פגם יסודי בהבנת המושג מולדת

היהודים והפלסטינים שוגים מהותית בתפיסת מושג המולדת, באופן שהופך את הסכסוך ביניהם לסכסוך הארוך ביותר בהיסטוריה המודרנית. המורכבות הכרוכה בכשל הזה ניבטת בסרט "השדה" המסתיים בתחושה עצב עמוקה על כך שהדרך לשלום עוד ארוכה ומסובכת • פסטיבל קולנוע דרום
אברהם ב. יהושע

הסרט "השדה" שיצר הרב מרדכי ורדי, רב היישוב ראש צורים אשר בגוש עציון, נסך בי מצד אחד תקווה לעתיד, אבל בו בזמן גם הביא ללבי עצב מר. נושא הסרט הוא מפגשי הידברות ושלום בצומת גוש עציון בין מתנחלים ופלסטינים מאותו אזור. רוב המתנחלים המופיעים בסרט הם מה שמוגדר במקומותינו – דתיים-לאומיים, וביניהם, לא מעטים, לפחות על פי מבטאם, ישראלים ממוצא אנגלוסכסי. ראש חבורת הפלסטינים הוא אדם מרשים ביותר בשם עלי אבו עוואד, דובר עברית רהוטה, ובעל כוח רטורי עז, שנטל על עצמו משימה לא קלה להביא לכלל הידברות באזור המסובך של גוש עציון, חברון ובית לחם, אזור מועד לפורענות ועשיר בחיכוכים קשים בין שני העמים.

הסרט עשוי בתבונה ובצניעות אסתטית ולטעמי גם ביושר פוליטי. מפגשים בין ישראלים לפלסטינים מתרחשים כבר שנים רבות ובפורומים שונים ומגוונים. יש תקופות שבהן המפגשים מרובים יותר ויש תקופות שבהן המפגשים מתמעטים ודועכים. אבל בסך הכול אפשר לומר שמאז הסכם אוסלו דעך האיסור, שהטילה בעיקר הנהגת אש"ף, על שיחות ישירות עם הישראלים בארץ ובחוץ לארץ.

כדי לקזז מעט מן הרעל המתמיד של ההווה המדיני הקפוא, צריך יהיה לעודד את מפגשי ההידברות והשלום בין שתי האוכלוסיות, הישראלית והפלסטינית, ולשתף בהם כמה שיותר בני אדם

בעשרים השנים האחרונות ארגונים ישראליים מקומיים וגם ארגונים אירופאיים ובינלאומיים אחרים נטלו יוזמה ועשו מאמץ כדי לעודד ולממן מפגשים כאלה. אמנם הדברים הנאמרים במפגשים אלו, משני הצדדים, חוזרים בהרבה מקרים על עצמם וקשה למצוא חידושים לגבי דרכי מוצא ממשיים ולא רק רטוריים. אך בכל זאת מפגשים כאלו הם חיוניים וחשובים, מכיוון שהם נוגעים לשתי אוכלוסיות שנמצאות בקונפליקט מר זה יותר ממאה ועשרים שנה, וכל חזון של פתרון אפשרי, אם בחלוקה לשתי מדינות לאומיות נפרדות, אם בכינונה של מדינה דו לאומית אחת, אם בפתרון פדרטיבי, או אם חלילה בהמשך הכיבוש המכיל בתוכו אוטונומיה חלושה, בנוסחת אפרטהייד סמויה. בכל פתרון אפשרי בעתיד הישראלים והפלסטינים יחיו ברצונם או שלא ברצונם בקרבה אינטימית במולדת האחת המשותפת להם.

לכן, כדי לקזז מעט מן הרעל המתמיד של ההווה המדיני הקפוא, צריך יהיה לעודד את מפגשי ההידברות והשלום בין שתי האוכלוסיות, הישראלית והפלסטינית, ולשתף בהם כמה שיותר בני אדם, כולל אגב גם את הפלסטינים הישראלים, שמשום מה עומדים מן הצד בהרבה מקרים או שקועים יותר מדי בבעיות שלהם ולא מגלים רגישות של ממש לסבל הקשה הרבה יותר של בני עמם שמעבר לקו הירוק.

