הצדעה לגדוד ילדי תימן הנעדרים

לאחותי רוחמה בת השלוש שנעלמה ב-1945

א

לְעוֹלָם בְּבֵיתִי פְתוּחָה הַדֶּלֶת
אוּלַי מֵאֵי-שָׁם יָשׁוּב יַלְדִּי
בְּבֵיתִי לְעוֹלָם פְּתוּחָה הַדֶּלֶת
כָּל עוֹד לֵב אֵם פּוֹעֵם רוֹעֵם.

ב
יוֹם קָרָא הַקּוֹל: עֲלוּ! הִבָּנוּ!
לֹֹא שָׁאַלְתִּי לָמָּה לֹֹא הִסַּסְתִּי רֶגַע
הַכֹּל נָטַשְׁתִּי מֵאֲחוֹרֵי גֵוִי
וּבְחֵיקִי עוֹלָלִי הַיָּקָר לִי מִכֹּל.

ג
בְּדַרְכִּי מִגָּלוּת פְּדִיתִיו מִשּׁוֹדֵד
חֶלְבִּי וְדִמְעִי הָיוּ לוֹ לְפַת
בִּשְׁבִיסִי הֵצַלְתִּי מֵחַמָּה בַּמִּדְבָּר
בְּמַעֲבֵה הָאֹהֶל שְׁמַרְתִּיו בְּטָלִית.

ד
אַלְלַי, בְּיוֹם חָלְיוֹ חָלְשָׁה רוּחִי
פִּקָּדוֹן מִיָּדִי הִסְגַּרְתִּיו לְיֶדְכֶם
שָׁכַחְתִּי יֵשׁ אֵל גַּם רְפָאֵל
אָמְרוּ רוֹפֵא שָׁם וַחֲדַר חוֹלִים
לֹא זְקֵנָה אוֹ מֹארִי מְלַחֲשִׁים
אָחוֹת רַחְמָנִית כֻּלָּהּ לָבָן.

ה
הוּא יָצָא מֵאָהֳלִי הַסָּפֵק נִכְנַס
אֵי הָלַךְ יַקִּיר לִּי, דִּבַּרְתִּי לַקִּיר
וְאֵין עוֹנֶה וְאֵין "אוֹנֶה" וּמְחַפֵּשׂ
הֲבוֹדֵד בָּכָה עוֹלָלִי עַד מָוֶת
ואוּלַי גֻנַּב לְחֵיק אֵם נָכְרִיָּה
לֹא תְּמוּנָה לִי, לֹא צִיּוּן קֶבֶר.

ו
כִּפְתַיָּה שָׁכַחְתִּי כָּל בִּרְיָה זוֹכֶרֶת
לֹא יֵשׁ רַחְמָנִיָּה מֵאֵם אוֹהֶבֶת
מֵרוֹפֵא – טוֹב אָב נושֵׂא תְּפִלָּה
נִצְחִי עָנְשִׁי – עֲרִיסָה מְיֻתֶּמֶת
יַלְדּוֹן נֶעְדָּר וְאֵבֶל לֹא יִתַּם.

ז
אֶרֶץ, מַה תַּחֲרִישִׁי תַּפְנִי מַבָּטֵךְ
בְּתוֹכִי הַסַּעַר אַךְ אַתְּ נֶאֱשֶׁמֶת
בְּכָל אֲשֶׁר תִּפְנִי וּבַאֲשֶׁר אֵלֵךְ
מַאֲשִׁים מַבָּטָם אֶצְבְּעָם שְׁלוּחָה
בְּכָל תִּינוֹק אֶשְׁמָעֵם בּוֹכִים
בְּכָל עֶלֶם רָאִיתִי פְּנֵיהֶם,
לֹא אֲסוּפִים הָיוּ יְלָדַי
לָהֶם שֵׁמוֹת וְאָב וְאֵם אוֹהֶבֶת.

ח
אֶרֶץ, אֶל מִנְחָתָם לוּ תִּשְׁעִי, אֶרֶץ,
הֲלֹא תֹּאמַר לֹא שָׁוְא קָרְבָּנָם, עַמִּי,
כִּי יַלְדֵּי תֵּימָן הֵם גְּדוּד נֶעְדָּרִים
מִקְּרָבוֹת הַגְּאֻלָּה בַּחֲזִית הָאָהֳלִים
כְּחַלְלֵי לַטְרוּן לְפָנִים וְשַׁעַר הַגַּיְא
כְּרוֹן אֲרָד כְּנֶעְדָּרֵי סוּלְטַן יַעְקוּב
גַּם הֵם הָיוּ נִדְבָּך בְּבִנְיַן הָחוֹמָה.

ט
עַל לִבּוֹת הָאֶבֶן שֶׁלֹּא נִפְתְּחוּ
גַּם לְאַחַר שְׁנוֹת לְמִנְחָתִי לֹא שָׁעוּ
עַל דַּלְתּוֹת אִמָּהוֹת שֶׁלֹּא נִנְעֲלוּ,
עַד אֶלֶף דּוֹר יִחְיוּ חֶשְׁבּוֹן וְזִכָּרוֹן
לֹא עַל הַמַּעֲשֶׂה, אִם נַעֲשָׂה הַמַּעַל,
עַל הַשְּׁתִיקָה תִּהְיוּ לָנֶצַח לְדֵרָאוֹן.

שירו של סולמי התפרסם לראשונה ב-1991. לאחר שגילה שגם אחותו נחטפה, פרסם שוב את השיר בספרו "ואף על פי כן" בתוספת הקדשה (הוצאת אעלה בתמר, 2015)