לדבר אל הקיר

"הקיר", זוכה פסטיבל דוקאביב האחרון, עוסק בדיבור לנמען מופשט נטול פנים, אך עם זאת נוכח. הבמאית מורן איפרגן מצליחה לתת בו סימנים ועושה את המעשה היהודי של יצירה אחרי חורבן הבית ובזכות חורבן הבית • מגזין קולנוע דרום
איריס חפץ

פסיכואנליטיקאית ישראלית שחיה בברלין מזה 17 שנה (עלייה ראשונה של האינתיפדה השנייה). ערכה את האתר "קדמה", במה לדיון מזרחי

המצלמה והעין הבוחנת של מורן איפרגן לוקחים אותנו למסע שמתחיל באשמורת לילה, בשיחה שמתנהלת בינה לבין אישה עלומה, נפש עזובה, מעין חכמה-לרגע שמייעצת לה תוך שהיא שוכחת ששנתה שלה עצמה נודדת והיא הולכת לחפש את אלוהים בלילה. היא בקושי מצליחה להרגיע את עצמה, אבל מזדרזת להציע לבמאית הצעירה טיפים לשמירה על משפחה טובה ועל מתח מיני בריא ואף נותנת לה הוראות הפעלה שיגנו על הזוג ועל עם ישראל, ממש כמו היו 'כיפת ברזל', כלשונה.

מנותנת עצות לכל העם וכמעט לכל הגלקסיה, מתברר מהר מאוד שהיא מחפשת קשר אינטימי ורוצה את מספר הטלפון של הבמאית. מרגע זה מלוות את הסרט שיחות שנרקמות תדיר בין שני אנשים. הסרט מורכב למעשה מדיאלוגים כאלו, חלקם פנים אל פנים בלי שבני השיח נראים, חלקם בשיחות טלפוניות או מוקלטות.

מהרגע הלילי הזה אנחנו מלווים אנשים בודדים שמחפשים נפש לדבר אתה, מישהו או מישהי שאפשר יהיה לקרוא לה ״אמא״, לבוא עם צער העולם ועם הצער הפרטי, עם המכאובים, הצרות והחרדות ולמצוא להם אוזן קשבת, מקום, אזור של נחמה ותקווה לטוב. זה קורה לרוב במצבים של סבל נפשי קיומי: בעקבות מחלה קשה, שברון לב, פרידה מאיימת, חתונה, לידה שממשמשת ובאה או הריון שמבושש לבוא. במצבים עתירי חרדות ואי-ודאות הצורך לקרוא למישהו גובר והעכבות יורדות. ברגעים אלו יש המתחילים ״להתחזק״, מונח המעיד כשלעצמו על חולשה, ואפילו חילונים גמורים יגידו ״אלוהים ישמור״ או יבקשו סעד בקריאת תהילים, ויש המבקשים מזור דרך תפילה לאמא-אדמה-פגנית.

מתוך חוסר שקט ולעתים אף פחד מוות שקונה לו מקום, יש לנו צורך בזולת ואנחנו קוראים לו בחושך. לפעמים זה יכול להתבטא בהליכה לילית לכותל ולפעמים לכותל-קיר הפייסבוק: "ארבע לפנות בוקר אני לא נרדמת". זה צורך אנושי כל כך בסיסי, הדיבור לנמען מופשט נטול פנים, אך עם זאת נוכח. מורן איפרגן מצליחה לצייר לאבסטרקטי הזה דיוקן, בלי לתת לו פנים, ועושה את המעשה היהודי של היצירה אחרי חורבן הבית ובזכות חורבן הבית.

טריילר הסרט ״הקיר״:

צורת הדיאלוג הזו מקובלת בכל התרבויות האנושיות. בין אם מדובר בטקס וידוי, שבו המתוודה אינו מראה את פניו בבירור, בהליכה אל שמאן כזה או אחר או אל קוראת בקלפים. למשל, ״השיחה המקודשת״ (sacra conversazione) בנצרות, שהייתה למוטיב אמנותי ביצירות הרנסנס, שבו נראית המדונה כשבידיה ישוע התינוק. גם כאן מדומיינת שיחה שהשכינה שורה עליה, מבלי שאנו רואים שאנשים מוציאים קול מפיהם, אלא מכונסים בעצמם ועסוקים בשיחה פנימית.

