לא היהדות תשחית את נפשם הרכה

הפחד משיח פוליטי אחראי מסיג אותנו לדיכוטומיה של דת מול חילון המוסרת את הכוח הפוליטי של הציבור המסורתי בישראל לידי הימין. וגם: יש להזדעק על שטיפת המוח הלאומנית בשיעורי ההיסטוריה והאזרחות ולא רק בלימודי היהדות. מחשבות מורכבות של חמור גרם על הדתה
תומר לביאתומר לביא

תומר לביא הוא בוגר החוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, עובד שיקום בבריאות הנפש, פעיל בדעם מפלגת פועלים ואיגוד העובדים מען

אזהרה: תכנים יהודיים לפניך!

אפתח בווידוי. אני מתוסכל למדי מהדרך שבה כולנו מנהלים דיון, בעיקר בתחום הפוליטי. הכניעה המהירה לדיכוטומיות פשטניות ויצירת מחנות שקריטריון הקבלה אליהם הוא נאמנות מוחלטת מסחררות אותי. אני רוצה לומר, כפי שאמרתי גם כאן בעבר, כי האמת או לפחות הרצוי והשפוי, נמצאים בדרך כלל בתוך המרחבים הלימינאליים שבין ההזדהויות הפוליטיות השונות. הזדהויות שמלכתחילה נעדרות כל ערך פוזיטיבי ולכן עלינו לשאול את עצמנו שוב ושוב מי מכונן את ערכן ומאילו סיבות.

במהלך ויכוח על פוסט שכתבתי בנושא שזכה לכינוי הדרמטי "ההדתה" (פוסט טיפשי ומתגרה להכעיס, יש לציין), כינה אותי חבר יקר על עקשנותי "חמור גרם". ואכן, אני חש לפעמים כאילו זכיתי לברכתו של יעקב ליששכר: "יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב  וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד" וגו'. רש"י מפרש כי יששכר נמשל לחמור גרם, בעל עצמות הנושא עליו משא כבד, את עול התורה. רובץ בין המשפתים לפי פירושו הוא "כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רוצה לנוח רובץ בין התחומין בתחומי העיירות שהוליך שם פרקמטיא".

אודה ולא אבוש, אני חמור עם רעיונות גדולים שמשתדל לשאת עול תורה, ואכן אינני מוצא מקום לינה, אין לי אף בית רעיוני של ממש. אני רובץ בין התחומין. מרגיז פעם את אלה ופעם את אלה. לא קל להיות איש שמאל ועוד מרקסיסט, ולהיות גם איש אמונה ומסורת. השיח על נושא ההדתה ואפילו המושג עצמו, אפילו ברמת הטרמינולוגיה, בעיני חוטא לשני המחנות גם יחד ובעיקר, ייגמר רק בתוצאה אחת – פספוס טראגי.

דת ומדינה

בואו נעשה סדר. על פניו יש בוויכוח הזה שני מחנות: חילונים ליברלים נאורים ודתיים פשיסטים חשוכים. בנט וחבריו מיישמים היום בכל הכוח את מה שקודמיהם בתפקיד, שי פירון ואנשי יש עתיד, העזו רק לגמגם: תוכן לאומני המתעטר בנוצות יהודיות של "חינוך משמעותי". אנחנו שומעים כבר זמן רב את הקריאה הזו של גורמים שונים להכניס יותר "ערכים" אל בית הספר, ללמוד דברים "משמעותיים". המושגים האלו עשו לי צמרמורת בכל הגוף שכן זה כמעט חוק טבע שמושגים ערטילאיים כאלה הם תמיד הבמה שעליה נותן הפאשיזם את ההופעות הטובות ביותר שלו. ואכן, "יש עתיד" פינו את הבמה של משרד החינוך לבית היהודי ועל התפאורה שכבר הכינו להם של "חינוך משמעותי" הביאו לנו את מה שהיום השיח התקשורתי ובועת הרשתות החברתיות מכנה "הדתה".

