שנהוג במקומות אחרים בעולם. אבל המאבק שלכן אינו כדי למנוע ניצול ופגיעה בזונות, אלא מונחה על ידי אידיאולוגיה רחבה הרבה יותר העוינת מין וגברים. הזונות הן רק כלי עבורכן במאבק הזה.

  2. עידו לם

    אני חושב שיש דברים לא פחות מבחילים משיח הזנאים למשל שיח הפמיניסטיות הרדיקליות שמשלב גזענות, בורות, מיזאנדריה וקורטוב של סיסמאות חסרות בסיס.

  3. רחמן חיים

    מה פלא שלא מחוקקים בכנסת חוקים נגד הסרסורים, הזנאים והזונות, אם שם מתנהלים כזונות, כנזאים וכסרסורים; סרסור לשעבר כבר יש שם.
    ובאופן רציני יותר: הזנות היא תוצר של עוני. אם השטעטל של ישראל היתה מדינה, ועם זאת גם מתוקנת, היתה יכולה לחוקק חוקים סוציאליים המקנים לכל אזרח/ית באשר הוא/היא סכום מינימלי לקיום בכבוד; סף של הכנסה כלכלית שמאפשר לו/לה לחיות בכבוד; הוא/היא רוצים להתעשר מעבר לכך, יוכלו לעבוד ולהתפרנס. הטענה שאין תקציב היא מופרכת לחלוטין; העניין הוא סדר העדיפויות: במקום מיליארדים למספר אנשים כמו להתנחלויות ולעמותות, אפשר להעביר אותם לכל הציבור באופן שוויוני.

    1. עידו לם

      כאמור אתה טועה: ישראל היא מלאח צפון אפריקאי נחשל ונכשל וככזה דמוקרטיה וחופש לא יכולות לשרור בו, במלאח יש שבטיות ושלטון רבנים מפגר שלא יכול לדור בכפיפה עם דמוקרטיה, לכן רק טבעי שיתרמו לזבל כמו ההתנחלויות שמשקף נאמנה את רצון תושבי המלאח.

    2. דני

      דוקא יש חוקים נגד סרסרות, החזקת מקום לזנות, ושידול לזנות, שלא לדבר על זנות עם קטינות או סחר בבני אדם, ואנשים נכנסים לשנים בכלא על עבירות כאלו. המטרה של מתקפת הצדקנות הנוכחית היא לקחת כל מי ששוכב עם זונה ולהכריז עליו כעל עבריין, כלומר להפוך את עצם קיום המגע המיני עם זונה, גם אם היא בגירה וקיימה את המגע מרצונה, לעבירה פלילית של הלקוח. אם יצליחו, הדרך למשטר טליבאני מתחילה להיסלל.

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    ההבדל בין ,,תיירות-מין׳׳ ברומניה לבין אחותה בישראל הוא שפירסום לזירה הרומנית מוציאה את הכביסה המלוכלכת החוצה. בניגוד לפירסום בחו׳׳ל של ,,בצלם׳׳ ,,שוברים שתיקה׳׳ ,,לוחמים לשלום׳׳ ,,פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני׳׳ ודומיהם. .מצילים את כבוד ישראל בעולם ,שלא כולם פה לאומנים .למרבה הצער הזנאים ותומכיהם מהוים . מספר לא קטן של ישראלים הן מן השורה והן בין סלבס למיניהם.

  5. רוני

    נטע, את פמיניסטית? ורד לי כותבת באומץ ובכישרון רב כבר יותר מעשור בעיתון "הארץ" בנושאי תעשיית הזנות הישראלית. ממליץ לך להתעדכן וללמוד שהיא יצרה את השיח בנושא הזנות. הכתבות המצוינות, התחקירים, מאמרי הדעה שלה ב"הארץ" בתוספת בלוג פעיל במשך ארבע שנים הם האחראים לשינוי תודעה של רבים בציבור. לא ברור איך את מעזה לשכתב דברים ולא להתייחס לכתיבתה. חמור אפילו יותר שב"העוקץ" אין עורכים שמתקנים דברים כאלה בטקסט. איך לומר בפשטות? איבדת אותי כקורא. ההתעלמות ממנה ומכתיבתה רבת השנים רק מלמדת אותי שאת רחוקה מלהכיר את השטח ואת ההתפתחות של השיח.
    ועוד דבר, אולי נולדת אתמול למאבק הזה, אבל יש בינינו שמכירים את ההיסטוריה. ולסיום, את פשוט ממחזרת את תכניה. שבת שלום