השמאל צריך לצאת מאזור הנוחות שלו

בכתבה שפורסמה ב"ישראל היום" לפני ימים ספורים ועוררה הדים רבים, בעיקר ברשתות החברתיות, מתוארים ניסויים רפואיים שבוצעו בילדי העולים מתימן בשנות החמישים. הכתב יאיר אלטמן מביא עדויות מהפרוטוקולים שנחשפו לציבור בסוף דצמבר 2016 ובהן חקירה של ד"ר ג'ורג' מנדל, מנהל בית החולים לילדים בראש העין, על ידי עו"ד דרורה נחמני רוט, פרקליטה מטעם היועץ המשפטי לממשלה שהייתה חברה בוועדת החקירה הממלכתית כהן־קדמי. "לא היה צורך לבקש רשות מההורים," אומר ד"ר מנדל. "רצו לדעת מה קורה אצל הילדים התימנים… לקחו ילדים שמתו מכל מיני סיבות ובדקו את העורקים שלהם… בדקו את הלבבות שלהם."

ניתן היה לצפות שכתבה כזו תזעזע את אמות הספים של החברה בישראל, אך בעוד התקשורת הממוסדת עסקה בזה ברפיון רב, ברשת חלק ניכר מהתגובות הוקדשו למתקפה על מהימנות הכתבה ולניסיונות הפרכה של העומד מאחוריה. נפגשנו עם הדס זיו, מנהלת פעילות ציבורית וועדת האתיקה של 'רופאים לזכויות אדם', ארגון זכויות האדם הראשון – והיחיד עד כה – שהצטרף לפני כשלוש שנים למאבק למען הכרה בפשעים הגזעניים שבוצעו בחסות המדינה בשנים ההן ולמען פיצוי למשפחות הנפגעות. זיו חברה לפעילים בעמותת עמר"ם והעבירה את הארגון כולו תהליך: "ארגונים הם לא בני אדם," היא אומרת. "בני האדם שבתוך הארגון צריכים לבדוק האם הם רוצים להניע תהליך בתוך הארגון שלהם. בכלל לא משנה מה המנדט שלהם. זה שאנחנו כרל"א הוזמנו לזה ושרוצים אותנו שם, בשבילנו זו מתנה. אם יש משהו גדול שקורה ויש לי יכולת לתרום את הנוכחות שלי במרחב באופן שעשוי להשפיע, זה חייב לקרות."

לקראת שבוע המודעות פרסם רל"א קריאה לארגוני הרופאים והאחים והאחיות לנקוט עמדה ברורה ופומבית ביחס לחלקה של קהילת הבריאות בחטיפות:

"בישראל 2017, גם לאחר חשיפת הארכיונים אין המדינה מכירה בפשעיה, ואינה פועלת לאיתור הנחטפים, "נכתב בקריאה. "הקהילה הרפואית הייתה צריכה להיות בין המובילות בתהליך ההכרה, בראש ובראשונה בלקיחת אחריות לחלקם של הרופאים והאחיות שלקחו חלק בחטיפה או היו עדים לה. מעבר להיבט הפלילי והמוסרי הברור- הופרו בפשעים אלו באופן אכזרי ובוטה הכללים של האתיקה הרפואית, את חובת המטפלים למטופליהם."

ספרי לנו איך החלה הפעילות שלכם ברל"א בנושא.

"אני חושבת שתום מהגר (פעיל עמר״ם) העלה פוסט בפייסבוק, ופניתי אליו ושאלתי איך אפשר לעזור. ביקשתי פגישה עם עמר"ם שאליה הלכתי עם אסף (קינצר, מנהל הניו מדיה של העמותה – ת״ר וי״נ). הם סיפרו לנו מה הם עושים והתחושה הראשונה שלי הייתה שהמאבק של עוזי משולם התרחש ממש מזמן והייתי כנראה ילדה ולכן לא זוכרת. הייתי ממש בשוק כשהבנתי שלא הייתי ילדה, ושזה קרה בשנת 1994. שאלתי איך אפשר להיכנס לזה, מאיזו זווית, והכי רלוונטי כמובן היה צוותי הרופאים, האחיות, הרווחה. אז עוד לא נפתחו הפרוטוקולים והחלטנו ללחוץ על ארגונים רפואיים, משום שזו הפרה מטורפת של האתיקה הרפואית ושל כל מה שמקצוע הרפואה אמור לייצג. ביקשנו בהתחלה שייפגשו ויקשיבו לנו – ונקיים דיון. הם סירבו.