הסרט בנוי כך שאנחנו הצופות והצופים לא רואים את הצלמת-‪יוצרת – ולמעשה הגיבורה שלו – ורק שומעים שיחות בין אנשים: פניות של אנשים אליה, שיחות טלפון מחברה קרובה, שיחות טלפון שלה עם בני משפחתה, ראיון בטלוויזיה או דיבור עם מחלקת קמעות. זו תמיד שיחה בין שניים, עם דיאלוג שאינו מגיע באופן ישיר מהאנשים המצולמים. השיחה והחיפוש אחרי מישהו לדבר אתו הם הציר שסביבו הסרט סובב, ומורן איפרגן מצליחה לתת לכל אחד מהם תמונה, כאילו ניחנה באיזה חוש ויזואלי מיוחד שמכוון אותה לצלם במקום, באור ובזווית מסוימים מאוד. היא יוצרת מלאכת אמנות של התאמת תמונה לקול ולאווירה.

מתוך חוסר שקט ולעתים אף פחד מוות שקונה לו מקום, יש לנו צורך בזולת ואנחנו קוראים לו בחושך. לפעמים זה בהליכה לילית לכותל ולפעמים לכותל-קיר הפייסבוק: "ארבע לפנות בוקר אני לא נרדמת"

בתרבויות שונות ובשפות רבות יש עיסוק בתסכול האנושי של פנייה ל״את״ או ״אתה״, מבלי לזכות במענה, שמותירה את הפונה נעזב לבד. באיטלקית parlare a vuoto משמעותו: לדבר אל הקיר. ׳לדבר אל הקיר׳ הוא ביטוי גם בצרפתית, אנגלית וגרמנית. איפרגן מתחילה את דרכה וצועדת במסלול שבו הלכו נשים רבות שמרגישות שהן מדברות אל הקיר, אל מישהו שמתעלם או רק סופג את הדברים בלי להעניק להם משמעות, מקשיב ומצדיק אותך אבל ממשיך להתנהג כאילו זה נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה ובכך מרוקן אותם ממשמעות. כשהמילים שלנו פוגשות את האחר, אנחנו מקווים שייגעו בו, ירעידו מיתר אצלו, יהדהדו בראשו ושתפילתנו תיענה. כשזה לא קורה, זה כמו לזרוק אפונה על הקיר, כמו שמבטא זאת הפתגם ברוסית באופן ציורי.

איפרגן מצליחה לתת לביטוי 'לדבר אל הקיר' משמעות חדשה: דווקא יש מי ששומע, מחזיר הד ועוזר לעבד את האבל והקושי. ״המקצוע שלך זה מוזר,״ אומרת לה אמה בשיחת טלפון. היא לא מבינה איך אפשר לצלם מבחוץ את ההתרחקות מהמשפחה ואת התפרקותה. נדמה לה שבתה הורסת דברים בקלות או מקבלת את ההרס כאילו אין ברירה, ללא מאבק. האם, כמו אחיותיה, חברתה ובן זוגה של הגיבורה, כמו הצופים, מנסים להבין, על אף שהמצלמה חוצצת ביניהם, מה עובר עליה. באופן הזה, דרך האחרים ששואלים שאלות, אנחנו מגששים איתה ואיתם בחושך. ומכיוון שאין לנו פנים שיסיחו את דעתנו או יתנו תשובה – אנחנו חייבים להתמסר לרגש שעולה, לרמזים שהיא מפזרת בכתב החידה, יכולים לחוות אתה את החיפוש אחר אותו ״מישהו״ והופכים בעצמנו לזולת שאליו היא מדברת. שכן גם אנחנו שיושבים בקהל, נעשים לקיר.