רוח הפיוס והאחווה הטובה והתמימה של ידידי הרב מנחם פורמן זיכרונו לברכה שרויה על המפגשים האלו, והיא מיוצגת יפה בסרט על ידי אלמנתו, הדסה פורמן, שהקשבתה עמוקה, והאהדה שהיא מקרינה במבטיה ובדבריה, הם המשך נשי, רך ומכיל של פעילותו האמיצה אבל גם התמימה לעתים של הרב מתקוע, שידע למשוך אליו לבבות רבים ומשונים משני הצדדים ולא אמר נואש גם בימים הקשים ביותר.

הרב מרדכי ורדי השכיל לרכך את היגיעה בחזרה המתמדת על כל אותם ויכוחים אינסופיים, עם התנצלויות והאשמות, על ידי קטיעה של הרצף המילולי בתמונות מהשטח, הן מהשדה של עלי, הן מצומת הפיגועים, הן בכל מיני הבזקים מתוך המציאות הקונקרטית שמקיפה הן את המתנחלים והן את התושבים הפלסטינים. וכיוון שהסרט צולם בכמה עונות של השנה הוא מצליח להעביר את תחושת המולדת המשותפת כל כך לשני העמים.

טריילר "השדה":

עוד ארוכה הדרך לדו-קיום של שלום

למרות שהישראלים והפלסטינים שמופיעים בסרט הזה יכולים למשוך אליהם רק אהדה וכבוד מצד הצופים בהם, עדיין נותרה בסוף הסרט תחושה עמוקה של עצב על כך שלמרות הרצון הטוב שמגלים שני הצדדים, הדרך לדו-קיום של שלום עוד ארוכה ומסובכת, לא רק בגלל המצב בשטח אלא בעיקר משום שלשני העמים, היהודי והפלסטיני יש איזה פגם יסודי מהותי, כמעט הייתי אומר היסטורי, בתפיסת מושג המולדת. בכל עם הפגם הוא שונה, אבל צירופם יחדיו הוא לדעתי הגורם שהפך את הסכסוך הישראלי פלסטיני לסכסוך הארוך ביותר בהיסטוריה המודרנית, למרות ההשקעה העצומה של הקהילה הבינלאומית – כספית ודיפלומטית – בניסיון לפתור אותו.

עלי אבו עוואד בסרט "השדה" בבימויו של מדרכי ורדי
עלי אבו עוואד בסרט "השדה" בבימויו של מדרכי ורדי

המונולוג הזועף של עלי שהוא האחרון בסרט, עורר בי את התחושה הזו. עלי דיבר על חמישה מיליון פליטים פלסטינים שרוצים לשוב לבתיהם ועל העובדה שההתנחלויות שהוקמו לאחר 67 אחראיות על הרעת מצבם של הפלסטינים באזור. המחסומים, הגדרות, הגבלות התנועה, עקירת תושבים מאדמותיהם וכמובן, על האכזריות של הצבא ושל המתנחלים כלפי התושבים הפלסטינים בחברון.

משום שהעם היהודי לא הפנים את מושג המולדת הטריטוריה כמושג ראשון ועליון בכל זהות לאומית הוא גם זלזל בחשיבות מושג המולדת כבסיס הזהות של עמים אחרים.

מראשית קיומו, העם הישראלי-יהודי לא הפנים את המושג מולדת כמושג תשתית ראשון בזהות לאומית. המושג מולדת מופיע בכל המקרא רק עשרים ושבע פעמים ומחציתן ביחס לעמים אחרים. הדבר הראשון שנאמר ליהודי הראשון הוא: "לך, לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", העם הישראלי לא נוצר במולדתו, ארץ ישראל, אלא בגולה, התורה לא ניתנה לעם במולדתו, ארץ ישראל, אלא במדבר, אזור ביניים בין הגולה לארץ היעודה. לכן, משום שהעם היהודי לא הפנים את מושג המולדת הטריטוריה כמושג ראשון ועליון בכל זהות לאומית הוא גם זלזל בחשיבות מושג המולדת כבסיס הזהות של עמים אחרים.

ולכן, החל מגלות בבל, היהודים החלו לצאת ולהיכנס למולדות של עמים אחרים, כמי שעוברים מבית מלון אחד לשני, מבלי להפנים את העובדה שבכך הם חודרים גם לזהותם של עמים אחרים ומתעתעים בה. "היהודי הוא בכל מקום ובשום מקום" – זאת ההגדרה המתאימה לזלזול היהודי בטריטוריה כבסיס ראשוני לזהות לאומית, זלזול שהביא עליו לאורך כל ההיסטוריה פורענויות שיקצר המקום לפרט אותן, ששיאן הייתה שואה, קטסטרופה לאומית בהיקף שאף עם בהיסטוריה לא חווה אותה.

