פרשה רודפת פרשה ונתניהו לא זח

"הארץ" פירסם מדריך קצר להתפתחויות הדרמטיות בפרשות רה"מ ומקורביו. סדרת השערוריות ברצף המתמשך בין לא ראויים פוליטית ומוסרית ועד מעשים פליליים ומושחתים שהתגלו בישראל בשנים האחרונות, יביאו בסופן לנפילתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. פרשות אלו מזכירות יותר ויותר את פרשת ווטרגייט בארה"ב מלפני כ-45 שנים, שהביאה לנפילתו של הנשיא ניקסון.

ווטרגייט בתמצית

ב-17 ביוני 1972, בעיצומה של מערכת הבחירות שבה התמודד ניקסון על תקופת כהונה שנייה, נתפסו במרכז המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט בוושינגטון חמישה פורצים שניסו לשתול בו מצלמות ומכשירי האזנה. ג'ון מיטשל, שהיה מנהל מערכת הבחירות של ניקסון ושר משפטים לשעבר, הזדרז להודיע למחרת היום כי הפורצים "לא פעלו מטעמנו או בהסכמתנו". אך העיתונות גילתה עד מהרה כי הפורצים פעלו בעבר בחסות ה-CIA, ולחלקם קשרים הדוקים עם איש סוכנות הביון המרכזית, הווארד האנט, שעמד מצדו בקשר עם פרקליטו של הנשיא, צ'רלס קולסון. עוד התברר כי שניים מהפורצים עבדו בשעתם גם בבית הלבן וגם בוועדה שניהלה את מערכת הבחירות של ניקסון. הפורצים נשפטו והורשעו.

בשלב הבא, במרוצת 1973, אחרי שניקסון נבחר מחדש ברוב גדול, עבר הדגש בפרשה מהמסלול העיתונאי למשפטי. בהמשך הגילויים העיתונאיים על הפרשה התפטרו באפריל שניים מעוזריו הקרובים ביותר של הנשיא, רוברט הולדמן וג'ון ארליכמן, וכן שר המשפטים ריצ'רד קליינדינסט. הנשיא ניקסון, התייחס בנאום פומבי לפרשת ווטרגייט ואמר: "לא יכול להיות טיוח בבית הלבן". אבל ג'ון דין, יועץ משפטי בבית הלבן, חשף את מעורבותם של רבים מבכירי הממשל, ואמר כי שוחח עם ניקסון על "טיוח" הפרשה פעמים רבות. בהדרגה התגלה כי הפריצה לווטרגייט היתה רק חלק קטן ממערכה שניהל הממשל נגד יריבים פוליטיים, וכללה עוד מעשי שחיתות ועבירות פליליות רבות אחרות. פעילות זו מומנה מקרן סודית שניהל ג'ון מיטשל בתפקידו כמנהל מערכת הבחירות של ניקסון מטעם המפלגה הרפובליקנית.

ביולי 1973 התגלה כי ניקסון נהג להקליט ברציפות את כל הנאמר בלשכתו בבית הלבן, והתובע המיוחד שהתמנה לחקור את הפרשה דרש את סרטי ההקלטה. הבית הלבן סירב, ולבסוף פיטר את התובע המיוחד, ובעקבות זאת התפטר במחאה שר המשפטים אליוט ריצ'רדסון. כאשר נמסרו הסרטים בסופו של דבר לתובע המיוחד החדש, נמצאו בהם פערים בלתי-מוסברים.

במרוצת המחצית הראשונה של 1974 נכנסה לתמונה ועדת המשפטים של בית הנבחרים, הגוף המוסמך לפי החוקה להגיש כתב אישום נגד נשיא מכהן (impeachment). הוועדה דרשה את סרטי ההקלטה, וגם היא קיבלה רק נוסח ערוך ומצונזר. ב- 24 ביולי פסק בית המשפט העליון של ארה"ב כי ניקסון חייב למסור לוועדה את סרטי ההקלטה המקוריים במלואם, ב-27 ביולי הגישה הוועדה לבית הנבחרים כתב אישום נגד הנשיא, על שיבוש הליכי משפט, וב-30 ביולי מסרה עוד שני כתבי אישום.

ב-8 באוגוסט 1974 התפטר ניקסון מתפקידו בטרם יועמד לדין. כעבור חודש חנן אותו מחליפו, הנשיא ג'רלד פורד. אך כארבעים מאנשי צוות הבית הלבן ואחרים נוספים, הועמדו למשפט, הורשעו ורובם ריצו תקופות מאסר שונות.

