להט"ביות, מגן דוד ויהדות אנטי-ציונית

מצעד הדייקיות (Dyke March) הוא יוזמה שהחלה במהלך שנות התשעים בערים שונות באירופה ובצפון אמריקה, ומנסה להוות אלטרנטיבה למצעד הגאווה המרכזי והמיינסטרימי. המצעד במקור נועד לזהויות לסביות, אך בשנים האחרונות הוא נהיה מכיל יותר גם בעבור נשים ביסקסואליות, טרנסיות – ובעצם בעבור כל מי שלא מזדהה עם הערכים של מצעדי הגאווה המיינסטרימיים הממוסחרים והלבנים. לכן, גם אופיו של המצעד הוא מחאתי יותר, והוא עוסק בדרך כלל באיחוד מאבקים יחד עם המאבק הלהט"בי (מאבקים שקשורים בהגירה, בהתנגדות לגזענות, בשחרור בעלי חיים וכו').

בשבת שעברה (24.06) התקיים זו השנה ה-22 מצעד הדייקיות בשיקגו. למצעד הגיעו מספר פעילות שנשאו דגל גאווה שבמרכזו מגן דוד. פעילות קוויריות פלסטיניות ניגשו אל הפעילות ושאלו אותן על הדגל, ולאחר דיונים אינטנסיביים של כשעתיים, הפעילות נתבקשו על ידי המארגנים לעזוב משום שהאג'נדה הציונית שלהן לא תאמה את המצעד שהכריז על עצמו כ"אנטי-ציוני ותומך במאבק הפלסטיני", וכי הן פוגעות במרחב הבטוח של פלסטינים ופלסטיניות במצעד.

המקרה הזה עורר סערה ציבורית בקרב קהילות להט"ביות ויהודיות בארצות הברית, ועשה גלים בתקשורת וברחבי המדיה החברתית. מארגנות המצעד הואשמו באנטישמיות, בתואנה שהן לא מפרידות בין מגן דוד שהוא סמל יהודי מובהק לבין דגל ישראל שמייצג את המדינה – וזאת דווקא במצעד החורט על דגלו אינקלוסיביות. בעקבות כך פורסמו כמה טורי דעה של יהודיות להט"ביות שסיפרו עד כמה הצטמצם המרחב שלהן בשנים האחרונות להחזיק הן בזהות היהודית שלהן והן בזו הלהט"בית בקהילות בארצות הברית. מן העבר השני, טענו מארגנות המצעד כי לא ביקשו מהפעילות לעזוב בגלל הדגל, אלא משום שלאחר בירור ודיון ארוך נראה כי הן מחזיקות בעמדות ציוניות שמוחקות את המאבק הפלסטיני, וכי אין מקום לעמדות כאלה במצעד שמראש הכריז על עצמו כאנטי-ציוני. בעקבות המקרה, המארגנות אף מספרות כי הן קיבלו איומי מוות ואונס ממגוון גורמים.

גילוי נאות – לא הייתי במצעד הדייקיות בשיקגו, ולכן אני לא יודעת מה באמת קרה שם. עם זאת, אני חושבת שהדיונים שהתעוררו בעקבות המקרה מעלים שאלות חשובות בנוגע לאחריות יהודית (בתוך מדינת ישראל ובגולה) על הכיבוש בפלסטין, ויותר מכך – על יהדות והאופן שבו אנו חושבות עליה. קודם כל חשוב לציין, כי הפעילות שנשאו את הדגל עם מגן הדוד הן פעילות בארגון A Wider Bridge, ארגון צפון אמריקאי להט"בי שפועל למען "הסברה" של ישראל בקהילות להט"ביות בצפון אמריקה. ארגון זה לוקח חלק ער ופעיל בפעולות פינקווש למיניהן, ובעל אג'נדה ברורה בנוגע למקום של להט"ביות בתוך המסגרת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכן, חשוב בהקשר זה למסגר את המקרה שקרה במצעד הדייקיות במסגרת של מאבק בין עמדות ולא רק מאבק בין סמלים.