שליש מהעם שהיה מפוזר בארצות רבות הושמד בשש שנים, ולא נשאר ממנו אלא אפר. ניסיונה של הציונות בשיקום מושג המולדת בד-נ-א היהודי החל, כפי היכולת, דווקא במקומות השוממים והלא מיושבים על מנת לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בתחושת המולדת של הפלסטינים. לא לחינם ראה מייסד המדינה דויד בן גוריון בנגב השומם את המקום האידיאלי לכינונה של הזהות הישראלית המתחדשת.

ההתנחלויות שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים לא היו רק בבחינת עוול משווע כלפי העם הפלסטיני, שאיבד כבר יותר משלושת רבעי מולדתו במלחמת ארבעים ושמונה, אלא גם חדרו לתוך רקמת הזהות הפלסטינית, נטלו ממנה את זכות האזרח במולדתו וזעזעו אותה במעשה הכיבוש.

ההתנחלויות אחרי 67 לא היו רק בבחינת עוול משווע כלפי העם הפלסטיני, שאיבד כבר את רוב מולדתו ב-48, אלא גם חדרו לתוך רקמת הזהות הפלסטינית, נטלו ממנה את זכות האזרח במולדתו וזעזעו אותה במעשה הכיבוש.

מאידך, גם לעם הפלסטיני שהחל לעצב את לאומיותו עם התפרקות האימפריה הטורקית לאחר מלחמת העולם הראשונה, המושג מולדת הוא עדיין משני ורופף לעומת המושג בית. כאשר עלי מדבר על חמישה מיליון פליטים פלסטינים שממתינים לשוב לבתיהם הוא מערבב לחלוטין בין שני מושגים, מושג הפליט ומושג העקור.

במלחמת 48 ברחו או גורשו כ-500 – 600 אלף פלסטינים מעריהם ומכפריהם בשטח מדינת ישראל של 49, אבל למרות שהם נשארו במולדת הפלסטינית, לפעמים במרחק של קילומטרים ספורים מבתיהם ומכפריהם ההרוסים, הם התעקשו במשך שבעים שנה להתגורר במחנות פליטים עלובים, נתמכים על ידי הקהילה הבינלאומית, בתקווה שיבוא יום והם יחזרו לא למולדת, כי הרי גם מחנה הפליטים נמצא במולדת, אם ברצועת עזה או בגדה המערבית, אלא לבית הפיזי של אבות אבותיהם במרחק של קילומטרים ספורים ממחנה הפליטים.

מתנחל ועלי אבו עוואד בסרט "השדה" בבימויו של מדרכי ורד
שאול יודלמן ועלי אבו עוואד בסרט "השדה" בבימויו של מדרכי ורדי

נניח שקיוו בלבם שיום יבוא והם יוכלו לחזור במלחמה מנצחת אל כפריהם ועריהם ובתיהם ולגרש או להשמיד את הישראלים שתפסו את מקומם, היו יכולים לפחות בינתיים לשקם את עצמם באופן מכובד במולדתם, עד שתבוא, אם תבוא, שעת החזרה. אין אדם יכול להיות פליט במולדתו אלא רק עקור מביתו. בכל העולם אנשים משנים את מקום מגוריהם, מרצון או מכורח, אבל אין הם רואים את עצמם לעולם כפליטים כל עוד הם נשארים במולדתם.

כך גם היה עם המאות המעטות של הישראלים שאיבדו את בתיהם וכפריהם במלחמת 48. הם מעולם לא ראו את עצמם כפליטים אלא כעקורים בלבד ותוך זמן קצר ביססו את עצמם כאזרחים לכל דבר במקומות חדשים במולדת הישראלית. אפילו הפליטים הפלסטינים שברחו אל מחוץ לגבולות פלסטין, לירדן, למצרים, לסוריה או ללבנון יכלו לחזור לגדה המערבית ולעזה בתשע עשרה שנות שלטונן של ירדן ומצרים בחלקים אלו של המולדת הפלסטינית. אלא שהם לא רצו לשוב למולדת אלא לבית, הווה אומר להרוס את הבית הישראלי שנבנה במקומו ולנסות לשקם את הבית האבוד שנלקח מהם. תקווה הזויה למדי, שהייתה תובעת מרחץ דמים אכזרי עבור שני העמים.

