רוחות הרפאים של מנשייה שבות לפקוד אותה

מנשייה הייתה אמורה להימחק מההוויה התל אביבית, אלא שדווקא קבורת החמור שלה קיבעה אותה בזיכרון הקולקטיבי, והפכה את פארק צ׳רלס קלור לאחוזת קבר ללא מצבה. הנוכחות הזאת היא שאיפשרה לענת אבן ליצור סרט שהוא כולו תפילת יזכור • מגזין קולנוע דרום
נועה שיינדלינגר

בפראפרזה על דברי טשרניחובסקי, האופן שבו אנחנו מייצרים את תפיסת העצמי שלנו כרוך ב"נוף תבנית מולדתנו". המרחב נחרט בזיכרון האנושי כחלק משמעותי מהחוויות שלנו ולכן גם קשור בקשר הדוק לזהות שלנו. מה קורה, אם כן, כאשר המרחב, שלו חלק משמעותי מהבניית הזהות שלנו, משתנה באופן דרסטי או חדל מלהתקיים? סרטה של ענת אבן, ״יזכור למנשייה״, מציב בפני הצופים מקרה כזה, בנופים העירוניים הנעלמים של שכונה יפואית-פלסטינית.

מנשייה ואירשיד התפתחו מגרעיני יישוב סמי-כפריים במאה ה-19 לשכונות עירוניות צפופות אוכלוסין במחצית הראשונה של המאה העשרים, כחלק ממגמת ההתרחבות של יפו אל מעבר לחומות, שהשריד האחרון שלהן פורק ב-1888. על אף שהעיר העתיקה וסביבתה הקרובה (כיכר השעון של היום) נותרו לב הפעילות העירונית, אוכלוסיות ותיקות וחדשות התיישבו בשכונות שנבנו ממזרח (נוזהא), מדרום (עג'מי וג'בליה) ומצפון (כאמור, מנשייה ואירשיד). יפו היוותה מוקד משיכה למהגרים רבים מתוך פלסטין וגם מחוצה לה. היא נתפשה כעיר של הזדמנויות עבור איכרים צמיתים מרוששים ממצרים, למשל, שחלקם התיישבו באזור שמצפון לעיר העתיקה, שהפך לאירשיד.

יש לציין שהגבולות בין העיר והכפר, ומאוחר יותר, בין יפו הפלסטינית לתל אביב היהודית, היו מטושטשים מתחילתם. העיר יפו וסביבתה הכפרית פיתחו תלות כלכלית הדדית, בעוד ששכונות יהודיות שנחשבות היום – בטעות – חלק מתל אביב ההיסטורית, היו למעשה על קו התפר בין שתי הערים, ובראשן נווה שלום. רק עם החלת המנדט הבריטי בפלסטין, שקדו השלטונות על שרטוט גבולות עירוניים מדויקים. על מפת המרחב העירוני שרטטו פקידי המנדט גבולות שחצצו בין יהודים וערבים, ולמעשה יצרו לא רק את יפו כעיר פלסטינית ואת תל אביב כיריבה היהודית שלה, אלא גם שכונות על פי מפתח אתני דתי.

ובכל זאת, לאורך תקופת המנדט, ולמרות המתחים הלאומיים שגברו מדי פעם, מנשייה הייתה שכונה רב-תרבותית ומרובדת, שעניים ועשירים, בעלי בתים ודיירים, יהודים, מוסלמים וגם נוצרים, התגוררו בה, רוב הזמן גם בשלום.

מנשייה
מנשייה, 1928. צלם לא ידוע.