בנוסף, חשוב לזכור כי אינקלוסיביות לכאורה של להט"בים אף פעם איננה תירוץ לקבל כל עמדה. אם אנו מאמצות פרספקטיבה קווירית שחותרת תחת נורמות ומתחברת למאבקים אחרים, היא אינה צריכה או מעוניינת לקבל כל אג׳נדה באשר היא. לא מדובר בעמדה ליברלית שדוגלת בחופש הביטוי, אלא בעמדה רדיקלית שמאמינה (לפחות אידיאלית) שאף אחת לא חופשיה עד שכולנו חופשיות. עמדה כזו אינה יכולה לקבל את ההגדרה הציונית, שכל כולה מבוססת על העליונות האתנית של היהודים בפלסטין ועל החתירה ההולכת ומתמשכת לרוב יהודי במרחב הזה, גם במחיר של רצח, גזל וכיבוש.

היו ויכוחים רבים ברשת בנוגע לצבע מגן הדוד שהיה על הדגל – האם הוא היה כחול (כפי שאכן היה), ולכן הוא הזכיר את דגל ישראל, או שמא היה לבן, ולכן גירושן של הפעילות מהמצעד אכן היה אנטישמי. התשובה לא באמת רלוונטית כי הוויכוחים האלה מפספסים נקודה חשובה, והיא שאלת האחריות היהודית בנוגע לדברים שמדינת ישראל עושה. אין ספק שאנטישמיות קיימת, במיוחד בתקופה זו עם התחזקות כוחם של גורמי ימין קיצוני בעולם המערבי. יותר מכך – אני מסכימה עם הטוענים כי תנועות השמאל הרדיקלי בעולם לא מייחסות לה מספיק חשיבות, ולעתים אף עשוי להיות נטוע בהן ממד אנטישמי ולכך יש להתייחס בכובד ראש. עם זאת, במצב שבו מדינת ישראל מבססת את עצמה כבר קרוב לשבעים שנה כדוברת של העם היהודי ומבצעת פשעים בשמו, ניתן להבין מדוע מגן דוד המתנוסס על דגל, שאכן אינו סמל ציוני במקור, מעורר טריגרים וטראומות בשביל פלסטינים, שרואים אותו מתנוסס על רכבים צבאיים, על התנחלויות, ועל חומת ההפרדה.

יותר מכך – בשנים האחרונות, שבהן מדינת ישראל משתמשת באזרחיה היהודים הלהט"בים כדי להצדיק את הכיבוש, יש לנו אחריות כיהודיות להט"ביות, בארץ ובגולה, להתנגד באופן אקטיבי לפשעים ולעוולות שנעשים בשמנו. לא מדובר כאן על סתירה בין זהותנו היהודית לזהותנו הלהט"בית – להיפך, מדובר כאן בחיבור אמיץ, שדורש להשיל מעצמו את הציונות. הטענה כי יהודים בגולה אינם מעורבים לא יכולה להיות נכונה, בהתחשב בכך שעכשיו בעקבות מתווה הכותל קהילות יהודיות בארצות הברית מרימות גבה ומאיימות בהפסקת התמיכה בישראל. הגיע הזמן שגם הן יבינו שיש להן אינטרס לתמוך במאבק הפלסטיני, כיהודים.

קול כזה של יהדות הביעו גם חלק ממארגנות מצעד הדייקיות בשיקגו, שחזרו והדגישו כי היו לא מעט משתתפות עם סממנים יהודים כמו קעקועים, חולצות וגם דגלים. קול כזה גם מביא כבר שנים "הקול היהודי לשלום" (Jewish Voice for Peace), שגם פרסם הצהרת תמיכה במארגנות המצעד. זהו קול המדבר על יהדות רדיקלית שחותרת לצדק ונגד עוולות. יהדות זו יכולה לאפשר גם לנו, פעילות להט"ביות יהודיות, לדמיין מחדש את הדת והתרבות שלנו מחוץ לציונות, אל אופק שבו אנחנו חיות במרחב משותף ופתוח באופן רדיקלי, מבחינה אתנית, מגדרית ומינית. הגיע הזמן לתת לעצמנו לדמיין את זה, והחובה לפעול על פי זה.

עתליה ישראלי-נבו היא פעילה טרנסג'נדרית ביסקסואלית. אמנית פרפורמנס, מאסטרנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ועובדת בעמותת "זוכרות"

*

לקריאה נוספת: 

מחשבות על המאבק נגד קמפיין התיירות הגאה

למען זכויות הלהט"בים. היהודים

הזיכרון הסלקטיבי של "המהפכה הגאה"