״אחרי הפגישה, היה לאסף ולי ברור שצריך להביא את זה לארגון. לשנינו לא היה ספק בצדקת המאבק, אבל ידענו שנצטרך להסביר לעמותה למה אנחנו עוסקים במאבק לגבי משהו שקרה בעבר, וידענו גם שזה יהיה מאתגר להציע להצטרף למאבק מזרחי. זה אומר לצאת מאזור הנוחות שלנו, ללא שום ספק. רל"א עוסקת בפליטים, בחסרי מעמד, בענייני הפרטה ובפערים בישראל. אחת לכמה זמן צצים דברים שלא נכנסים תחת הקטגוריות הברורות של הפעילות, כמו למשל כמו הניסוי באנתרקס בחיילים, שהייתה שאלה למה אנחנו ולא עשרות הארגונים האחרים שפועלים למען חיילים עוסקים בכך, והתשובה לזה הייתה יותר ברורה – מדובר כאן ברפואה, בהפרה של אתיקה וכו׳. וזה גם לא היה עניין שקרה לפני עשרות שנים. אז הבאנו את הנושא לארגון, ועדת האתיקה שלנו דנה בו, ככה התחלנו."

רל״א פנתה להסתדרות הרפואית ולהסתדרות האחיות, וקיבלה תשובות יבשות ביותר (המובאות מטה): ״החטופים צפויים להיות בני 70-60 שנה ולמיטב ידיעתנו לא נעשו פניות על ידי אנשים בוגרים אלו לאיתור ההורים הביולוגיים או לביצוע בדיקות גנטיות לצורך חשיפת שורשיהם״, כתבו מהר״י. ואילו האחיות ענו ״מוטב שתפנו לערכאות המתאימות״:

״הם לא נרתמו לנושא, וזה לא מפתיע אותי״, אומרת זיו. ״מדובר במקצועות מאוד שמרניים. התגובה המדוברת של ד״ר יובל רבינוביץ' בפייסבוק מהימים האחרונים (שבין היתר נכתב בה: ״אני אגיש לכם את הניתוח המקצועי הלא פופולרי ואגיד שלא היה שם כלום״) היא בדיוק האופן שבו הממסד מגיב: אנחנו מקצוענים, אנחנו רופאים, זה לא יכול לקרות אצלנו. מצופפים שורות. הם נתלים בעבר ובתאוריית הבלגן וטוענים ש׳מאז יש לנו קודים אתיים, מאוד השתפרנו, אנחנו לא מוציאים מהבית בלי תהליך אימוץ ראוי׳. כך שאם הם כבר מודים שמשהו לא בסדר בעבר, היום כבר תיקנו את הכול. אבל: א. גם היום קורות עוולות, ההווה אינו מקסים כמו שאתם מנסים לצייר אותו. ב. אולי בגלל שלא מודים בעוולות העבר, ממשיכים לעוול גם היום.

״אתם אומרים שפעם לא הייתה מודעות, ואתם מסתמכים על זה שלא היו קודים אתיים. אבל חייבים לזכור שאחרי מלחמת העולם השנייה היו משפטי רופאים, הייתה מודעות רבה מאוד לנושא – במיוחד במדינה שהיו בה נפגעים רבים כל כך. ׳קוד נירנברג׳ מדבר על הסכמה מדעת בניסויים בבני אדם. אז מה, הם לא הכירו את זה? או נניח, לא הייתה דרושה הסכמה לניתוחים אחרי המוות. לא נדרשה הסכמה? יופי. אבל מה עשיתם עם הגופות? הסכמה מדעת לקבורה כן היה צריך? איך נעלמו כל כך הרבה גופות? כולם קיבלו את הגופות שלהם רק המשפחות של חטופי תימן לא? יש פה איפה ואיפה. מלבד זאת, אני שרפתי ארכיונים? אני העלמתי עדויות במרתפים? זה שהילד נעלם, כולם רואים. תביאו אתם את ההוכחות.