עובדות מסוג זה, שאינן נוחות למדינת הלאום באופן כללי, וודאי שלא למדינה הציונית, נוטות להשתכח ולהיעלם מהזיכרון הקולקטיבי, ומוחלפות בנרטיבים המשרתים באופן טוב יותר את הבניית האחר כאויב הנצחי. נשכח סיפורו של סלאח ח'לאף, אשר כילד היה מסייע בידי אביו בחנותו שבשוק הכרמל, משוחח עם הלקוחות בעברית, ואף מבלה חלק משעות הפנאי שלו במשחקים עם הילדים התימנים בשכונה. ח'לאף נזכר בהיסטוריה הישראלית רק כאויב מר, תחת שם המחתרת אבו איאד – אחד ממייסדי אש"ף והאסטרטגים המרכזיים בארגון. שכתוב ההיסטוריה העירונית כשיקוף של יריבות לאומית גם מוחק את סיפורן של שתי החברות חיה ועאישה, האחרונה ממשפחת עלי קראוון המפורסמת של חומוס אבו חסן, שגדלו יחד ומשמעות שמותיהן הפרטיים זהה. משפחתה של עאישה נאלצה לברוח ממנשייה תחת המתקפה של האצ"ל באפריל 1948, ואף שנותרה בעיר נותקו הקשרים בין השתיים. עאישה, כמו 4,000 הפלסטינים שנותרו ביפו אחרי הנכבה, נכלאה מאחורי גדרות תיל ב"גטו עג'מי" וחופש התנועה שלה ושל בני משפחתה הוגבל.

רק עם החלת המנדט הבריטי, שקדו השלטונות על שרטוט גבולות עירוניים מדויקים. על המפה שרטטו פקידים גבולות שחצצו בין יהודים וערבים, ולמעשה יצרו לא רק את יפו כעיר פלסטינית ואת תל אביב כיריבתה היהודית, אלא גם שכונות על פי מפתח אתני דתי

עם סיום כיבוש העיר יפו כולה (ועדת החירום הערבית חתמה על הסכם הכניעה ב-13 במאי, 1948), פתחו שלטונות הכיבוש, שהחל מ-15 במאי היו ישראלים, במבצע בזק של שכתוב ההיסטוריה העירונית. אם המרחב הבנוי מהווה מרכיב מרכזי בהבניית הזהות של תושביו, הרי שעל מנת לייצר זהות וזיכרון קולקטיביים חדשים יש לשנות את פני העיר הכבושה באופן רדיקלי, עד שתושביה המקוריים לא יזהו אותה עוד וירגישו כזרים. ואכן, מוסדות השלטון פעלו על פי ההיגיון הזה, גם אם לעתים תוך יריבות פנימית. מחד, הצבא, משרדי הממשלה השונים ואנשים פרטיים השתלטו על רכוש פלסטיני שנותר מאחור, גם נדל"ני וגם מיטלטלין. את מה שלא ניתן היה לקחת או לנצל בדרך אחרת, היו הורסים, לעתים במסווה של "סכנה בטיחותית." מאידך, המרחב העירוני שמסביב לגטו עג'מי (ובהמשך, מחוסר מקום, גם בתוך השכונה), יוּשב במהרה ביהודים – חלקם מהגרים שזה עתה הגיעו ארצה, חלקם משפחות ומקורבי השלטון, או "פליטים" יהודים משכונות הספר, וחלק מהבניינים בעיר הפכו לבסיסים צבאיים.

אחוזת הקבר של השכונה

אותו ההיגיון של מחיקה ושכתוב המרחב שהופעל גם במנשייה, מושמע בתחילת ״יזכור למנשייה״ בנחרצות על ידי הארכיטקט אמנון שוורץ, שתכנן את מגדלי ה"סיטי" של מנשייה ואת מוזיאון האצ"ל. שוורץ, שטון דיבורו ושפת הגוף שלו אומרים סמכותיות גברית, טוען תוך ביטול ניסיונות הביקורת מצד קהל מאזיניו, שמחיקת הערביות של השכונה (ושל העיר) וחיבורה הכפוי לתל אביב – קודם כפרויקט ה"סיטי" הכושל ולאחר מכן כאתר נופש ופנאי – הייתה כורח היסטורי. אם מטרת הפרויקט הציוני הייתה לייצר אדם חדש, הרי שזהות כזאת יכולה הייתה להתפתח רק מתוך סביבה חומרית שתתמוך בה. החיבור ההיסטורי בין נוכחות יהודית עתיקה ומודרנית במרחב היה חייב להיווצר באופן מלאכותי תוך מחיקה כמעט טוטאלית של כל מה שנתפש כ"זר" וכגורם שחותר תחת הלגיטימיות של הציונית כתנועה לאומית.