בנט וחבריו מיישמים היום בכל הכוח את מה שקודמיהם בתפקיד, שי פירון ואנשי יש עתיד, העזו רק לגמגם: תוכן לאומני המתעטר בנוצות יהודיות של "חינוך משמעותי"

אבל כדי להבין מהי הדתה, אולי כדאי שנבין קודם כל מה זה חילון. התהליך הזה שבו נחלש כוחה הפוליטי של הכנסייה הוא תוצאה של תמורות פילוסופיות, פוליטיות ותרבותיות רבות. בסופו של דבר, בעיקר בגלל המהפכה הצרפתית והאמריקאית ועליית הנאורות, החלה המגמה שהיום היא בסיסה של חברה דמוקרטית מתפקדת – הפרדת דת ומדינה או ליתר דיוק, הפרדת הכנסייה מן המדינה (והתרגום הלא מדויק הזה שהפך למונח המקובל משבש לדעתי הרבה מן הדרך שבה תופסים את המושג, כפי שאראה בהמשך).

כיצד השפיע הדבר על הקהילות היהודיות באירופה? ובכן, מכיוון שליהודים לא הייתה מדינה, לא הייתה כל הפרדה של הדת מהמדינה עבורם. אצלם, בחלק מהקהילה, התרחש תהליך של חילון. הריאקציה לאותה מגמה של חילון ועליית הזרמים המודרניים, כמו הרפורמים והקונסרבטיבים, הייתה הקצנה של החברה היהודית המסורתית לאורתודוכסיה והאולטרא אורתודוכסיה. למעשה, מדובר בתופעה מודרנית, ולכן אותה הסיסמא הידועה "להחזיר עטרה ליושנה" היא למעשה כפייה של ערכי החברה החרדית על ההיסטוריה. ספק רב אם אדם שהיה נכנס לשטעטל במאה ה-15 היה רואה מולו "חרדים" כפי שאנחנו מכירים כיום. מכיוון שאלו היו המגמות ההיסטוריות, תרבותיות ופוליטיות של החברה באירופה, כך נראה גם התהליך בחברה היהודית באירופה.

יהודי "היישוב הישן" בפלסטינה-א"י, 1895. צילום: ויקיפדיה
יהודי "היישוב הישן" בפלסטינה-א"י, 1895. צילום: ויקיפדיה

במדינות האיסלאם, לעומת זאת, התרחשו תהליכים שונים לחלוטין. הרבה נאמר במאמרים שונים על "המתינות המזרחית", אותו מושג שהושם ללעג לא פעם ולא פעמיים בחוגים שונים. עם זאת, אין כל חולק שבקהילות היהודיות של ארצות האיסלאם החברה היהודית מלכתחילה התנהלה על ספקטרום רחב ומורכב בהרבה של דרגות דתיוּת, שאפשרה בין היתר ללכת לבית הכנסת בשבת ולשיר את הפיוטים, ואחר כך לבקר בחוף הים ולהקשיב לרדיו.

היהדות שימשה גם כמרכז חיי הקהילה והתרבות במנותק מכוחה הממסדי של הרבנות. כל אדם שמעוניין לבקר במכונת זמן מוזמן אל בתי הכנסת הספרדיים הוותיקים בירושלים כמו עדס למשל, ולראות במו עיניו עשרות אנשים נסוגים בזמן אל תקופה וחברה אחרת. הח' והע' מתחדדים, הפיוטים מתנגנים בדיקציה של עברית שכמעט אבדה והמקאמים מסתלסלים. במובנים רבים, בית הכנסת הוא המרחב הכמעט יחיד שנותר למזרחי לכונן בו את זהותו ולהיות מחובר לשורשיו מבלי להפוך לפארסה דרך המבט הציוני-אשכנזי או מאידך דרך הריאקציה לאותו מבט כמדוכא ונאבק באותו הדיכוי, אלא כזהות פוזיטיבית התלויה אך ורק בעצמה.

