ילידים, מתיישבים והשפה הערבית

ביום שלישי ח"כ יוסוף ג'בארין כינס את יום השפה הערבית בכנסת בפעם השנייה, שלרוע המזל נפל על י"ז בתמוז. גם אם מליאת הח"כים הייתה ריקה למדי, האולמות שהוקדשו ליום זה התמלאו בנשות ואנשי החברה האזרחית, ואפילו קודמה חקיקה למען לימודי ערבית בבתי ספר יהודים מגיל צעיר, עשינו עוד רבע פסיעונת קדימה.

מלבד מהדיון בנושא במליאה בסוף סופו של היום, התקיים כנס שבו השתתפו ח"כים, חוקרים ואנשי החברה האזרחית, עם שלושה יהודים שהעזו לעמוד במבחן ולנאום בערבית מול אולם מלא אנשי ציבור פלסטינים. ועדות הכנסת השונות דנו בבעיות הנגישות של הציבוריות הישראלית לחברה הפלסטינית בישראל- הוועדה לזכויות הילד, ועדת העבודה הרווחה והבריאות, הוועדה למאבק בסמים ואלכוהול, ועדת המשנה לתחבורה ציבורית. רק ועדת החינוך והתרבות בראשותו של יעקב מרגי מש"ס דנה גם בכיוון ההפוך של הנגשת ידע: לימודי השפה הערבית בבתי ספר של יהודים. כראוי לפוסט שנכתב בעברית, ראוי שנתעכב על דבר הוועדה הזו.

כמו גם בכנס שנערך באולם המרכזי, גם בוועדת החינוך הביאו הדוברים היהודים סיפורים אישיים על החוויה המזרחית הקרועה מבית סבתא, חוויות לימוד השפה הצולעות וחומוס בכפרים שכנים. גם הדוברים הערבים נתנו מקום לרגש, גם על האובדן המזרחי היהודי של השפה, גם על תור הזהב הערבי בתקופת אל-אנדלוס וגם על חוויית החיים תוך תרגום מתמיד לחברת הרוב הבורה.

מלבד העובדה המסקרנת אותי כבר שנים, שכל דיבור על לימוד ערבית גורר נוסטלגיה ושלל תגובות רגשיות מורכבות, מה אפשר ללמוד מהיום הזה על שאלת המיליונים: מדוע אין חובת לימוד ערבית בצורה מקיפה בבתי ספר יהודיים, מגיל צעיר וגם לבגרות, של מדוברת וגם של ספרותית, על מנת שכל בוגרי מערכת החינוך הישראלית ידעו ערבית ברמה סבירה? למה ממשלות ישראל לדורותיהן מקפידות להשאיר את הציבור היהודי הנאור והמתוחכם בבורות עמוקה כל כך, כך שיישאר מיעוט מפוחד במזרח התיכון, ללא שמץ של מושג מה קורה סביבו בשכונה האזורית או בתוך מדינתו; ציבור שרוכש מידע על סביבתו בעיקר דרך התיווך של מומחים לענייני ביטחוניזם, שלרוב בורים רק קצת פחות מהציבור עצמו בעניינים שאותם הם מתיימרים לפרשן?

חוץ מתשובות מובנות מאליהן, שמתפתחות לעוד כל מיני כיוונים פוליטיים כמו חוק הלאום המדלג לו בין קריאות בכנסת, ובמיוחד כאשר ח"כים כמו ענת ברקו ואורן חזן מתעניינים בקידום חקיקה למען לימוד ערבית מגיל צעיר, נראה ששווה להפנות את המבט למשרד החינוך.

משרד החינוך מתנגד בפועל לחקיקה שיכולה להתערב בעצמאות הפדגוגית שלו. כמו כל משרד שבנוי מסופו של דבר מפקידים, הוא ממלא את חובותיו במאמץ הקטן ביותר האפשרי, ואין בכך כדי לומר שהפקידים אינם עובדים מסורים וטובים. אין שום תחום ידע בחינוך שמעוגן בחקיקה, ואין סיבה שמשרד החינוך יהפוך עולמות כדי להפוך את עורו של מקצוע הערבית בצורה מקיפה ומסיבית ויקבע לעצמו יעדים בעלי חזון מרחיק לכת.

יתרון הקביעות שיושג אם תעוגן למידת הערבית בחקיקה הוא ברור; קצת פחות ברור מה הסיבה שבזכותה מגיע לשפה כזה מהלך מיוחד. טיעון צרכי הביטחון לא עלה ביום הזה, אבל עלו הרבה טענות שקריות וכנות בדבר דו קיום ושלום. האם ניתן להוציא את הפוליטיקה מהשפה ולראות בה נטו תקשורת, כמו שטען ח"כ חיים ילין (מחנ"צ)? האם הסיבה לקבע את למידת הערבית בחוק היא בשביל לרפא את הסכיזופרניה של הקולוניאליסטים ששבו למכורתם, כמו שרמזה זועבי, שאמרה גם שעבור היהודים העניין הוא בטיפוח קשר נורמלי וטבעי לאזור הזה, תוך הכרה והכרות עם ההיסטוריה של אלפי השנים האחרונות במולדת, ההיסטוריה שעד כה הציונות רק ניסתה להשכיח?

ידיעת השפה הערבית לא מהווה גשר לשלום וגם לא לדו קיום, רק הכרה וצדק יכולים לקרב בין לבבות של עמים. תקשורת בין אנשים תלויה אמנם בשפה, אבל גם במיליוני ניואנסים של התנהגות יומיומית הדרושים כדי שא.נשים יוכלו לפתח אמון והערכה אחת לשני. למי שחזונו הפוליטי כולל את הנמכת היוהרה האדנותית של היהודים, ידיעת ערבית היא לאו דווקא אחד הצעדים המשמעותיים בכיוון. מצד שני, חקיקת חוק חובה ללימוד ערבית מגיל צעיר ועד בגרות זהו צעד שניתן לקחת אותו- בצורה פחות או יותר טובה ושלמה- שיש עליו הסכמה ציבורית לא צרה שהוא "טוב ליהודים".

אמנם לא ניתן לבנות על צעד כזה שיניב את החלב והדבש הדביקים שהבטיחו לנו כאן, ודווקא ניתן להבטיח שאם ממשלת ימין תעביר אותו הוא ישמש כמעין תגית הכשר מפוקפקת לנטיות הליברליות והדמוקרטיות של הפוליטיקאים הגזעניים ביותר. בכל זאת, במבט ישיר וארוך טווח על המציאות העגומה במרחב מהירדן לים, דומה שאף מהפכה ושום סוג של דה-קולוניזציה לא יוכלו להתרחש כאן בלי שהכוח להתוודע בעצמם למתרחש בפוליטיקה האזורית ישוב לידיהם של אזרחי ישראל היהודים. שום מהפכה לא תוכל להתרחש בלי שתוכנס בנו הענווה של לא לדעת תמיד הכי טוב את הכול, וגם לא בלי אפשרות רחבה של שיתופי פעולה אופקיים בין עבריים וערביים.

ובקשה קטנה מאיתנו

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

♦ לחצו כאן כדי להמשיך לתרומה ♦