הדרך מנצרת לרמאללה יכולה לעבור בתל אביב

במהלך כל הצפייה בסרט ״לא פה לא שם״ של מייסלון חמוד, לא יכולתי להימנע מלהשוותו לסרט ״עניינים אישיים״ של מהא אלחאג'; אולי משום ששניהם יצאו לאקרנים באותו זמן וזכו באותו פסטיבל וכיוצא בזה. ״לא פה לא שם״ תפס אותי עד הסוף, כך שהרגשתי שאני צופה בסדרה מצרית שמביאה למסך טכניקות חדשות ושפה דינמית וגדושת מתח (כפי שאנו רואים בדרמה המצרית בשנים האחרונות). ואילו ״עניינים אישיים״ העביר בי דיכאון ולעתים שעמום ואובדן ריכוז בכמה חלקים. ייתכן ש״עניינים אישיים״ מציג שפה אמנותית ופיוטית גבוהה יותר מ ״לא פה לא שם״, היותר קרוב לאירוע טלוויזיוני, אבל זה לא הספיק כדי שיירשם בזיכרון הצופים והצופות כפי שהיה במקרה של סרטה של מייסלון חמוד.

לאחר שני הסרטים של הבמאי הפלסטיני מישל ח'ליפי, ״זיכרון פורה״ (1980) ו״חתונה בגליל״ (1987), ולאחר התפרצות האינתיפאדה הראשונה ש"חתונה בגליל" הוקרן בסמוך לה, יוצרי הסרטים הפלסטינים החליטו פתאום כי האירוע המעניין והאמיתי הוא זה שקורה בגדה וברצועה וכי מה שמתרחש בגליל, בשפלה ובמשולש לא ראוי לאזכור. כך, חרף ההתחלות שבישרו טובות, התדרדרו הסרטים של ח'ליפי תוך ניסיון לחטט בגוף לאומי שהבמאי לא שייך אליו – לא מבחינה קוגניטיבית ולא מבחינה פורמאלית. לכן גם הצטבר הזיוף בקולנוע שלו, החל מ״שירת האבנים״ ו״אגדת שלושת היהלומים״ ועד עכשיו; זהו דבר שניכר לעין גם במקרה של האני אבו אסעד, במיוחד בסרט ״עומאר״ מ-2013 ובקטסטרופה שנתיים אחריו בשם ״The Idol״, וגם במקרה של תאופיק אבו ואאל – שבסרטו האחרון ״התפוררות״ החליט לפשפש בשכבה הבורגנית הירושלמית.

מהא אלחאג' לא למדה משיעורי העבר האלה, והחליטה בתזמון שגוי מאוד לבנות את הדמויות בסרטה כדמויות פלסטיניות מקיפות שיכולות להתקיים רק בדמיון. מאחר והסרט אינו דמיוני ואינו משתמש בתבנית פוסט-מודרנית, הדמויות נראות מעורפלות מאוד ומנוכרות במיוחד מבחינת הצופה הפלסטיני "בן המקום" (ואני מדגיש את בן המקום כי הצופה שלא גר בפלסטין יכול להסתכל על הדמויות מפרספקטיבה אחרת). הבעיות של הדמויות מתחילות במיקומן הגיאוגרפי ונמשכות במבטאים שבפיהן ובעמימות של מניעיהן והבעיות שאלה יוצרים בתורם. מאחר והבמאית ביקשה לעסוק בעניינים האישיים של הדמויות, הצופה הפשוט תוהה כיצד יוכל להזדהות עימן ומה המפתח לפיצוחן; לא הדרמה עוברת דרך המסך ולא חוש ההומור וגם לא טוב הלב שהדגישו בהחלטת חבר השופטים בפסטיבל חיפה כשהעניקו לסרט את פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר.