גיבורי הפרשה היו העיתונאים החוקרים רוברט וודוורד וקארל ברנסטין, אנשי "וושינגטון פוסט", שהתחקו אחריה מראשיתה והביאו אותה לידיעת הציבור. בחשיפת הפרשה נעזרו בפקיד הממשל שכונה "גרון עמוק", שהעביר לרשותם מידע פנימי. זהותו של "גרון עמוק" נשמרה בסוד עד ליוני 2005, אז הודה מארק פלט, באותה העת בכיר ב-FBI, כי הוא זה שהדליף לשניים את המידע. עבודתם של וודוורד וברנסטין הועלתה על נס כמופת לתרומת העיתונות לדמוקרטיה.

מווטרגייט לביביגייט – לכאורה

לפחות ארבע חקירות פליליות גדולות מתנהלות עתה סביב נתניהו. בשתיים מהן, בפרשת המתנות וטובות ההנאה (1000) ובפרשת השיחות על סיקור אוהד ב"ידיעות אחרונות" תמורת החלשת "ישראל היום" (2000), נתניהו חשוד ואף נחקר באזהרה.

תיק 1000 עוסק במקרה הרע בטובות הנאה סיטוניות לאורך שנים ובמקרה הרע מאוד בנתינה דו־סיטרית. טענת נתניהו שלפיה עזר לארנון מילצ׳ן לקבל אשרת שהייה אמריקאית רב־שנתית כהוקרה לפעילותו הביטחונית, מקוממת. מדובר בהקלות מס למילצ'ן בשווה כסף, הרבה כסף.  בתיק 2000 הליבה היא עסקת סיקור תמורת עיקור — שיפור היחס לנתניהו ב״ידיעות אחרונות״ כנגד סירוס ״ישראל היום״.

בשתי פרשות נוספות נתניהו לא הוגדר עד כה כחשוד. בפרשת 3000 — רכש הצוללות. מי שחשוד הוא איש סודו, עורך דינו וקרוב משפחתו דוד שמרון, שזומן לחקירה. שמרון ייצג את איש העסקים מיקי גנור, נציגה בישראל של יצרנית כלי השיט תיסנקרופ הגרמנית. על שמרון הוטל מעצר בית של ימים ספורים ועם שחרורו השבוע נסע לחופשה ארצות הברית. נתניהו לא הוגדר עד כה כחשוד בפרשה, אך הוא צפוי להיקרא להעיד לגביה.

הפרשה האחרונה היא החקירה נגד מקורבו של נתניהו, שאול אלוביץ', שבמרכזה רכישת yes על ידי בזק, החשוד בעבירות מרמה והפרת אמונים, עבירות מנהלים בתאגיד, שיבוש הליכי משפט, קבלת דבר במרמה ועבירות דיווח. נתניהו מעורב בפרשה זו מכיון שקיבל מאלוביץ' תקשורת חיובית באתר וואלה, וסיפק לאלוביץ' סביבה רגולטורית נוחה, באמצעות איש אמונו, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר, שנחקר גם הוא באזהרה.

פילבר מונה על ידי נתניהו ביום שבו נכנס למשרד ראש הממשלה ולמשרד התקשורת במאי 2015. באותו יום פיטר נתניהו את המנכ"ל הקודם אבי ברגר בשיחת טלפון. ברגר היה זה שהוביל באותם ימים רפורמה שהיתה אמורה להקשות על בזק. הרפורמה מוסמסה.  פילבר נחקר בחשד לביצוע עבירות על טוהר המידות ועבירות ניירות ערך בנוגע להתנהלותו מול בזק. דו"ח מיוחד של מבקר המדינה על משרד התקשורת, שפורסם לאחרונה, מצביע על שורת החלטות בעייתיות שקיבל המשרד תחת הנהגת נתניהו ופילבר בנוגע לבזק.

אם מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר אכן 'עשה טובות' לשאול אלוביץ' בלי הוראה מפורשת של נתניהו, חברו הטוב של אלוביץ', וכל הכותרות והניתוחים על מעשיו של פילבר בתקשורת נעלמו מעיניו, האם זה מנקה את נתניהו ומאפשר לו להמשיך להיות ראש ממשלה העומד מעל לכל חשד?  פילבר הרי מונה לתפקיד כדי לעשות בדיוק מעשים אלו. אבל גם אם נניח שנתניהו לא ידע על מעשים אלו, האם אי־הידיעה פוטרת אותו מאחריות? האם במקרה זה הוא ראוי להמשיך לכהן כראש ממשלה?