״אחד החוקרים שעבדו עבור ועדת החקירה הממלכתית מספר, שכאשר הוא הגיע לרמב"ם הוא גילה שהארכיונים של השנים ההן מוחזקים בכלל בבניין אחר, ואף אחד לא טרח ליידע אותו על כך. אז יש פה המון הסתרה. אם אין למדינה מה להסתיר, הם לא היו מתאמצים כל כך למנוע גישה לחומרים. לבתי חולים יש ארכיונים שלהם, וזה מאוד מטריד שהמידע הזה לא נגיש לציבור. לא הכול בידי המדינה״.

איך המשכתם מהנקודה הזו של סירוב הר"י ולשכת האחיות לבקשתכם?

״היינו שותפים לבקשה לפתיחת הפרוטוקלים של דיוני הוועדה. אחד הדברים המשמעותיים הוא העובדה שהמעורבות שלנו בנושא גרמה לנו לבחון לעומק את העבודה שלנו. הבנו שאנחנו חייבים לפעול כדי למגר את הגזענות ברפואה. הסתכלנו על כל מיני תופעות שמתרחשות בשדה הזה והבנו שמדובר במסננת ולא בכשל נקודתי. הוצאנו את הדו"ח על ״גזענות ברפואה וסגרגציה במערכת הבריאות – שכולל פרקים על ילדי תימן, הדפו-פרוברה, תרומות דם ועוד. כמו כן, נציגים מאיתנו חברים בוועדה שמינו במשרד הבריאות: ׳הוועדה המתכללת בנושא גזענות, אפליה והדרה במערכת הבריאות׳. בכתב המינוי של הוועדה מופיע נושא הדפו-פרוברה, ואנחנו רשאים כחברים בוועדה להעלות איזה נושאים שאנחנו רוצים. אני העליתי את הצורך להכיר בפרשות עבר, אני מקווה שזה אכן יצליח. הוועדה הזו היא בשורה טובה. אני רואה שהם רציניים ולוקחים את העבודה ברצינות, אבל בכל מקרה הצהרתי על כך שאני שומרת על העצמאות המחשבתית שלי.

״חוץ מזה, אנחנו רוצים להביא את העדויות שיש לנו, ונעמה קטיעי (פעילת עמר״ם) עזרה לנו מאוד, כתבנו יחד את נייר העמדה. בקרוב ייצא ספר על נושאים ביו-אתיים – ביו-אתיקה עוסקת בעיקר בסוגיות הקשורות לתחילת החיים ולסופם, כלומר כל מה שקשור בהפלות, באבחונים גנטיים לתינוקות, ומהצד השני בהמתות חסד, במצבים של דמנציה וכולי. במסגרת הזו אני כתבתי פרק על גזענות ברפואה בישראל, והתייחסתי בו לשלוש פרשות: זריקות הדפו-פרברה, הפרדת יולדות וילדי תימן.

״עכשיו, בשבוע המודעות, חקרתי את הפרוטוקולים וחיפשתי עדויות של נהג אמבולנס, אחיות, רופאים. כל יום אנחנו מוציאים בפייסבוק עדות כזו כדי לתמוך בקריאה להכרה ולצדק".

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן

חלק מהטענות המושמעות היום קשורות בכך שהפרסום על הניסויים הופיע ב"ישראל היום" של אדלסון, המכונה ביביתון ומחולק בחינם. מדברים על כך שזה ספין, שהעיתוי נוח לנתניהו ועוד ועוד.