הרצון הטוב וההקשבה בין המתנחלים והפלסטינים בסרט, ככל שהם מעוררים כבוד כלפי אנשים שדורשים שלום, לפחות במובן האנושי הבסיסי, אינם מצליחים להסתיר את הייאוש מהתסבוכת שאליה נקלעו שני העמים. המתנחלים האלה, גם בעלי הרצון הטוב ביותר, לא יעזבו מרצונם את בתיהם ויישוביהם שנבנו מעבר לקו הירוק. ואילו הפליטים הפלסטינים לעולם לא יוכלו לחזור לבתיהם המקוריים שמהם ברחו או גורשו ב-48. רק שני פתרונות אפשריים על מנת שממפגשי השלום האלו יצמח איזה הסדר פוליטי סביר, שאפשר יהיה לחיות איתו. הקמה של מדינה פלסטינית שבה יחיה מיעוט ישראלי באותו אופן שמיעוט פלסטיני חי במדינת ישראל או מדינה דו לאומית, פדרטיבית שבה יהיו שני עמים שווי זכויות במולדת אחת.

*

הסרט ״השדה״ יוקרן ביום שלישי ה-13.6 בנוכחות הבמאי, בסינמטק 1 בשדרות

לכל הפרטים ולתוכנייה המלאה של פסטיבל קולנוע דרום

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסי ברנע

    א.ב. יהושע כותב בצורה מבולבלת המאפיינת אותו בכתביו הקודמים כמו :בזכות הנורמליות ואחיזת מולדת. הוא מטרים את היהודים לתקופה שהמושג אינו רלבנטי ( אברהם), וכותב על מולדת כמדינת לאום בעוד שהציונות הייתה רק מענה אחד לאתגר הלאומי. מאז הקמת המדינה החינוך היה חנוך ל"תודעה יהודית", ולא לתודעה לאומית טריטוריאלית, שחס וחלילה הייתה מייצרת כנענים- גויים דוברי עברית. אם היה מתממש החזון הכנעני, יכול היה אנטון שמאס להיות ישראלי, בן הלאום הישראלי הגם שבדתו אינו יהודי. אבל א.ב. יהושע ראה בו איום על זהותו הלאומית, ובחילופי דברים העדיף שהוא יזוז מאות מטרים מזרחה כדי לממש את הזהות הפלסטינית(שהוא לא רצה בה), במקום להיות ישראלי כמוהו, כלומר בעל לאום ישראלי אזרחי. מולדת של לאום אזרחי לא יכולה להיות כי היא נוגדת את המציאות הפוליטית הקיימת ואת הכוחות הפוליטיים האתניים שיצרו ושימרו את האנומליה של ישראל כתחפושת יהודית דמוקרטית למדינה אתנוקרטית של" עם עולם".

  2. נ.מ.א.ס

    נו באמת שוב חוזר הניגון: סימטריה בין שני הצדדים, בין המתנחלים הפולשים לבין המקומיים המגורשים. לא נמאס לכם?

  3. עמית

    הרעיון הבסיסי מעניין ומשכנע. לשני העמים יש בעיה עם המושג מולדת בגלל ששני העמים הללו, מסיבות שונות, נוצרו בצורה שונה לגמרי מעמי אירופה, שהמציאו את הלאומיות והמושג המודרני "מולדת". אבל האמירה הזו במאמר, אינה נכונה לגמרי: "…ניסיונה של הציונות בשיקום מושג המולדת בד-נ-א היהודי החל, כפי היכולת, דווקא במקומות השוממים והלא מיושבים על מנת לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בתחושת המולדת של הפלסטינים. לא לחינם ראה מייסד המדינה דויד בן גוריון בנגב השומם את המקום האידיאלי לכינונה של הזהות הישראלית המתחדשת." ההתיישבות הציונית בא"י רצתה מתחילתה לדחוק את רגלי הערבים החיים בארץ, ובו בזמן גם הציגה את הארץ כריקה. המקומות השוממים של ההתחלה היו למעשה אדמות יותר זולות, אבל לא "שוממות". זה מושג אירופאי מעוות ולא מתאים לתרבות במזה"ת. גם ההתיישבות בנגב הייתה מסיבות ביטחוניות וכדי לדחוק את האוכלוסייה הבדואית. זו גם הסיבה ששלחו לשם, בכפייה וברמייה, את העולים המוחלשים מצפון אפריקה. ליהושע רעיונות מעניינים, אך הוא שבוי בתעמולה שפתחה הציונות משך השנים.