איפה הביקורתיות של האקדמיה כשמדובר בילדי תימן

ההנחה הבסיסית של רבים מאיתנו היא שיש דבר כזה ידע "אובייקטיבי" ו"מדעי" – שנוצר כתוצאה ממחקר וניסוי במסגרת ממוסדת סמכותית ונטולת פניות. לעומתו, ישנו ידע "עממי", "אלטרנטיבי", כזה שמגיע "מהשטח". מוסדות כמו האקדמיה, ארכיונים ממשלתיים או מערכת המשפט הם גופים שאנו נוטים לתפוס ככאלה שמייצרים ידע אובייקטיבי ותקף ההופך ל"אמת". אפשר לכנות גופים כאלה כ"גופים מורשים לכינון ידע״. אלא שבתקופה האחרונה קיבלנו הצצה נדירה לאופן שבו פועלים האחרונים באופן פרדוקסלי דווקא כגופים ש"כינון ידע" אינו בדיוק בראש מעייניהם, בלשון המעטה.

לאורך השנים נחקרה פרשת חטיפת ילדי תימן מעט מאוד במסגרת האקדמיה הישראלית. את מספר החוקרות והחוקרים שהעזו לעסוק בנושא כחלק ממחקרם ניתן למנות על כף יד אחת. מספר עבודות הדוקטורט שנכתבו כאן בנושא הוא – תחזיקו חזק – 0. פרשה שנחשדת כפשע נגד האנושות, שכוללת העברה בכפייה של ילדים מקבוצה אתנית, סחר בבני אדם, ניסויים בניגוד לקוד אתי מדעי ורפואי – למעשה לא נחקרה במסגרת האקדמיה הישראלית. עבודת הדוקטורט היחידה שנכתבה בנושא היא עבודת הדוקטורט של פרופ' שושנה גרבר-מדמוני, והיא נכתבה בחו"ל. עבודת התזה של שושי זייד הפכה ברבות הימים לספר ״הילד איננו״, אולם בקשותיה להמשיך לעבודת דוקטורט בנושא נדחו.

לאורך השנים נכתבו מאמרים נוספים על ידי מספר מועט להחריד של חוקרות וחוקרים מתוך האקדמיה, אולם ה"ידע המוסמך" שאקדמאים ואקדמאיות ממשיכים להפיץ – ממש בימים האחרונים – מבוסס דווקא על מחקרו של דר' דב לויטן, שבמהלך השנים התאים את עמדתו לגירסה הממסדית לפיה רובם המוחלט של הילדים נפטרו כתוצאת ממחלות ומטיפול לקוי של ההורים. לויטן ממשיך להכחיש את הפרשה כשהוא מסתמך בין השאר על הטענה כי "מעולם לא נמצאו ילדים תימנים במשפחות אשכנזיות". זאת למרות שלאורך השנים האחרונות נחשפו עשרות מאומצים ממוצא תימני ו/או מזרחי שנמצאו בקרב משפחות אשכנזיות, שאומצו באופן מפוקפק, אם בכלל. האם ייתכן שחוקר רציני אשר חוקר את הפרשה כבר 35 שנה אינו מכיר את הגילויים הללו?

לעומת מיעוט המחקרים במסגרת האקדמיה, בולט ריבוי המחקרים והמאמרים שנכתבו דווקא מחוץ לה – על ידי פעילים/ות וחוקרים/ות עצמאיים/ות. מיותר לציין שמחקרים אלה נתפסו ועדיין נתפסים כ"לא רציניים". בניגוד לחוקרים מתוך האקדמיה, שנהנים מתדמית של חוקרים אובייקטיביים, כאלה שיודעים "לשים את הרגש בצד" ולערוך מחקר נטול פניות, הרי שחוקרים מחוץ לאקדמיה מוצגים ככאלה שיש להם נגיעה אישית לפרשה, ולכן נתפסים כבלתי כשירים לחקור את ההתרחשויות. מדוע סבורים אותם "גופים מורשים לכינון ידע" שקורבנות הפרשה אינם יכולים לחקור את העניין בעצמם? הרי לא יעלה על הדעת למנוע מחוקרים ממוצא אשכנזי לחקור את שואת היהודים, נכון? אבל חמור מכך, האין זה מוזר שחוקרים באקדמיה מעולם לא התבקשו להסביר מה הנגיעה האישית שלהם לפרשה כשהם מביעים את דעתם בנושא? הרי אם ניקח בחשבון שמדובר בפשע על רקע גזעני, ושיותר מ-90% מהסגל הבכיר באוניברסיטאות הוא ממוצא אשכנזי, לא יהיה זה מופרך להניח שלפחות חלק מהסגל האקדמי הבכיר קשור בצורה כזו או אחרת באחראים? מדוע לא נדרשים החוקרים המכחישים את הפרשה להצהיר מי היו הוריהם והיכן היו באותם ימים? האם ייתכן ש"נגיעה אישית" רלוונטית כשהיא נוגעת לחוקרים מקרב הקורבנות, אך הופכת לפתע שקופה דווקא כשהיא נוגעת לחוקרים שאולי קשורים באחראים?