התנועות הלאומיות האירופיות, כזכור, צמחו בד בבד עם תפיסות היסטוריות מודרניות שהדגישו את עתיקותו של הלאום כמבחן לאותנטיות שלו. שוורץ מייצג את התפיסה ההגמונית הציונית לפיה "היסטוריה שאיננה שלי" (קרי: ההיסטוריה הפלסטינית) לא רק שאיננה חשובה דיה לשימור, אלא היא חותרת תחת תפיסת העצמי שלי בתור בעל הזכות למקום, ועל כן דינה הוא להימחק. שוורץ אמנם מנסה להיתלות ב"אסתטיקה" בתור הגורם המכריע לשם שימור ארכיטקטוני, אולם מאוחר יותר, במהלך הסרט, מעידים תושביה היהודיים של מנשייה פוסט-נכבה שהבתים היו "יפהפיים," כלומר תירוץ האסתטיקה איננו מחזיק מים. מחיקתה של מנשייה (ושל רוב העיר העתיקה) בא לשרת את התפיסה לפיה ההיסטוריה המרחבית צריכה לשקף את ההומוגניות (המדומיינת) של הלאום, וכי אלמנטים ש"מפריעים" יימחקו מהמרחב וגם מהזיכרון.

מתוך ״יזכור למנשייה״. צילום: דניאל קדם
מתוך ״יזכור למנשייה״. מחיקתה של מנשייה באה לשרת את התפיסה לפיה ההיסטוריה המרחבית צריכה לשקף את ההומוגניות (המדומיינת) של הלאום. צילום: דניאל קדם

אלא שהסרט כולו מגלם את כישלון התפיסה הזאת במציאות המורכבת של ישראל-פלסטין ב-69 השנים האחרונות. ראשית, גם שבעה עשורים לאחר כיבוש השכונה וגירוש תושביה, ולפחות ארבעה עשורים מאז החרבתה והשטחתה, רוחות הרפאים של מנשייה ממשיכות לפקוד את תל אביב. שלושה דורות אחרי הנכבה, אבל מנשייה נותרה נקודת ציון מזוהה על המפה העירונית. קו 18, למשל, המקשר בין בת ים לבין תחנת רכבת מרכז, כורז על התקרבו ל"תחנת מנשייה", כמו גם שילוט עירוני בואכה תחנת הרכבת העות׳מנית (שהפכה לקניון) על חניוניה. מנשייה הייתה אמורה להישכח, להימחק מההוויה התל אביבית, אלא שדווקא קבורת החמור שלה, תחת פארק צ'רלס קלור, קיבעה אותה בזיכרון הקולקטיבי. הפארק כולו הפך אחוזת קבר לשכונה, גלעד אילם, ללא מצבה, אבל עם נוכחות שלא ניתן להכחיש.

שלושה דורות אחרי הנכבה, אבל מנשייה נותרה נקודת ציון מזוהה על המפה. קו 18, למשל, המקשר בין בת ים לבין תחנת רכבת מרכז, כורז על התקרבו ל"תחנת מנשייה", כמו גם שילוט עירוני בואכה תחנת הרכבת העותמנית (שהפכה לקניון) על חניוניה

