״אצלנו זה קורה כל יום״: בחזרה לרצח בנו אוהנזורג

50 ל-67׳ – הרחק מן המזרח התיכון, השתלשלות אירועי ה-2 ביוני בברלין

במאי 1967 סערו הרוחות בקרב הסטודנטים במערב ברלין, עת נודע דבר ביקורו המתוכנן של השאה הפרסי בעיר החצויה. השאה מחמד רזא פהלווי היה ״בובה״ של המערב, דיקטטור שלוח רסן ששיתף פעולה עם האינטרסים הכלכליים של ׳העולם הראשון׳. בגרמניה, לעומת זאת, בגר דור חדש, שנתונים שנולדו מאוחר מספיק בשנות השלושים והארבעים כדי לא להיות חשופים לאינדוקטרינציה של הרייך השלישי; לא רק השתתפות פעילה בפשעי המשטר אלא אפילו ההצטרפות לתנועות הנוער ההיטלראיות נחסכה מהם. כעת, בשנות הששים, באמצע המלחמה הקרה, פיתח דור זה תודעה פוליטית: שלילת תוכניות האטום וההתחמשות המחודשת של גרמניה המערבית, מחאה כנגד מלחמת האימפריאליזם האמריקאי שבא לידי ביטוי בווייטנאם ודחיית אורח החיים המערבי – תרבות הצריכה, הייצור הנצלני והעבודה המנוכרת.

היו אלה שנים של פוליטיזציה עמוקה. העבר היה נוכח לא פחות מהווה, וההווה נשפט במידה רבה דרך הפרספקטיבה שהוקיעה את שיתוף הפעולה של דור ההורים עם המשטר הנציונל-סוציאליסטי. הדור הצעיר מיאן להיהפך שותף לדבר עבירה, צופה סביל נוכח אי-צדק ודיכוי חוצה גבולות ויבשות. הנכונות לבנות חברה מתוקנת היתה כבירה ובהתאם לכך גם מורת הרוח מהחלטת הממשלה היושבת בבון לארח דיקטטור נפשע כמו השאה האיראני במערב ברלין.

למקרא ״מאמר״ פרי עטה של פרה דיבה, אשת השאה ב״Neue Revue״ (7 וב-14 במאי) – טקסט שכולו צביעות ועלבון לאינטליגנציה ולתודעה הפוליטית – החליטה העיתונאית הצעירה ולימים חברת ״סיעת הצבא האדום״ אולריקה מיינהוף, בעלת-טור במגזין ״Konkret״, להגיב במכתב פתוח לקיסרית ירום-הודה:

״את מספרת: ׳הקיץ באיראן חם מאוד וכמו מרבית האיראנים נסעתי גם אני עם משפחתי לריביירה הפרסית של הים הכספי׳. ׳כמו מרבית האיראנים׳ – האין זו הפרזה? ]…[ מרבית האיראנים הם איכרים עם הכנסה שנתית של פחות ממאה דולר. ולמרבית הנשים האיראניות מת כל ילד שני – חמישים ממאה – מרעב, עוני וחולי. וגם הילדים העמלים ביום עבודה של ארבע-עשרה שעות באריגת שטיחים – גם הם נוסעים בקיץ, רובם? – לריביירה הפרסית של הים הכספי?״

מיינהוף המשיכה ומנתה אחד לאחד את פשעי משטר השאה: השחיתות שנקט בחלוקת והשקעת הכספים שקיבל מהמערב בתמורה לנפט, חיי הרהב שלו ושל אשתו, ובעיקר דיכוי העם האיראני באמצעות עוני, הימנעות מפיתוח הארץ, חינוך גרוע ועינויים. לקראת סיום המכתב סיכמה מיינהוף: ״את תוהה מדוע נשיא גרמניה הזמין אותך ואת בעלך הנה ביודעו כל הזוועות האלה? אנחנו איננו מתפלאים. שאלי אותו בהזדמנות על ידיעותיו בשטח מתקני מחנות ריכוז. הוא מומחה בתחום.״ היא חתמה את המכתב במלים הצוננות: ״איננו רוצים להעליב אותך. אך גם איננו רוצים שדעת הקהל הגרמנית תספוג עלבונות ממאמרים כמו אלה שלך בריוויו. בכבוד רב, אולריקה מריה מיינהוף״.

המשטרה הגרמנית נקטה אמצעים יוצאי דופן לקראת ביקור השאה, כולל ׳מעצרי מנע׳ של מתנגדי המשטר הפרסי שחיו בגרמניה. לקראת 14:30 ב-2 ביוני 1967 הגיע פהלווי לבניין העיריה ברובע שונברג, ברלין, כדי לברך משם מעריצים – בעיקר סוכנים איראנים שנאספו שם לכבודו. בכיכר הסמוכה התרכזו מאות סטודנטים מאחורי גדר שהציבה המשטרה והפגינו נגד הביקור. הם צעקו סיסמאות בגנותו והזכירו את ראש הממשלה הקודם שהשאה החליף בסיוע נמרץ של הסי.איי.איי, כדי שהנפט לא יולאם עוד. כמה מהם אף יידו ביצים לכיוונו. לפתע פנו אוהדי השאה הפרסים, חמושים במקלות, לכיוון הסטודנטים והחלו תוקפים אותם עד זוב דם. השוטרים הגרמנים עמדו והביטו מהצד, סירבו להתערב לטובת המפגינים. רק לאחר דקות ארוכות התערבה המשטרה – והחלה, למרבה הפלא, מכה אף היא באלות את הסטודנטים המפגינים.