נראה שחוקרים מקרב אותם גופים המורשים לכונן ידע, אינם מרגישים שהם צריכים להתנהל בשקיפות או לתת דין וחשבון למישהו. בימים האחרונים התנהלה (ואולי עוד מתנהלת) תכתובת מיילים ערה ונסערת בקבוצה אקדמית פנימית, ובה דיון שעיקרו "פרשת ילדי תימן – היה או לא היה". אנשי אקדמיה שמעולם לא חקרו את הנושא ולא ברור אפילו אם טרחו לקרוא כתבה אחת בעניין, ממשיכים להכחיש את הפרשה ברמת דיון וידע של טוקבקיסט ממוצע, לאחוז ולהפיץ את הגירסה הממסדית כאילו מדובר במחקר עדכני, וכל זה מבלי לתת את הדעת למעמדם כחוקרים, ולמשמעות שניתנת לדבריהם כמי שמחויבים לקריטריונים של מחקר מדעי. "אני רק מעבירה מידע", מציינת פרופסורית בעלת שם עולמי כשהיא בוחרת להעביר מידע מסוג אחד בלבד. האמנם? רק העברת מידע?

כדאי לשאול מדוע הדיון הזה, שנוגע באופן ישיר וכאוב לרבים מאיתנו, מתנהל הרחק מעין הציבור, ומבלי שרוב החוקרים שחוקרים את הפרשה הזו במשך עשרות שנים נמצאים בו? האם מדובר בתכתובת שיש בה כדי לפגוע בפרטיות של מישהו? האם האקדמיה היא מוסד בטחוני שהדיונים שלה צריכים להתנהל בפורומים סגורים? ואולי בעצם כן? אולי היא באמת סוג של מוסד בטחוני? שכל מטרתו לשמור ולשמר את האליטה הצחורה של מדינת ישראל?

אין טעם להיכנס לכל התכתובת, שהיא אות ומופת לאופן שבו הכחשה מתכוננת באמצעות הפנטזיה של גוף מכונן ידע לגבי עצמו, אולי מספיק לצטט את תגובתה התמוהה של פרופ' בכירה להיסטוריה, שטוענת בדיון כי "זכרונות אישיים אינם מחקר היסטורי. בתור היסטוריונית מקצועית, אני יודעת היטב מהו ההבדל" (האם גם זכרונותיהם של ניצולי שואה או החלוצים אינם נחשבים לבסיס היסטורי? האם ההיסטוריונית המקצועית אינה מכירה את תחום המחקר הנקרא "היסטוריה אוראלית"?); או את תגובתה של פרופ' אחרת העוסקת במחקר גנטי, שדוחקת בעמיתיה להבהיר את ההטעיות שנעשו, לטענתה, בנוגע לחשיפת הניסויים הקליניים, במקום לגשת ולקרוא את המסמכים שנחשפו ובמקום לדרוש מעמיתיה את הפרוטוקולים והתיעוד של אותם ניסויים כדי להבין באמת ובתמים מה התרחש שם; ואולי את תגובתו של פרופ' בכיר למרצה בכירה שביקרה בלשון חריפה את המחיקה של עדויות הקורבנות לאורך עשרות שנים: "מעמד אקדמי אכן מחייב אבל גם בהתנסחות ובסגנון… כתיבתך היא דמגוגיה לשמה ושפת רחוב… אני מזמין אותך וגם אחרים לשלוח לנו את המסמכים המעידים על חטיפות ממסדיות." מדוע גוף ידע שאמור להיות ביקורתי, חשדן ונטול פניות ממהר לאמץ ולהפיץ שוב ושוב את הגירסה הממסדית, במקום להזדרז ולחקור לעומק את הדברים בעצמו? הרי אלה הם ה-חוקרים, לא?