הנוכחות הזאת בדיוק היא שאיפשרה לענת אבן ליצור סרט שהוא כולו תפילת יזכור, והוא מתרחש על קברה של מנשייה שהפך למעין במה. הפארק הוא במה שעליה משמיעים השחקנים – תושבי השכונה לשעבר – את זכרונותיהם מהשכונה הנעלמת. מתן העדות שבעל פה מהווה הרבה יותר מאשר סיפור זכרונות ילדות, בריחה מבוהלת, גירוש או פינוי. העדות היא חלק מפרפורמנס שלם של זהות עקורה ושל תפיסת שייכות. לא בכדי מגיעות המשפחות ליום של פיקניק בשטח הפארק – בהקשר הזה, הפיקניק הוא מופע של בעלות וביתיות, שבו המשפחה מתכנסת יחד, קובעת יתד באדמה ועל הדשא, מבשלת וחולקת ארוחה. ובעוד המשפחה המורחבת אוכלת, דור הוותיקים מספר על החיים במקום לדור הצעיר שלא ידע את מנשייה, כאומר "זהו הבית האמיתי שלנו".

עבור בני משפחת אבו דהיר מנאבלוס (שכם) במיוחד, בתחילת הביקור, מנשייה מייצגת "עולם הפוך". באופן הזה, ואולי לרגע, הצליח הפרויקט הציוני לזרות (מלשון הזרה) את תושביה המקוריים של השכונה שגלו ממנה. בני המשפחה מסתובבים בפארק ואינם מצליחים לזהות את המקום, מלבד את מסגד חסן בק המשמש להם עוגן-זיכרון ונקודת ציון. אלא שכאשר הם צועדים לכיוון שוק הכרמל דרך גן הכובשים, מתחילים בני המשפחה לזהות את הדרך שנהגו לעשות בימי שישי בדרך אל התפילה במסגד דרך בתי הדודים והסב. מאוחר יותר, כאשר הם יושבים בנוחות אל מול הים, הם מתקשרים אל האחות שנותרה בנאבלוס לבשר לה שהם במנשייה, "חזרנו אל אדמתינו," הם שרים. למרות שחלפו שבעה עשורים מאז גירוש הפלסטינים ממנשייה (ויפו), מצליחים הפליטים "לראות" את הבית והמולדת ש"מתחת" להריסות, לזהות את נופי ילדותם, אף שחרבו, ולהרגיש שהם שבו אל ביתם. הסופר והאינטלקטואל הפלסטיני המנוח אברהים אבו-לוע'ד תיאר חוויה דומה כאשר שב אל מנשייה, שכונת ילדותו, ואל יפו – העיר שממנה נאלץ להימלט בגיל 18. כמו אבו-לוע'ד, גם בני משפחת אבו דהיר, דרך תפיסת הפַּלִימְפסֶסְט (שכבות שאינן מצליחות לכסות) שההתמצאות המרחבית שלהם מגלה, ממוטטים, או לפחות פוערים סדק, בהיגיון הציוני של המחיקה והשכתוב.

מתוך ״יזכור למנשייה״. בסוף היום, כאשר מתקפלות השמשיות, שאריות האוכל נארזות והגחלים במנגל כבות, הישראלים שבים אל בתיהם ואל תחושת הביטחון והבעלות שהמדינה מקנה להם, בעוד הפלסטינים נאלצים לחזור אל הגדה. צילום: דניאל קדם
מתוך ״יזכור למנשייה״. בסוף היום, כאשר מתקפלות השמשיות, שאריות האוכל נארזות והגחלים במנגל כבות, הישראלים שבים אל בתיהם ואל תחושת הביטחון והבעלות שהמדינה מקנה להם, בעוד הפלסטינים נאלצים לחזור אל הגדה. צילום: דניאל קדם