"בסדר, נגיד שזה ספין. אני אומרת לכל המוטרדים למיניהם, תנו קצת קרדיט ותקראו את הפרוטוקולים בעצמכם. אם אתם כל כך מוטרדים מזה שאנחנו כרל"א הגבנו למה שנחשף בעיתון, אז תלכו עצמאית לפרוטוקולים, תקראו ותתרשמו.

״אני עצמי קראתי כל מה שכתוב תחת השם ׳מנדל׳ בפרוטוקולים. ׳ישראל היום׳ לא הגזימו. הסיפור הגדול הוא כמובן הסיפור של החטיפות. במה שקראתי – ומדובר בעשרות-אלפי מסמכים, ככה שלא קראתי אלא את קצה קצהו של חומר בנושא – לא מצאתי ראיות למחנות של ניסויים וכולי, אבל אני לא מומחית ולא חקרתי לעומק את נושא הניסויים. מה שהוא עצמו אומר, מנדל, ומופיע בעדויות זה לחלוטין לא בסדר. אז מה, העובדה שהדברים שלו פורסמו ב׳ישראל היום׳ מכשירים את השרץ? ואם זה היה מתפרסם ב׳הארץ׳?

אני אומרת לאנשים כמו רבינוביץ' ואחרים, אתה זכאי לא להזדעזע, אתה אדיש, זכותך. אבל למה אתה משמיץ אותי על הזעזוע שלי? פתאום אנשים שלא מגיבים על שום דבר שאנחנו עושים, מתעוררים להגיב. מקטינים את המשפחות ואת הכאב שלהן. אני מוכנה לשלוח לכולם דפים מצולמים, מובאות, לחפש, להטריד את עצמי, אבל אני לא אוהבת שמזלזלים בכאב הלא יאומן של אנשים חיים ושל אנשים שכבר מתו בלי שייעשה איתם צדק. בכלל, בעולם הרפואה, יש שיח כזה של 'אנחנו רציונליים, אנחנו מדעיים, ואתם הנפגעים – רגשיים, לא קוהרנטיים.'"

למה, בעיניך, הפרשה הזו תופסת היום יותר תאוצה?

״בין היתר, אני חושבת שעמותת עמר"ם ידעה למנף טוב את המדיה החברתית, ולא לפחד מלהיות ברורים וישירים. המון פעמים דיונים הולכים קיבינימט כי אומרים לך שתביא הוכחות, והשפה צריכה להיות אקדמית, משפטית, הערות שוליים. פה לקחו את העובדה הכללית ולא נפלו לבור שתמיד הארגונים והאקדמיה נופלים בו. להגיד ׳אני צודק. תוכיחו לי אחרת׳, בלי להתבלבל מדברים שמורידים מאבקים. לגבי החשיפה של הפרוטוקולים, שהיא לא הכול אבל בכל זאת נותנת עוד חומר – אני לא יודעת למה הממשלה הנוכחית עושה את זה. הימין לא מאתמול בשלטון, ואולי זה צירוף של נסיבות. התקשורת המסורתית עדיין לא שם. חוץ מכתבה פה כתבה שם, היא היתה יכולה להרים הרבה יותר את הסיפור הזה.

״ארגוני הנשים צריכים לעמוד אחד אחד – ויצ״ו, נעמת, הדסה, וכמו כן ארגונים כמו הסוכנות היהודית וצים, שלכולם יש ארכיונים – ולתת דיו ןחשבון. ארגוני הנשים חד משמעית צריכים לבקש סליחה, הנשים שעומדות בראשם יודעות יפה מאוד על מה הן יושבות. בעיניי זו חרפה. ולמה ארגוני נשים אחרים שלא קשורים לויצ״ו והדסה לא פועלים לחשיפת האמת? ניצחון מבחינתי יהיה כמו שקלינטון התנצל על הניסויים שעשו בשחורים, הנשיא וראש הממשלה יביעו התנצלות פומבית, יפצו את המשפחות. ניצחון מבחינתי יהיה כשהדסה, ויצ״ו וכל הארגונים שלקחו בזה חלק יתנצלו״.