ההפגנות נגד ביקור השאה מתוך הסרט העלילתי ״The Baader Meinhof Complex״:

התוכנית האמנותית לאותו הערב כללה את ביקור השאה באופרה הגרמנית – ״חליל הקסם״ למוצרט אמור היה להנעים את זמנו של העריץ. קצת לפני השעה שמונה בערב הגיע פהלווי במכונית השרד והתקבל שוב בקריאות ״רוצח״, ״שאה-שרלטן״ וכיוצא באלה. עגבניות, ביצים ושקיות עם קמח התעופפו לכיוונו; ככל הנראה, גם אבנים אחדות. ובכל זאת, הזוג הקיסרי הגיע ללא פגע לאופרה. המפגינים ביקשו להתפזר עד סוף ההופעה, אך למשטרה היו כוונות אחרות. ללא שום התראה נשלפו אלות והחל המצוד. מפגינים הוכו באכזריות עד אובדן הכרה, שוטרים סמוים בלבוש אזרחי לכדו מפגינים שנאלצו לנוס על חייהם והעבירו אותם לטיפול הקולגות, שוטרים במדים רדפו אזרחים והפליאו בהם את מכותיהם. מאז המלחמה לא נראתה אלימות כזו בברלין.

אחד מהמפגינים שנתפסו היה בנו אוהנזורג (Benno Ohnesorg), סטודנט בן 26, שהיתה זו ההפגנה הראשונה בחייו. כמה שוטרים היכו אותו נמרצות. מספר מפגינים ניסו להתערב ובנו ביקש להימלט, אך לשווא. השוטרים לכדו אותו והצמידו אותו לקרקע. שוטר בלבוש אזרחי, קרל-היינץ קוראס, שלף אקדח, כיוון לעבר הסטודנט חסר האונים וירה מטווח קצר. הקליע חדר לראשו של אוהנזורג מעל אוזנו הימנית. שוטר אחר שהיה במקום קרא לעבר היורה ״אתה משוגע לירות כאן?״ קוראס הפטיר באופן בלתי משכנע ״נפלט לי״. מותו של אוהנזורג נקבע בבית החולים.

לאחר הירי בבנו אוהנזורג, 2 ביוני 1967.
לאחר הירי בבנו אוהנזורג, 2 ביוני 1967. השוטר מעולם לא הורשע

למחרת, כשליווה אותו לשדה התעופה, סיפר ראש עיריית ברלין לאורח הפרסי שסטודנט שילם בחייו על המחאה של ליל אמש. השאה המנוסה סירב להתרשם ופטר אותו במלים: ״באיראן זה קורה כל יום.״

אירועי 2 ביוני 1967 לא נשכחו, הקרע והניכור בין המדינה על מוסדותיה השונים מחד ואלה המחויבים למחשבה פוליטית פרוגרסיבית מאידך הגיעו למימדים חסרי תקדים

אך הרפובליקה המערב גרמנית לא היתה איראן. עדיין לא. הזעם בקרב הסטודנטים גבר. אירועי ה-2 ביוני 1967 לא נשכחו, הקרע והניכור בין המדינה על מוסדותיה השונים מחד ואלה המחויבים למחשבה פוליטית פרוגרסיבית מאידך הגיעו למימדים חסרי תקדים. האלימות המשטרתית והדיכוי הובילו לרדיקליזציה בחוגי הסטודנטים השמאלים ובתנועת ההתנגדות החוץ פרלמנטרית. ההסתה השיטתית נגדם בעיתונות הליברלית והשמרנית תרמה גם היא מצידה לא מעט להסלמה בחודשים ובשנים הבאות.

בתחילת אפריל 1968, עשרה חודשים לאחר רצח אוהנזורג, הציתו אנדריאס באדר וגודרון אנסלין קניון בפרנקפורט שעל המיין, במחאה על האדישות כלפי המתרחש בווייטנאם. הם נתפסו ונשפטו לשלוש שנות מאסר. עשרה ימים לאחר ההצתה נורה מנהיג הסטודנטים רודי דוטשקה. במרץ 1970 סייעה מיינהוף בבריחתו של אנדריאס באדר ממאסר וירדה למחתרת – פעולה שנחשבת למעשה ייסודה של Rote Armee Fraktion ,RAF (סיעת הצבא האדום, או קבוצת באדר-מיינהוף, כפי שהיא מכונה).

כך או כך, מבחינת בני התקופה, כמו גם ממרחק של עשרות שנים שנים, נותר ה-2 ביוני 67׳ יום של מפנה בהיסטוריה הגרמנית. קוראס, השוטר שרצח בדם קר את אוהנזורג, מעולם לא הורשע.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    אוקי, סליחה שניצחנו גם כאן

  2. ליכודניק

    מזל שהשאה נפל, והבובה האימפריאליסטית המערבית הוחלפה בשלטון עממי מתקדם ורודף שלום בדיוק כמו בבריה"מ.
    בעצם, רגע..

    1. נטול חרטא

      לא, אבל לפני השאה היה שלטון מתקדם בהחלט שהופל. כך גם לפני פינושה בצ'ילה וכו'