גיבורי הפרשות הם העיתונאים החוקרים גידי וויץ, רביב דרוקר ואחרים, שהתחקו אחריהן והביאו אותן לידיעת הציבור. באוקטובר 2015 פרסם גידי וויץ תחקיר בהארץ על הקשרים בין לא נתניהו ואיש העסקים שאול אלוביץ הבעלים של אתר החדשות הפופולרי "וואלה!". ומאמר המשך במרץ 2016. בתחילת ינואר 2017 פרסם גידי וויץ מאמר ב'דה מרקר' על חשדות כי נתניהו קבל בשיטתית טובות הנאה ומתנות מידיהם של כמה בעלי הון, חלקם מקורבים אליו.

ב-15 בנובמבר 2016 פרסם רביב דרוקר בערוץ 10  את מה שהוכתר בהמשך כפרשת הצוללות. הוא גילה כי עורך-דינו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, דוד שמרון, ייצג את איש העסקים מיכאל גנור בקידום עסקה למכירת צוללות של חברת תיסנקרופ הגרמנית לישראל. בעקבות הפרסום הורה היועץ המשפטי לממשלה על בדיקה משטרתית של הפרשה.  ב-27 בפברואר 2017 הודיע פרקליט המדינה, שי ניצן, כי בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה הוחלט לעבור מבדיקה לחקירה פלילית מלאה.

הממדים הגדולים של כל אחת מהפרשות, בעיקר פרשת הצוללות, ומספר המעורבים בהן מעידים על חולייו המגוונים של שלטון נתניהו. על ההסתאבות, והשחיתות השלטונית והאישית עזת המצח.  הדוגמה המובהקת ביותר לעזות המצח הזאת היא העובדה שכל פעולותיו של שלמה פילבר, איש אמונו של נתניהו, שהיו בבחינת סיוע למונופול של אלוביץ', נעשו אחרי פרסום התחקיר של גידי וייץ, שחשף את עוצמת יחסי נתניהו- אלוביץ-בזק-וואלה, ב'הארץ' באוקטובר 2015. מעניין מה חשבו להם פילבר ואלוביץ'?

יתרה מזאת, גם כאשר נחשפו הפרשות בזו אחר זו, נתניהו עצמו, ושרים בכירים מהליכוד ומהשותפים לקואליציה, לא חשבו ולא חושבים שהגשת כתב אישום מחייבת את התפטרותו של ראש הממשלה. צריך להדגיש, הבעייה העיקרית בפרשיות אלו אינה במישור המשפטי הפלילי, אינה השאלה האם נתניהו חצה את הסף הפלילי. יש דברים שפשוט לא עושים. אנחנו לא צריכים כתבי אישום כדי להבחין בין טוב לרע, בין מה שמותר לעשות ומה שאסור לעשות, כדי להבדיל בין ראשי ממשלה כמו בגין ורבין לבין נתניהו.

מראש ממשלה מצפים לא רק שיתחמק מחקירות וייצא נקי איכשהו, אלא שיאבק בשחיתות בעצמו, שיקפיד על קלה כחמורה, שלא ירשה שיהיו סביבו אנשים שנדבק בהם רבב, שיוביל מהלכים, שישמש דוגמה אישית לכך שלכספי ציבור יש להתייחס בחרדת קודש. זה כמובן לא קורה. כמעט הכל סביב נתניהו נראה רע,  לא רק בכירים בהווה מעורבים בחקירות, אלא גם פורשים מלשכת נתניהו נגועים בפרשות בעייתיות.

מראש ממשלה מצפים שלא יחליט החלטות מהותיות ללא התייעצות עם הגורמים המקצועיים המוסמכים, ולבטח לא בניגוד לדעתם, אלא מנימוקים חזקים מאוד. מראש ממשלה מצפים שלא יחליט החלטות רכש מהותיות היכולות להעשיר מקורבים ואחרים שמהם הוא מקבל שירותים בתמורה ושלא בתמורה.  מראש הממשלה מצפים שיתן דוגמה אישית, שיתייחס לכספי ציבור בחרדת קודש, כפי שהוא מתייחס לכספים ולרכושו שלו. שלא יוציא אותם אלא אם זה הכרחי.

הפרשות האלה מעלות שאלות רבות בדבר שיקול הדעת של נתניהו, כיצד הוא בוחר את האנשים שיעבדו איתו, מה הוא משדר להם שמותר ואסור לעשות, והאם הוא בכלל יודע מה מתנהל מתחת לאפו או שההפקרות חוגגת.  הפרשות האלו ממיטות קלון חברתי על ראש הממשלה וכל יום שבכירי הליכוד ושותפיו לקואליציה ממשיכים לגלגל ולעצום עיניים הוא בגידה באמון האזרחים שבחרו בהם.