הטריילר של ״עניינים אישיים״:

בכדי לא לגרום לה עוול, יש לומר כי הטעויות של הבמאית לא צמחו בחלל ריק, אלא הן תוצר של צורת חשיבה אמנותית פלסטינית שמשפיעה מזה עשורים כפי שציינתי בהתחלה על היצירה הקולנועית, ושלפיה ההתייחסות לשיקולים הנרטיביים נעשית מתוך רגשי אשמה ורצון לא לצלם את גוף פלסטין כפי שהוא באמת כדי לא לפגוע ברגשות הצופים הערבים ובמיוחד הפליטים שמשתוקקים לחזור לארץ טהורה, וכדי שהדברים לא ייראו כאילו ישנה נורמליזציה בחיים במסגרת המערכת הישראלית; מכאן גם בא הצורך "לחטא" את הדמויות ואת המקומות, לדחוף מחסומים צבאיים בצדק ושלא בצדק, ולהניח כי הבנים של המשפחה הנצרתית יברחו מהגיהנום שלה לרמאללה שם יעסקו במשחק ובימוי כאילו זאת הפכה ל"הוליווד של המזרח", או שהשחקן ילך לאודישן לסרט אמריקאי בחיפה ולא בתל אביב (ממתי אודישנים לסרטים אמריקאיים מתקיימים בחיפה?!) ועוד כמה וכמה דקויות כאלו שמרוקנות את הדמויות מתוכן ואת הסרט מהאינטימיות הרצויה.

במקביל, כשאתה רואה את ״לא פה לא שם״ אתה יושב ומפקפק כמו יצור שהותקף בתיאוריית קונספירציה; צופה יצרי שמחפש את המעידה הראשונה כדי לחזור בו מהתלהבותו אבל הוא מציץ ומציץ, לא מצליח להפסיק אפילו לרגע קטן; מציץ על חיי הדמויות וכתוצאה גם על חייו היום, חייו אז וחיי הדור שבא אחריו לעיר הגדולה היחידה ונשאר בה למרות העקיצות שלה – כי הוא לא יכול לוותר על הקסם ועל הפיתוי המתוק לפעמים והכואב פעמים אחרות.

הטריילר של ״לא פה לא שם״:

רוקחים ערבים שעובדים בבתי מרקחת שהיהודים מסרבים לעבוד בהם בגלל השעמום, עורכות דין שמנהלות תיקים סבוכים, רופאות שמתמחות באיכילוב, אנשי קולנוע, חובבי מוזיקה, עובדי ברים, סטודנטים וסטודנטיות, הומואים שמחפשים מפלט – דמויות פועמות שהאגדות על רמאללה לא יכולות להכיל. מייסלון חמוד חופרת בבשר החי של החברות הפלסטיניות המגוונות החיות בתוך ישראל ללא חמקמקות, ללא דרכים עקיפות וללא ניסיון לייפות או "לחטא" או להיראות בצורה לאומית הולמת כלפי חוץ, מה שמזכיר קצת את הסרט הנהדר ״עג'מי״ מ-2009 שחדר בתורו לעולם הפשע והצעירים האבודים ביפו, הרחק מהרומנטיזציה של הנכבה או אולי כהשתקפות שלה.

אין פלא אם כך שהדמויות משכנעות, נושאות רקע חברתי אמיתי וקורות חיים שאפשר לאמת, מה שגורם לך לצחוק איתן, להיות עצוב כשהן עצובות, וכן – גם להרגיש מאוים כל כך כמו שקרה באום אל פחם (אבל זה כבר נושא אחר).

אם הקולנוע הפלסטיני של הארגונים והמהפכה של שנות ה-70 צולם, התרחש והביט על אדמה מדומיינת וגן עדן אבוד, הקולנוע היותר מאוחר הצליח לפרוץ את האדמה הממשית ולצלם אותה; מה שנדרש כעת בעקבות סרטה של חמוד, הוא שהקולנוע הפלסטיני בתוך תחומי הקו הירוק יביט ברגישות על הדמויות הממשיות ולא לעבר מה שהמפיק האירופאי מפנטז ודורש.

תרגום: כפאח עבד אלחלים

ראג'י בטחיש הוא סופר, עיתונאי וחוקר קולנוע פלסטיני וערבי, בעל תואר שני בלימודי תרבות מהאוניברסיטה הפתוחה, נולד בנצרת וחזר להתגורר בה בשנים האחרונות.

*

סדנה על הזרמים החדשים בקולנוע הערבי העכשווי בהנחיית מייסלון חמוד וראג'י בטחיש תתקיים ביום רביעי 14.06 בשעה 18:30 במרכז נתיבים, מתחם סינמטק שדרות