גם בהתחברות מחדש של הישראלים תושבי מנשייה אל השכונה מתקיים ערבוב של זרות ואינטימיות. בני משפחת דואני, למשל, מתעלמים לחלוטין מהשימוש הנוכחי במבנה שהיה ביתם כמוזיאון לכיבוש יפו. הם עוברים מחדר לחדר ומזהים את המקום כ"שלהם" דרך הפונקציות היומיומיות שמילאו בטרם פונו. אלא שהבולגרים שהתכנסו על הדשא של צ'רלס קלור מגלים לנו טפחיים על האמביוולנטיות שקיימת בחברה הישראלית ביחס למרחב עצמו. הבתים שבהם התגוררו הבולגרים בעבר נהרסו ואינם קיימים עוד. למעשה, הנוכחים מתקשים אפילו למקם את עצמם ביחס לנקודות ציון הזכורות להם מימי ילדותם. זאת ועוד, כמעט כל המרואיינים מודים באי הנוחות הכרוכה במגורים בבתי אחרים, שמעולם לא הביעו הסכמתם לשיכונם שם. המסגר, למשל, גם מתוודה בבזיזת האינסטלציה של מסגד חסן בק, ונוכחותה של המצלמה מעוררת בו אי נוחות ואף בושה במעשה. למרות זאת, מנסה חבורת הבולגרים ליישר קו עם האידאולוגיה הציונית ששלחה אותם לגור בבתי הפלסטינים שגורשו: "גם אנחנו היינו פליטים", "זאת הייתה מלחמה".

כמעט כל המרואיינים מודים באי הנוחות הכרוכה במגורים בבתי אחרים, שמעולם לא הביעו הסכמתם לשיכונם שם. המסגר, למשל, גם מתוודה בבזיזת האינסטלציה של מסגד חסן בק, ונוכחותה של המצלמה מעוררת בו אי נוחות ואף בושה במעשה

אי אפשר להתעלם מאי-השקט שמסתתר מתחת לתפיסת הבעלות – האגרסיבית אפילו – של הישראלים. פארק צ'רלס קלור, כפי שתועד על ידי אבן, הוא זירה לפעילות פנאי שוקקת, החל מספורט, מנגלים ופיקניקים וכלה במופע ריקוד בסגנון סופי. באחת מנקודות השיא של הסרט, מתכנסים מאות ישראלים בפארק על מנת לצפות במטס יום העצמאות – אחד המופעים המיליטריסטים והלאומנים – ולהריע לטייסי הקרב, שבימים ולילות אחרים טסים מעל אותו הפארק בדרכם להפציץ את האוכלוסייה הנצורה בעזה (שרבים בתוכה פליטי העיר יפו). אבן עצמה מודה בתחילת הסרט כי נופי הפארק מעוררים בה אי שקט וחרדה, תחושות שיעלו גם בצופה, לא רק בשל העלאת זיכרון הנכבה וגירוש הפלסטינים, אלא גם באופן בלתי רצוני – עם מראות השגרה של הפארק, חתולי הרחוב שבו, ההומלסים והפועלים הזרים שמנקים אותו אחרי החוגגים.

״יזכור למנשייה״, אם כן, הוא תיעוד של כשלון המתכננים הציונים, המוחקים והמשכתבים, וניצחון האמביוולנטיות ורוחות הרפאים הממאנות לעזוב את מנשייה. אולם זהו ניצחון פירוס, משום שבסוף היום, כאשר מתקפלות השמשיות, שאריות האוכל נארזות והגחלים במנגל כבות, הישראלים שבים אל בתיהם ואל תחושת הביטחון והבעלות שהמדינה מקנה להם, בעוד הפלסטינים נאלצים לחזור אל הגדה, ולהמשיך לחלוק את חוויות הביקור במנשייה ובשפת הים עם המשפחה המורחבת, שכן מי יודע מתי יזכו באשרת הכניסה המיוחלת על מנת לבקר שוב בשכונה שממנה גלו.

נועה שיינדלינגר סיימה השנה את הדוקטורט במחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת טורונטו. מחקרה עוסק בפליטים הפלסטינים מן העיר יפו

*

״יזכור למנשייה״ של הבמאית ענת אבן יוקרן ביום ראשון 11.06 בשעה 17:00 בסינמטק שדרות.

