• Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות
  • why does he do that
    זכותו המולדת
    'סינדרום האישה המוכה' גורם לנשים להיקבר תחת אלימות

חשבתי בעיקר על הגוף

וחשבתי, האם אפשר היה לכתוב סיפור כזה אילו יאיר היה אשה? כמה אפשר היה לכתוב בלי לאבד את הזכאות להישאר "אשה"? בלי לוותר על כל סיכוי להישאר אדם שמישהו, הקורא, ירצה, יפנטז, לגעת בו ממש, בגופו ממש? מחשבות על "שתהיי לי הסכין" לדויד גרוסמן, עשרים שנה אחרי
רחל פרץ

תגלגלו את זה רגע על הלשון, במחשבה: שתהיה לי הסכין. אשה מבקשת, מייחלת בסתר, שאיש אחד יהיה לה הסכין. כשקפקא כתב זאת למילנה, כשיאיר משליך את הבקשה הזאת לפתחה של מרים, אין לקורא, לקוראת, ספק שזו משאלה שהיא מטפורה. משאלה מיטיבה. כן, הסכין היא עדיין דימוי אלים; מה יודעת סכין לעשות? לבתר, לחפור בבשר, לקלף. אבל גם קפקא וגם יאיר יודעים שמותם לא יבוא להם מידי הסכין הזאת. למעשה שניהם יודעים שזאת שמנגד תאזין למשאלה המטפורית שלהם בחיוך ותבוא קרוב בידיים חשופות.

מילנה מבקשת מקפקא לגעת עור בעור, ואכן הדבר קורה. מפגש אחד זוהר ומלא שמחה וחסד, ותו לא. קפקא ממהר לחזור לחדר הניתוחים המואפל שלו, למלחמתו במיגרנות, ברגישותו העצומה לכל רחש, לחשבון הבלתי נגמר עם אביו, עם ייעודו, עם מאווייו המייסרים. מרים מבקשת הרבה יותר מזה: היא מבקשת מפגש בובריאני מוחלט, אני-אתה מופשט מכל לז, מכל מעשה של לזלוז, לא גבר ולא אשה, לא מורה ולא סוחר בספרים, לא אב ולא אם, אפילו לא פצע מול פצע. במקום הלזים כולם היא מבקשת את הלוז.

כיתוב חסר כיתוב, טכניקה, שנה
רחל פרץ, 2012, ללא כותרת, דיו על נייר

ואילו יאיר אינו חדל לגלף אותה: את חלקת עורפה הלבן, את חמוקיה הנסתרים, את חן הילוכה, את הפצע שדימה לראות באותו מפגש ראשון חטוף, את שלל התפקידים שהוא משוכנע שהיא מגלמת עבורו מעצם טבעה, ומנגד הוא מתקלף מולה שוב ושוב, רק לגלות בגד תחת בגד תחת בגד, מקפיד לשמר סוגים שונים של גבריות מולה, כמו מודד אותם לעיניה, קהה לעובדה שאין לה כל עניין במחוות הגבריות הללו. בעוד שהיא משתמשת בהתכתבות ביניהם כדי לחפש אחר קולה שלה, לגלות אותו בחדווה, להתוודע מחדש לאפשרות הראייה, למגע המחודש עם העולם הממשי שסביבה – ביתה, חפציה, הנופים שסביבה, האיש שלצדה, בנה – יאיר משתמש בהתכתבות כדי להימלט מן העולם, מהמבט, שלנצח יהיה מבטו של אביו מבעד לחרכי התריס.

מרים נדחקת, בתוך כל הרעש הגדול שיאיר ממטיר עליה, לתפקיד הגואלת; יאיר מתמסר, תוך שהוא מדגיש ומתעקש על מהותה האימהית של מרים. ואכן בתום הספר מרים מגלה שהיא בהריון, מתעגלת אל הלזלוז היאירי, שהוא מעשה הלזלוז שרוב העולם עושה בנשים, ומייחלת הפעם – כשהיא גופה בהריון, ולא אם מאמצת – לילד בריא. את המהלך הזה היא משלימה בשבועות הארוכים והמייסרים שבהם יאיר חדל מלכתוב לה. רגע הגילוי של ההריון הוא גם הרגע שבו היא נוסעת בגשם – גשם הקשב לנשים בחלון – לגאול את יאיר הממשי, ואולי רק לגאול את בנו. התיקון שלה הוא ילד חדש. התיקון של יאיר הוא היא עצמה, עומדת בגשם השוטף בשער ביתו, מביטה בו כשהוא גועה את שמה בבכי נורא, אותו הבכי האסור על גברים, ובבנו הממאן לבקש סליחה, עטוף ומוגן בשמיכה אמנם, אבל על סף הבית, אסור בכניסה. היא, מרים הקדושה, במין מחוות פייטה גדולה, דתית כמעט, תבוא ותאסוף את שניהם אל בין זרועותיה. בלי סכין.