היא לוקחת אותנו למסע אטי שמתחיל בחושך ואנחנו מבינים בהדרגה את הסיפור שלה, דרך קולות חיצוניים כביכול שהיא בוחרת לסרט, דרך חברה טלפונית שמייצגת את "הדרך שלא נלקחה״ או את ״האפשרות האחרת״, שגם בעצמה מחפשת מישהו לדבר אתו ולחלוק אתו את רגשותיה, ומשאירה הודעות מוקלטות רבות משמעות. במהלך הסרט נוצר מעבר בין הכותל, שהוא הכתובת לתחינות, לבקשות של רווקות לזיווג, לאבל אישי של אנשים שאיבדו את יקיריהם, לכלה ביום חתונתה – לבין הצופה. מתישהו, ברגע לא מובחן, ועל ידי כתב המטמון שאחריו אנחנו מנסים לעקוב, מורן איפרגן מפתה אותנו לצאת איתה למסע האישי והאיטי הזה, ולעבור ממתבוננים ומציצים למשתתפים פעילים בפתרון החידה, שמגיבים לסיפור, מזדהים עם אמה, עם אחיותיה, עם חברתה ואיתה. אולי אפילו נכנסים לתפקיד הילד שלה, שלא יודע מה קורה לאמו או למשפחתו.

מתוך ״הקיר״ (צילום: יח״צ)
מתוך ״הקיר״. במהלך הסרט נוצר מעבר בין הכותל, שהוא הכתובת לתחינות, לבקשות של רווקות לזיווג, לאבל אישי של אנשים שאיבדו את יקיריהם, לכלה ביום חתונתה – לבין הצופה (צילום: יח״צ)

המקום

כמו שירלי ולנטיין, איפרגן לא בחרה את קיר הבית כדי לדבר איתו. היא הולכת אל ה-קיר, הכותל המערבי, שמסמל את מה שנשאר מהמקום האלוהי, המקום שיש בו אולי עוד שאריות שכינה, והחלק שמעיד על השלם שחרב. המיתולוגיה היהודית – כמו גם היצירה הקולנועית – בנויה על מאבק בין כוחות שמבקשים לנתץ את הפסלים הקונקרטיים וליצור משהו אבסטרקטי בעולם: השמדת הפסילים על ידי אברהם שהוא אבי האומה, הזעם של משה מול העם שחוגג את עגל הזהב ושבירת לוחות הברית, עד לשיא: חורבן בית המקדש. לעומתם ניצבים כוחות שמבקשים להרוס את המופשט ולבנות במקומו משהו קונקרטי: פסל ותמונה, מקום קדוש לעבוד אותו בעבודה זרה.

למעשה, מה שאפשר את רוב היצירה היהודית הוא החורבן. חורבן הבית הראשון והשני הביאו אתם גלי יצירה של מחשבה יהודית שלא הייתה משועבדת למקום גשמי, והביאו את המילה הכתובה להיות הדבר שמשותף לכל היהודים בעולם באשר הם: הטקסט. גם כינויו של האל, ״המקום״, מסמל מקום אבסטרקטי שאפשר לקחת אותו משום כך, לכל מקום.

הכותל מתקיים מסבלם של האנשים, משמחת הניצחון של הכובשים, מהפגנת הכוח של השליט הנוכחי, מהתאספות לבכי קולקטיבי של הורים שכולים, מסקרנות של תיירים, מקבצנים ומוכרי תקוות

הכותל הוא המקום שבו נפגשים המתחים הללו. הוא מתקיים מסבל האנשים, משמחת הניצחון של הכובשים, מהפגנת הכוח של השליט הנוכחי, מהתאספות לבכי קולקטיבי של הורים שכולים, מסקרנות של תיירים, מקבצנים ומוכרי תקוות וחיזוקי רוח. אפשר למצוא במקום הזה את כל החברה הישראלית ונספחיה ואת מגוון הכוחות האנושיים בכלל. ומכיוון שבכולנו יש את הכוחות הללו ואת המאבק ביניהם, אנו נידונים להתהלך בעולם עם המאבק הפנימי בתוכנו: בין הולדת ילדים וגידולם, לבין פירוק התא המשפחתי. זהו מקום חי כל השנה ובכל שעות היממה. כמו ״המקום״ אין לו זמן ואין לו גבול ואין לו ממש מקום. מה שמעניק לו חיים הם האנשים שחיים בו. והוא חי, כי יש בו חריצים לפתקי המשאלות של בני האדם, שטומנים בחובם עולם ומלואו של אכזבות ופחדים.