לתוכנייה המלאה של פסטיבל קולנוע דרום

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רוני as

    כתבה מעניינת (את הסרט לא ראיתי) אבל ההצגה המגמתית החד צדדית של הנושא מאוד מקוממת וזאת בלי קשר לדעה פוליטית עכשווית . רוצה לומר לא צריך להיות בעל דעה ימנית או בעד ארץ ישראל השלמה כדי לראות את העיוות שבהצגת הדברים . ראשית בעצמכם ציינתם שהתושבים הערבים בשכונות שמחוץ ליפו היו ברובם פועלי דחק שהובאו מהדלתא של הנילוס במצרים כדי לעבד את אדמות הפרדסים של עשירי יפו הערבים שרובם עצמם אגב כלל לא התגורר בה אלא במקומות אחרים כדוגמת לבנון למרות שהיו להם ביפו אחוזות מכובדות . במנשיה עצמה לא היו כמעט תושבים יהודים ואם כן מדובר במיעוט זניח כלומר לא מדובר בכזו שכונה רב תרבוית ומי שמכיר את ההיסטוריה של יפו יודע שתושביה הנוצרים לא היו מעוטי יכולת ולא התגוררו במנשיה .
    את יפו כבשו לאחר צאת הבריטים מן הארץ מכיוון שתושביה הם אלו אשר תקפו את תל אביב ועוד הרבה קדום לכן היו צולפים מצריחי המסגדים בתושבי נווה שלום נווה צדק ופלורנטין . זה משום מה לא מוזכר בכתבה . תושבי יפו הערבים לא היו ממש תמימים ושוחרי שלום ביחסם אל היהודים שבינתיים הפריחו את השממה ובנו את תל אביב .
    המשורר המכובד לועד ממש לא אולץ לברוח מביתו אלא בחר לעשות כך …..עניין של ניסוח ….בדיוק כפי שתושבי יפו אחרים בחרו להישאר או לברוח .
    ולסיכום הגדלתם לעשות חסד לאבו איאד היקר שלצערכם נצרב בזיכרון היהודי /ישראלי /ציוני כארכי מחבל ולאו דווקא כילד חמוד ששיחק על שפת הים של תלאביב-יפו אך לא מזמן . מעניין למה .
    כנראה שיושבים בניכר ועושים סרטים על פלסטינים שוכחים את ההיסטוריה האמיתית
    ולא הבתים ממש לא היו יפים שם חברים אלו היו סוכות וחושות של פועלי דחק וממש לא אחוזות עם גנים …..
    ואגב נקווה שפולין עירק הולנד וגרמניה יקום הסטודנט האמיץ לעשות סרט דומה על נכסי היהודים שהופקעו לבלי שוב

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    גם מנשיה היא חלק מ,,הפיל שבחדר׳׳ שהמסונורים מתעמולת ,,ההסברה׳׳ מסרבים לראות. אולי לא היו שם ,,הארמונות׳׳ שהמגיב רוני מתיחס אליהם אבל היו מגורי אדם שעולמם חרב עליהם והם בין אלה ששלמו אתמחיר על מה שהם לא עשו-האנטישמיות האירופית שגרמה להווצרות הציונות המדינית, שהגשמתה בהכרח סתרה את זכות הפלסטינים להגדרה עצמית . בעת הצהרת בלפור הם היו למעלה מ90% של האוכלוסיה שלא נשאלה להסכמתה וגם המיעוט היהודי היה ברובו ,,ישוב-ישן׳׳ חרדים אנטי-ציוניים שראו בה כפירה. סאלח חלאף -אבו עיאד הוא סמל לטרגדיה ההפלסטינית החל מילדותו עם חבריו היהודים ועד להיות לוחם חירות (טרוריסט בפינו)למען עמו. והוא לא היחיד .קדם לו בשנות דור מי שהיה חבר ילדות של משה צ׳רטוק-שרת כשהמשפחה גרה בעין-סיניא ונעשה מפקד מיליציה פלסטינית שנפל בקרב על הקסטל.