בלי סכין

דויד גרוסמן חותם על ספרו בפסטיבל במוסקבה, נוב' 2008. צילום: cc by-Stanislav Lvovsky
דויד גרוסמן חותם על ספרו בפסטיבל במוסקבה, נוב' 2008. צילום: cc by-Stanislav Lvovsky

שתהיה לי הסכין. זו משאלה שאשה לא צריכה לבקש, היא לפתחה כל העת. כל המרחב שסביבה עשוי סכינים: סכיני גילוף של הגוף הנכון, של הטבע הנשי הנכון, של המחוות הנשיות הרצויות, של התפקידים הנשיים הראויים, לצד הבית הנאה והכלים הנאים. הסכינים הממשיות, שעלולות להכחיד אותה לטובת "כבוד המשפחה" או ברגע של קנאה אפלה או סתם בכל רגע נתון לקצוץ ממנה כל זיז שמסמן את היותה אדם נפרד. את מעשה הסכין בגברים יעשו גברים בתינוקות זכרים בני שמונה ימים, כמין חיסון, חיידק מוחלש של סירוס, החרדה המטפורית שגברים חיים בצלה כל ימיהם, ומייחסים את הסכנה שבסירוסם – ולמעשה בסירוס דימוים העצמי, מוסכמת היותם – לנשים.

אף אשה אינה עומדת בתנאי הסף הגבריים, שממילא הופנמו אצלה כמו היו חוק טבע, והיא תחיה כל שנותיה בצל הסכין, בצל האשה שהיא היתה צריכה להיות, או בצל האשה שהיא עתידה להיות, משמע זקנה, משמע לא אשה. משאלתה של מרים – שאיש אחד יראה אותה בלעדי הסכין – היא משאלה רומנטית, ילדותית, או לפחות גיל התבגרותית, אבל בו בזמן היא משאלה רדיקלית, שהיא מפנה גם לעצמה, בינה לבינה, אבל נמצאת מסוגלת להעניק אותה רק לאדם אחד: לילד הפגוע שלה יוחאי, שנקלף מכל המלים שידע, מכל קליפות התרבות, מכל הזיקות, הולך ונסוג לקיום גופני ראשוני, בסצינה המופלאה שבה היא מובילה אותו באישון לילה, שעות ארוכות, במסלול השוטטות הנכפה שלו בתוך ביתם המוכר.

קראתי את "שתהיי לי הסכין" כמה פעמים. פעמיים רצופות כשרק יצא לאור, ופעם אחת עכשיו. בקריאות הראשונות הלכתי נסערת. אסור לכתוב ככה, חשבתי. אסור לברוא גיבור כמו יאיר, חשוף לגמרי לעיני הקורא, בלי טיפת צל, בלי הגנה. אסור לכתוב ככה הכל, בלי להותיר כמעט פינה אחת פתוחה לפרשנות, לשטוף ככה באשד חסר מעצורים לחדר השינה של הקוראת, לסלק אותה ממנו ולמלא הכל. להחליף אותה למעשה. ככה הרגשתי: שיאיר המוצף והמציף מבקש להחליף אותי. במובן מסוים זה מה שהוא אולי ביקש לעשות באשה שראה לרגע – להחליף אותה, לסתת אותה בצלמו, בצרכיו, בחלומותיו, בחרדותיו. לכן חשבתי את מרים כצל מתפתל תחת אלומות ההשלכה הבוהקות של יאיר.

