יום הדיור הציבורי: הצגה ליום אחד

כבר שנה שלישית שאני צופה/משתתף ביום הדיור הציבורי בכנסת, שנועד לשים את סוגיית הדיור הציבורי במרכז ההתעניינות של חבריה וחברותיה. בין לבין יצא לי להגיע לדיונים של ועדות כנסת שעסקו בנושא בהקשר כזה או אחר. מעבר לעצם הצבתו של הדיור הציבורי כסוגיה חשובה, ניתן לומר שהריטואל די קבוע: תחילה, חברות וחברי הכנסת נושאים דברים. יש מי שהנושא בנפשם כמו חה״כ אורלי לוי-אבקסיס, שגם בקיאה בו לפרטי-פרטים, ויש מי שמכירים היבט ספציפי כמו למשל סוגיית יוצאי בריה״מ לשעבר, שכ-30 אלף מביניהם מחכים לפתרונות דיור. חברי הכנסת האחרים יודעים שהנושא חשוב ויודעים לדבר עליו באריכות מה. כך חולפת לה חצי ישיבה.

בחלק הבא שומעים את הנשים הזקוקות לפתרונות דיור, נציג(ת) הנכים, הנאבקות ופעילות ופעילי פורום דיור ציבורי. מדי פעם יש רגע מרגש, כאשר הקהל מקשיב לסיפור הפרטי והכואב של אישה או ילדה. זהו רגע של אמת שבו השקט, שעל הרקע שלו נשמע קול הזעקה, מאפשר לראות את המתח על פניהם של חברי הכנסת שמבקשים לחזור לשגרת הדיון. כמעט אפשר לשמוע את אנחת הרווחה כאשר ״הרגע המרגש״ הזה מסתיים. הרבה פחות שקט וסבלנות יש לשמוע את קולן של הנאבקות הדורשות לתקן את המדיניות, ולא את העוול הנעשה לאישה זו או אחרת.

מגיע זמן סיום הישיבה, היו״ר יסכם או תסכם וכולם מתפזרים. אהה רגע, לא כולם. בשלהי האירוע אפשר לראות לעתים את אותה אישה שזעקתה נשמעה משוחחת עם עוזר פרלמנטרי זה או אחר או עם נציג החברה המשכנת – כי עכשיו ״מישהו״ הבטיח לקחת על עצמו את ״המקרה״ ולמצוא לו פתרון.

לאחר שלוש שנים אפשר לומר שיום הדיור הציבורי הוא הצגה ליום אחד שבה כל אחד ממלא את תפקידו. זה לא נאמר מתוך כוונה להמעיט בחשיבותם של האנשים, בעיקר הנשים, המגיעות להשמיע לא רק את הזעקה של המנוחשלות, נפגעות הדיור הציבורי ומשטר הצנע שהממשלה הזו כופה על החלשים; אלא הן באות לתבוע שינוי במדיניות כי זה מה שעליהן לעשות – להיות במקום בו הכוח לכאורה עושה את דברו ולהפגין את כוחן הן. ויש להן כוח.

זוהי הצגה שבה חברי כנסת, ברובם אך בהחלט לא כולם, ״נפגשים״ עם העם ומגלים ״רגישות״ לעניינים שאינם ברומו של עולם. רובם לא נמצאים שם לאורך הדרך, במיוחד מי מהם שיושבים בקואליציה. האבסורד נחשף כאשר יו״ר ועדת הרווחה חה״כ אלי אלאלוף, איש מפלגת השלטון, נזף בחה״כ אילון גילאון איש האופוזיציה הנצחית על שהוא לא משנה את הכללים. אגב, גם לנציגי הקואליציה אין לא רק עניין אלא גם את הכוח לשנות את המציאות ולשבור את כללי המשחק. הכנסת, ויו"ר הכנסת בפרט, כמו הממשלה נמנעת מלתת גיבוי ליום זה.

יום הדיור הציבורי:

בילוי יום שלם במסדרונות הכנסת הוא עסק מתיש. המשחק הפוליטי הוא ריקוד אינסופי של כוחות הנפגשים, מתעמתים, מתקרבים ומתרחקים. ההון הפוליטי שמרבית חברי הכנסת יכולים להפיק מהדיור הציבורי מועט, כי כוחו של האוצר לקבוע את הכללים ושל ממשלה מפריטה להגדיר את הפרמטרים האידיאולוגיים גדול לאין שיעור מכוחם של אותם פרלמנטרים – חרוצים ונאמנים יותר או פחות. היכולת של האזרחיות הנאבקות לנצח גם היא מוגבלת בעיקר למקרים פרטניים שזוכים לבמה ולאוזן קשבת. זה לא שאין נצחונות, אלא שהם מושגים לרוב במאבק השגרתי ולא ביום זה. האכזבה הגדולה, אם יש כזו, היא לראות את הפער בין הכוח השורר במסדרונות ובחדרי הועדות לבין מידת הנכונות והרצון להפנות אותו לטובת האזרחים. התחושה של עקרותו של הכוח הפרלמנטרי היא קשה ומתסכלת.

המסר שעלה ביום הזה הוא בנייה תקציבית – עקרון המחזק את ההבנה כי רק המדינה היא שתוכל לחולל שינוי בשאלת השיכון והדיור. אלא שאליה וקוץ בה. יום לפני כן אישרה הממשלה לעמידר, הנגועה בשחיתות מכף רגל ועד ראש, לגייס אג״ח בשוק על מנת לנהל את הבנייה. כך, לא רק שנותנים לחתול לשמור על השמנת ומזמינים עוד שחיתות לעתיד (אגב, תמיד מעניין לראות היכן נעצר היגיון התחרות המקודש של האוצר והממשלה), אלא חמור מזה – העלות בסופו של דבר לציבור תהיה כפולה ומכופלת. משום שלא רק שהאג"ח הללו יזרימו רווחים נאים לגופיים המוסדיים השולטים בפנסיות שלנו, אלא שבסופו של דבר גם הממשלה תצטרך לשלוח יד לכיסה. כלומר לכיסנו. ואז זה יעלה יותר ביוקר.

אגב בנייה תקציבית, אתמול התבשרנו כי חה"כ מוטי יוגב, ממפלגת "הבית שייך רק ליהודים", הצטרף לוועדת הרווחה. אולי תצמח פה טובה על הדרך אם חה"כ יוגב יוביל מהלך לבנייה תקציבית גם כאן, מעבר לקו הירוק. כי הרי יש"ע זה כאן!

לבסוף, המחזה שנחשף במלוא הכאב ביום הדיור הציבורי הוא חיסולה של מדינת הרווחה והפיכתה למדינת סעד. אלא שבניגוד לעבר, אז לשכות סעד היו פזורות ברחבי המדינה, עכשיו אלה מתנהלות בחדרי ועדות הכנסת. הזקוקים והזקוקות מכתתים את רגליהם לירושלים על מנת להשמיע את שוועתם ולקבל סעד מידי חברי הכנסת.

———————————————————

ובקשה קטנה מאיתנו

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

♦ לחצו כאן כדי להמשיך לתרומה ♦