פורטרט של הגאון מווילנה. מהארכיון של יד ושם
פורטרט של הגאון מווילנה. מהארכיון של יד ושם

התפיסה האירופית של חילון מול דתיוּת הולידה יצור כלאיים משונה כאן במדינה היהודית. ההגות האירופית המושפעת עמוקות מהתרבות הנוצרית הושאלה לתוך המחשבה היהודית וניסתה ליצור ריאקציות דומות במציאות דתית ופוליטית שונה בתכלית. הפרוטסטנטיזציה של היהדות, אם תרצו. במובנים רבים, הציונות הדתית, גם בתפיסותיה הפוליטיות, הלאומיות ולאחרונה גם הכלכליות, היא יהדות "פרוטסטנטית". במקביל, החברה החרדית האשכנזית עוברת "קתוליזציה" של היהדות ויוצרת כוחות ריכוזיים יותר של פיקוח חברתי.

אלא שמלכתחילה, היהדות אינה מבוססת על סמכות עליונה של גורם פוליטי ריכוזי, אלא על קהילות שמנהלות את עצמן. כן, ברור שהתורה היא הסמכות העליונה, אבל התורה היא טקסט, וטקסט הוא דבר שמזמין דיאלוג, לימוד, ויכוח על רוחה ודמותה של החברה שחיה על פיו. "תורה מונחת בקרן זווית. כל הרוצה ליטול יבוא ויטול". אין אפיפיור, אין בישופים, אין לחכמי התורה כל סמכות פוליטית שלטונית. תפקידם הוא לדון בתורה, לפרשה, להנגישה, ללמדה ובעיקר לגזור ממנה פסקי הלכה. מדובר במומחים, כמו עורכי דין ופסיכולוגים.

הדבר הזה משתנה כשעולה השאלה מהי מדינה יהודית.

עם התממשות החזון הציוני ובניית מוסדות המדינה שבדרך, מבין הממסד בראשות בן גוריון שאין שום דרך ליצור רוב יהודי ולהקים משטר דמוקרטי מתפקד (ליהודים, כמובן) מבלי תמיכתם של החרדים. הבנה זו יוצרת את אחד המושגים המשומשים והלעוסים ביותר בשיח הדיכוטומי של דת לעומת חילון בישראל: "הסטטוס קוו". הסדר זה בין ההסתדרות הציונית לאנשי אגודת ישראל נועד בעצם ליצור את הפשרה לחיים משותפים בין חרדים לחילונים ביישוב ובהמשך – במדינה.

דוד בן גוריון במשרדו בשדה בוקר, 5.10.1962. צילום: פריץ כהן, לע"מ
דוד בן גוריון במשרדו בשדה בוקר, 5.10.1962. צילום: פריץ כהן, לע"מ

אם כך, נתבונן במהלך ההיסטורי. בעוד שבמדינות הנוצריות שלט הממסד הנוצרי ביד רמה בכל אירופה ובהדרגה ותוך שינוי השיח נוצרה לו ריאקציה עד לתהליך החילון והפרדת הכנסייה מן המדינה, הרי שכאן במרחב של א"י-פלשתינה חיו תמיד קהילות יהודיות קטנות שברובן היו מסורתיות ודתיות במידות כאלה ואחרות, שהתנהלו במבנה של קהילה ללא שלטון יהודי מרכזי, וכשהציונות האירופית מימשה את רעיון המדינה היהודית, נצטרכו למוסדות שלטוניים. הרי לכם האבסורד, זהו החילון שהביא עלינו את החתונה הקתולית של הכנסייה והמדינה. כל מי שמאמין בצורך ברוב יהודי כדי לקיים את המדינה ורואה עצמו ציוני, תהא תפיסתו הפוליטית אשר תהיה, חותם בעצם גם על המשך שלטון הכנסייה היהודית ושום זעקות על הדתה לא ישנו זאת. לא ייתכן אחד בלי השני.