אסף קינצר: ״בעיניי יש משמעות לזה שמדובר בדור שלישי. הקונטקסט השתנה, 1994 הייתה עונת הפיגועים הגדולים, אוסלו, השיח הישראלי-פלסטיני הוא הרי תמיד דרך קלאסית להזיז הצידה את הדברים הנחשבים "חברתיים" הקשורים בפרשות פנים יהודיות. העיתונות הממסדית עשתה את זה כל הזמן, גם עם הפנתרים ואחרים. אז בימים שבהם עוזי משולם ויתר הפעילים התבצרו ביהוד, היה לה קל למתג אותם כסהרוריים. הם הפילו על הרב משולם והחסידים שלו את מושג ה׳כת׳ וגמרו אותם. מי יקשיב למה שיש להם להגיד כשהם מתוייגים ככה? עכשיו הפייסבוק זו זירה שאפשר להוליד בה את הנושא מחדש ולמתג אותו מחדש. זה כבר לא משהו ששייך לכת של הזויים, זה קונטקסט מחודש, שאחרי למעלה מ-20 שנה של עוד מנחת הזרוע השלטונית, ולאור ההתפתחויות שחלו בשיח החברתי, מתקבל היום יותר טוב."

הדס זיו: ״אבל עם כל ההצלחה היחסית של העידן הזה, צריך להיזהר, כי עוד לא הצלחנו. החגיגות מוקדמות מדי״.

בימים שמאז פרסום הכתבה ב"ישראל היום", נפוצו ברשתות החברתיות דיונים באשר לתפקידם של ארגוני זכויות אדם או גופי שמאל. רבים מוחים נגד השתיקה הרועמת של רובם לאורך השנים ובייחוד עכשיו.   

"אני חושבת שהארגונים – בארץ ובעולם – חווים משבר. העולם התקדם לשלב הבא, והכלי של מאבק למען זכויות אדם צריך לצמוח ולהתרחב. השדה של זכויות האדם הפך להיות מינימליסטי, משפטי, ואנחנו מאותגרים כל הזמן על ידי קבוצות שזכויות האדם שלהם נפגעות אבל העבודה של זכויות האדם לא עוזרת להן. צריך לזכור שהכלי הזה נועד לשרת חזון ושהכלי עצמו הוא לא חזון.

״המאבק הזה תורם המון לרל"א. הרופאים שלנו לומדים מזה להיות קצת פחות יהירים, קצת יותר רגישים. במובן העמוק של זה, שהזכות לבריאות ולאתיקה רפואית ולכבוד למטופל זה לא יכול להיות רק בפלסטין. צריך להסתכל גם בחצר שלנו. אנחנו נזהרים שרל"א לא תרכב על המאבק הזה, ומקפידים לא להצטייר כמי שעוזרים במאבק שהוא לא ׳שלנו׳ או כאילו שאנחנו מבקשים לגזור קופון. אני חושבת שאחת הבעיות של ארגוני זכויות אדם בכלל היא שלפעמים הם מחבקים מאבקים כל כך חזק שהם מתים מחוסר חמצן. רציתי שיהיה ברור שאנחנו מצטרפים ולא מובילים. אני באה מתוך כבוד גדול וצנעה. המסקנה מהפעילות שלנו עד כה היא שרוב האנשים מתייחסים לפעילות שלנו בהערכה רבה. זה אומר שאם באים ׳נקי׳, גם מקבלים אותך ככה.

״בקשר לביקורת על אי המעורבות של הארגונים, אפשר להגיד שזה מעט מדי, מאוחר מדי, וזה נכון. צריך להכיר בעיוורון של ארגוני זכויות אדם. לשמאל אמיתי, חברתי, פוליטי, צריך להיות עניין עצום בנושא הזה ואולי זו אפילו הזדמנות לשמאל להחיות את עצמו מהאסקופה הנדרסת שהוא הפך להיות. כמובן, בתנאי שיבוא לזה לא נצלני; הוא לא צריך לבדוק אם יש לו דובר עם בקבוק מים על הבמה".

לקריאת כל החומרים ש״העוקץ״ פרסם במשך השנים על חטיפת ילדי תימן