אולי כי אותו גוף אינו באמת מעוניין במחקר מעמיק, לפחות לא תמיד. התכתובת הזו לא נועדה להפיץ "ידע". התכתובת הזו נועדה לחזור ולהבהיר לדור החוקרים הצעיר שמדובר בקונספירציה של חבורת משוגעים, שאין שום טעם וסיבה לחקור את הדברים, ושמי שמתעקש להתייחס ברצינות לעדויות של הקורבנות מסתכן בלהיות מסומן כחוקר לא מקצועי, "רגשני" ובקיצור כחוקר/ת שאינו ראוי להיכנס למועדון הזה שנקרא "אקדמיה". התכתובת הזו נועדה להזכיר לחוקרים ולחוקרות הצעירים את הקוד האתי הבלתי רשמי שמונהג כאן כבר שישים שנה, זה שאומר "אסור לדבר על דברים שעלולים לערער על הלגיטימיות של האקדמיה עצמה".

אז בואו נסרב לקוד האתי הזה. בואו נשים את הדברים על השולחן – אותה אקדמיה, שבמשך שישים שנה היתה חלק ממנגנון ההשתקה של הפרשה הזו, נזעקת עכשיו על "עלילת הדם". את עדויות הקורבנות הם מוכנים לקחת ברצינות, בתנאי שיציגו בפניהם מחקרים על הפרשה, על היקפיה, כמה מאומצים התגלו ומה מידת המעורבות הממסדית. מחקרים, שהם בעצמם נמנעו ואף מנעו את ביצועם. אלה שאמונים על המחקר ומחזיקים את כל המשאבים הכלכליים והסימבוליים לכינון הידע, הם אותם אנשים שדורשים מהקורבנות לבצע את המחקר עבורם, כתנאי לכך שיאמינו להם, ובסיכומו של עניין מסמנים את אותו מחקר חוץ אקדמי כ"רגשני ובלתי קביל". וכך, גוף שאמור לכונן ידע למעשה מפעיל מנגנון שחוסם כל אפשרות לכינון ידע. וכך, ממשיך הגלגל להתגלגל לו, ומחקרים לא נעשים, ואלפי עדויות מבוטלות וחוד החנית האקדמית נשארת טהורה וצחה כשלג. פלא שאת הדיון הזה מתעקשים המכחישים "המקצועיים" לנהל הרחק מעין ציבורית ביקורתית?

ראוי שהאקדמיה תכיר במעמדה המפוקפק ביחס לפרשת ילדי תימן, ותבין שלפחות במקרה הזה – לא רק שהיא אינה מתפקדת כגוף מכונן ידע, אלא שהיא מונעת מהפרשה להיחשף על כל רבדיה. על האקדמיה לבצע כאן מהלך רפלקסיבי, להצביע על מגבלותיה שלה, ולהכיר בכך שיש מחקרים שאין לה אפשרות ובעיקר אין לה אינטרס לעסוק בהם, מכיוון שפרשה כזו עלולה לערער באופן יסודי ביותר על מבני הכוח שהאקדמיה עצמה עומדת עליהם. האקדמיה פעלה ועדיין פועלת כחלק ממנגנון ההשתקה, היא חלק מהפשע המתמשך הזה, ולא רק שאין לה זכות לדרוש מאיתנו הוכחות – היא זו שצריכה לקחת אחריות ולהסביר לנו איך ייתכן שהיא בעצמה לא חקרה ברצינות ובכנות את הפרשה הזו עד היום.

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן

———————————————————

ובקשה קטנה מאיתנו

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

♦ לחצו כאן כדי להמשיך לתרומה ♦