מה בין חינוך פוליטי לאידיאולוגי

דו"ח אסא כשר מפחיד אותי. באמת. לא רק כמרצה, מחנכת או מי שמרגישה שמרחב חופש הביטוי שלה הוצר בשנים האחרונות, אלא בעיקר בשל התפיסות החינוכיות העומדות ביסודו. תחושתי היא שזה הצעד הבא. לאחר ההשפעות על תוכניות הלימודים בבתי הספר ובגנים, הגיע זמנה של ההשכלה הגבוהה למשטור הדעת והמחשבה.

לפי דברי ההקדמה של אסא כשר לקוד, אני מניחה שמה שהביא אותו להתגייס לכתיבת הקוד היא חשש שמא מרצים ומרצות משתמשים בפודיום המרצה שלהם על מנת לכפות על תלמידיהם את תפיסת עולמם ואת עמדותיהם הפוליטיות, חשש שגובר במיוחד בשל העובדה שהסטודנטים הם קהל שבוי.

אם כך הדבר, חבל שהוא צעד והצעיד את כולנו למחוזות המקראתיזם. פשוט ונכון יותר היה להכיר את ההבחנה שטבע פאולו פריירה בין חינוך אידיאולוגי לחינוך פוליטי, וכמובן את הפיתוח של צבי לם, ולפעול ליישומה באקדמיה.

חינוך פוליטי הינו חינוך שמטרתו המרכזית היא  פיתוח יכולת הלומד לגבש עמדה עצמאית אגב יכולת לנתח בצורה ביקורתית את המציאות. הלכה למעשה, כולל החינוך הפוליטי את חשיפת התלמיד לאינטרסים העומדים מאחורי החלטות, דעות קדומות המשפיעות על מדיניות והשפעות סמלים ולחץ דעת ההמון על תפיסות חברתיות. חינוך אידיאולוגי, מנגד, מכוון לטפח אצל הלומד אמונה מלאה ומקיפה בצדקת הדרך של פתרון אחד, הידוע למחנך מראש, כאשר כל פתרון אחר מסומן בסימני זיהוי שלילים. במילים ברורות יותר, החינוך האידיאולוגי מציג נרטיב אחד בלבד אגב  שלילת כל נרטיב אחר והפיכתו ללא לגיטימי.

ההבדל בין חינוך אידיאולוגי לחינוך פוליטי אינו שהאחד "נייטראלי" בניגוד לשני אשר כולל עמדות אידיאולוגיות. חינוך פוליטי אינו נקי מעמדות וערכים – כלל וכלל לא, אך הוא מתנגד לכל סוג של "תעמולה" שטיפת מוח, הצדקת עמדה אחת ללא אפשרות אמיתית לנהל דיון או דיאלוג. כשר אמור לחשוש מהחינוך האידיאולוגי ובצדק, אבל היה עליו לתמוך בחינוך הפוליטי כחינוך שמעורר מחשבה ומקדם עשייה ציבורית ואחריות חברתית.

אבל כאשר כשר כולל בתוך ההגדרה של פעילות פוליטית אסורה "כל פעילות שיש בה תמיכה ישירה בעמדה מסוימת במחלוקת ציבורית מוכרת, הבאה לידי ביטוי מתמשך בכנסת ובשיח הציבורי, בזיקה ברורה למפלגה או מפלגות – בכנסת או מחוצה לה – או התנגדות ישירה לעמדה כזו באופן מפורש", הוא חוטא לחינוך הפוליטי שכן ברור מהו טיב המעשה החינוכי היחידי שיתאפשר בתוך כותלי הכיתה.

דיון על חוק ההסדרה הוא דיון פוליטי, כך גם דיון בגובה קצבאות הבטחת הכנסה ובאחריות המדינה כלפי ענייה. אלוהים אדירים, אפילו אפקט החממה היום הוא דיון פוליטי. אלא שאי התייחסות לסוגיות אלה היא פוליטית הרבה יותר שכן השתיקה אינה הופכת את המרצה ל"נייטראלי" אלא רק לתומך ומאשרר את המציאות הקיימת על מבני הכוח ששולטים בה.

יישום הקוד המוצע יוביל לחינוך אידיאולוגי שהוא הלכה למעשה הפנים של תועמלנות שלטונית. מפחיד לא פחות שיישום הקוד ימנע חינוך פוליטי שהוא המפתח לחיי חברה פתוחה ובריאה, כזו שלא חוששת ממחלוקות אלא ניזונה מהן. לתשומת לב הפילוסוף כשר שאמור לדעת דבר או שניים על חברות משני הסוגים הללו.

עו"ד ורדית דמרי מדר היא המנהלת המקצועית של המרכז לחינוך משפטי קליני באוניברסיטה העברית בירושלים