אף אשה אינה עומדת בתנאי הסף הגבריים, שממילא הופנמו אצלה כמו היו חוק טבע, והיא תחיה כל שנותיה בצל הסכין, בצל האשה שהיא היתה צריכה להיות, או בצל האשה שהיא עתידה להיות, משמע זקנה, משמע לא אשה

בקריאה האחרונה חשבתי בעיקר על הגוף. הגוף שלי. חשבתי, יאיר מתיר לעצמו להצביע על פגמיו בעט משולחת, לחשוף את נפסדותו של הגוף שלו עצמו בעיניו, להטיל לפתחה של מרים את כל כיעורי הגוף והנפש שלו, את כל פצעיו ואוזלותיו, כי היא – ואיתה הקורא באשר הוא – אמא. לפני הכול היא אמא. יאיר יודע בוודאות שהיא תחליף את מבטו הכביכול אכזרי על עצמו במבט חומל, מכיל, מוחל. מדי פעם הוא מוודא שדופק המתח המיני פועם ביניהם, או לפחות מצהיר עליו. בזה אין לו ספק; הפנטזיה המינית לא מתמוטטת בעקבות מחול הסכינים שלו. רק ברגע המפגש הממשי, האחרון, הוא מאבד לגמרי את הנפח המיני שלו; הוא ילד, גבר-ילד, נטול אונים, שרוע בגשם, גועה את שמה כתינוק ענק מרוסק. וברגע הזה ממש מרים אינה אלא הפנטזיה הראשונית שלו: האם הגדולה.

כריכת ספרו של גרוסמן, 1998
כריכת ספרו של גרוסמן, 1998

וחשבתי, האם היה אפשר לכתוב סיפור כזה אילו יאיר היה אשה? כמה עמודים, פסקאות, משפטים, מלים בודדות, היה אפשר לכתוב בלי לאבד לגמרי את הזכאות להישאר "אשה"? בלי לוותר על כל סיכוי להישאר אדם שמישהו, הקורא, ירצה, יפנטז, לגעת בו ממש, בגופו ממש? בלי להיחשב כמעט כפושעת, כמפרה איזה חוק קוסמי? איזו אשה בעולם – לא צעירה, לא צחת עורף ומוצקת ישבנים, לא מהלכת בחינניות, לא כומסת הבטחות ליופי אלוהי מתחת לשמלותיה, לא חמושה בשפתיים מתוקות המבטיחות מגע מהחלומות – אשה לא צעירה, למשל, היש חטא יותר גדול מאשה מזדקנת, מחרפת האשה הזקנה ממש, או אשה שמנה, או אשה בעלת מום, או אשה קשת יום, או כל אשה שהשנים, כל הדברים שעוברים בעולמה, חורצים בכל פיסת עור שלה, בכל קרסול נפוח, בכל לחי כמושה, זרוע מדולדלת, את סימניהם? מה היה קורה אילו במקום יאיר היתה אשה, האם אפשר בכלל שתהיה בעולם אשה-יאיר, שתטיל לפתחו של גבר זר לגמרי את כל כולה, ולא כדי לפתותו, אלא ממש כמו יאיר, כדי להימלט אל עצמה, חזרה אל עצמה? האם יש בעולם גבר-מרים כזה, שייענה מיד, כולו פליאה ושמחה, פעור ומכיל?

יאיר מבקש תיקון; מרים מבקשת תיקון. שניהם זוכים לתיקון, במידה זו או אחרת. אני חושבת שהם זוכים לתיקון משום שבחשבון אחרון הם לא הפרו אף חוק, אף מוסכמה. יאיר חשף את המנעד העצום אבל המוכר, בוודאי לקוראי גרוסמן, של הגבר הרגיש, הפגיע, הנזקק, הפצוע, ובו בזמן בעל הפריבילגיה הבלתי נתפסת – בעיניים נשיות – להיאסף תמיד ולהישאר, עד הרגע האחרון כמעט, גבר בעיני עצמו. מרים נענית לרוב סממני הנשיות המוכרים, ארוזה במבט הגברי המאשר את נשיותה, אמהיותה, מסיימת את מסעה בתחנה הנשית האולטימטיבית. האם ייתכן סיפור דומה בתבניתו – רומן מכתבים כזה – אלמלא הציות היסודי הזה לכללי המשחק הקמאיים הללו? ואם ייתכן, מה יציע סיפור כזה לקורא, לקוראת?

דברים שאמרתי בערב מחווה לספרו של דויד גרוסמן "שתהיי לי הסכין" בבית אבי חי, ירושלים, 6.7.17

———————————————————

ובקשה קטנה מאיתנו

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

לחצו כאן כדי להמשיך לתרומה

haokets_693x237_01

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.