המקום הזה שורד את הזמן, כמו אלוהים, הוא תמיד שם. הוא מסמל את מה שנשאר אחרי ההרס ואת הצורך למצוא תחליף לא קונקרטי, שכן יש איסור לבנות מחדש את בית המקדש. משחרב בית המקדש, יצאו בני ישראל לפזורה ולקחו אתם את התורה ואת האבל לכל מקום. היהדות של אחרי החורבן מנסה ללמד אותנו לחיות עם האבל כל יום, לזכור את ירושלים וחורבנה גם בכל אירוע שמח, לרצות לחזור אליה ולא להקים שוב את בית המקדש – כלומר, על כל אחד ואחת מאתנו נגזר לחיות עם כוחות היצירה ולזכור את כוחות ההרס והחורבן, כדי לא לחזור עליהם שנית.

אולם, שנאת החינם שבגללה נחרב בית המקדש, היא שנאה הרסנית, שלא נבלמה על ידי עצב וזעזוע מהאבדן שכרוך בה. גם את השנאה הזו מצלמת מורן איפרגן: את הנערות החוגגות ביום ירושלים כאחוזות תזזית, כאילו אינן רוקדות על דם שמקדש מקום מסוים וכאילו לא רקדו שם לפניהן עובדי עבודה זרה לדורותיהם שנענשו על גאוות הלב ושנאת חינם. הן חוגגות את האידיאולוגיה שמקדשת אדמה על פני החיים, וסוגדות לנפתלי בנט בתפקיד עגל הזהב.

היא מצלמת מפקדת צבאית שמדקלמת את חיים חפר, כאילו קראה לחייליה את תחזית מזג האוויר, מתוך רוטינה של אינדוקטרינציה וכמו ״אחלה גבר״, היא מצלמת הורים שכולים ואנשים שמגיעים לכותל ויגדירו עצמם כחילונים גמורים. והיא מסיימת בקולו של מאהב פלסטיני – זה שחי את החורבן ואין לו בכלל אפשרות להתכסות בחגיגות מגלומניות, ואין פירוטכניקה שתכסה על חולשתו וקטנותו ופחדיו. לו יש את הכותל כל הזמן בתוכו, כמו יהודי שחי במצב של גלות, ובמילותיו של אחד מהדוברים בסרט מעורר המחשבה והנוגע ללב: ״חורבן הבית תמיד אקטואלי״.

*

״הקיר״

במאית: מורן איפרגן

אורך: 64 דקות; שפות: עברית וערבית

אישה המפרקת את נישואיה הקצרים, נמלטת אל עזרת הנשים שבכותל המערבי ומתעדת משם במשך שנה את המתרחש בחייה האישיים ואת המתרחש בעזרה. דיוקן כפול של מקום ושל אישה. מפגש בין סאונד לתמונה, בין האישי לציבורי, בין אלוהים להיעדרו.

הסרט יוקרן בנוכחות הבמאית ביום שני 12.06 בשעה 19:30 בסינמטק שדרות, וביום שלישי 13.06 בסינמטק נתיבות (19:00) ובסינמטק אופקים (20:00)

לתוכנייה המלאה של פסטיבל קולנוע דרום

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רחמן חיים

    הקיר שאני פוגש הוא קיר של אטימות בדמות האנשים במערכת האקדמית בשטעטל שהוקם כאן, שממלאים פיהם מים (וכנראה את כיסיהם בכספי המחקר הציבוריים) כשאני טוען מולם כי חוסר השקיפות הכספית של רשויות המחקר באוניברסיטאות בפני הציבור הינו מושחת וכי המשתמשים בשירותי רשויות אלה חשודים כמושחתים.