    1. ליכודניק

      בוא נדבר רגע על "זכות הפלסטינים להגדרה עצמית".

      לפני 47', בתקופת הרוגע והשלווה שהפוסט מתרפק עליה, לפלסטינים לא היתה הגדרה עצמית. היה מנדט בריטי.
      בעצם, השלטונות העצמיים בעזה וביו"ש כיום הן הביטוי הארוך והעמוק ביותר להגדרה עצמית פלסטינית מאז ומעולם.
      למה הפלסטינים לא מגדירים את עצמם? בעיקר בגלל עצמם. בתקופת המאורעות, במלחמת העצמאות, בודאי כיום- תמיד היה מאבק פנימי חריף, תמיד הטון היה בידי פלג קיצוני שסרב להתפשר.

      תמונת האילוסטרציה היא מ-28'. אולי בתמימות. להבנתי, חלק מיפו נהרס כבר ב-36' בידי הבריטים כדי להילחם בכנופיות.
      http://myrightword.blogspot.co.il/2010/11/british-blowing-up-one-third-of-jaffa.html

      אז בהינתן אי יכולת הגדרה עצמית פלסטינית, מדוע "מנדט" יהודי גרוע ממנדט בריטי?

    2. רוני

      לפריץ היקר , אף אחד לא מסנוור מההסברה ומספיק כבר עם הטענה הזו . גם כאשר אנשים חושבים אחרת זה לא אומר שהם מסנוורים . האמת לא מצויה בכיסו של אף אחד ואינה נחלתו הבלעדית של צד אחד . לא בפוליטיקה ובכלל לא בחיים .
      לגופו של נושא טענתך שהאנטישמיות באירופה דחפה את היהודים לחפש בית לאומי וכשבחרו בארץ ישראל הנפגעים הראשונים היו אותם פלסטינים אן תושבי הארץ באותה עת . שנדחקו החוצה כשהיהודים הגיעו . ראשית אמליץ לכל אחד לקרוא קצת על התחלת תנועת חובבי ציון / חיבת ציון כדי להבין את המניעים לעלייה ארצה ולבחירת ארץ ישראל כמושא הארץ המובטחת והנשגבת . לגבי התושבים באותה עת ( בכוונה אני לא משתמש בביטוי התושבים המקוריים פשוט כי הם לא ) אז 2 עובדות עיקריות עולות הראשונה שרק לאחר שהיהודים הגיעו והחלו להפריח את השממה שהייתה פה ולייבש את הביצות ולגרש את הכולירע אזי החלו לנהור לפה תושבי אפריקה , בדואים ועוד כל מיני שאי אפשר להגדיר אותם תושבים מקוריים או בכלל קבוצות עם מכנה משותף . מספיק קצת להיות בקיא בשמות משפחה ערבים (ישראלים) כדי להבין שחלק גדול מאבותיהם מקורם בירדן, בשבטי הבדואים ובעיקר במצרים ובסודן . אז טענה לבלעדיות או מקוריות מחבינתם היא בטלה ומבוטלת . יוצא מכך שגם "הלאומיות הפלסטינית" לכאורה החלה להתעורר רק לאחר שהלאומיות היהודית התעוררה בסוף המאה ה 19 . איפה הם היו קודם ? למה לא התעוררו מיוזמתם ?? התשובה ( חלקית) כי לא היו רגשות לאומיים שכאלו בקרב הקבוצות שאכלסו את ארץ ישראל קודם לכן .
      לסיום מצב היפותתי ( אבל במציאות דאז לא כל כך הזוי ) בו נחשוב שהטורקים היו מגרשים לארץ ישראל את כל הארמנים מפזורתיהם ומישבים אותם בארץ ישראל והללו היו מתגברים פורצים ומתרבים . מה אז היו אומרים אותם פלסטיניאים חדשים אשר היו הוופכים למיעוט ….בהתייחס לכך שלא היה התנגשות דתית ? נקדוה למחשבה