הבעיה האמיתית: קווים לדמותה

בקרב גורמי ימין קיימת טענה שבעיני יש להתייחס אליה ברצינות, לפיה אחת הבעיות הגדולות ביותר של מחנה הימין היום הוא שהם מסרו את תחום הדמוקרטיה וזכויות האדם לשיח השמאל. מצד אחד השמאל לקח מונופול ומצד שני, הימין במקום לדרוש את מקומו בשיח על אותם ערכים ולהשתתף בדיון, הפך אותם ל"ערכים של שמאלנים" ולאיום על תפיסת העולם הימנית. אני טוען כאן בעצם את הטענה מהכיוון השני. בדיוק כשם שהימין מסר את זכויות האדם לשמאל, הרי שהשמאל בחלקים לא קטנים ממנו מסר את המסורת והזהות היהודית לימין. תהליך זה נתן בעצם לפוליטיקאים החרדיים ולציונות הדתית בלעדיות כמעט מוחלטת על השיח היהודי. לציבור שאינו משתתף באף אחת מן החברות האלה נותר רק להגיב בריאקציה וליצור קיטוב – מאבק חילוני ב"דת". כאילו הדת היהודית היא מקשה אחת ומקובעת ולא תרבות בת 5000 שנה שבה תמיד היו מגמות וזרמים רבים, כמו גם נתיבים מגוונים להגיע אל הטקסט ולפתח תרבות, זהות, ספרות, היסטוריה, לשון ושירה.

כל מי שמאמין בצורך ברוב יהודי כדי לקיים את המדינה  ורואה עצמו כציוני, תהא תפיסתו הפוליטית אשר תהיה, חותם בעצם גם על המשך שלטון הכנסייה היהודית ושום זעקות על הדתה לא ישנו זאת

כאשר נותר לאדם לבחור בין היהדות "הקתולית" החרדית ובין "הפרוטסטנטית" הציונית ששתיהן כאמור ריאקציה אירופית למפגש בין הציונית החילונית והחברה הדתית באירופה ולאחר מכן בישראל, ובין נסיגה מוחלטת מהיהדות, ודאי שאדם שרואה עצמו חלק מתפיסת עולם מתקדמת, דמוקרטית ושוויונית, יבחר באופציה האחרונה. אך מדוע אנו תמיד מאפשרים לדיכוטומיות המלאכותיות האלה שמכוננים כוחות פוליטיים אינטרסנטיים שביניהם לבין המסורת היהודית אין דבר לכונן עבורנו את התרבות והזהות?

שערו בנפשכם חברה שבה גם הכוחות השמאליים במפה הפוליטית הישראלית דורשים להשתתף בשיח על מהי יהדות וזהות יהודית – לא "תרחיקו את היהדות מהילדים שלי", אלא "אל תגידו לי מה זו יהדות, תנו לי לבחור בעצמי". בין שהיהדות תהיה עבורו מושג ריק לחלוטין ובין שיבחר לשמור את כל מצוות התורה קלה כחמורה, עם כל הספקטרום הרחב והעשיר שבתוכו ניתן להתנהל. אם אנו מאמינים באמת בבחירה חופשית, ברב תרבותית, בהקמת חברה חובקת כל ומכילת כל, הרי שגם זו שאלה שיש לשאול בשיח הפוליטי. במיוחד בהתחשב בעובדה שהיהדות מאז ומעולם לא הייתה דוֹגמה שמונחתת מלמעלה, אלא תרבות שבה האדם משתתף ומנהל בה שיח. עריצות מחשבה זו שהשתלטה עליה היא קריאת השכמה לכולנו לדרוש מחדש את מקומנו בשיח היהודי.

אז כן, הפרדת הדת מהמדינה היא אכן תהליך חיוני, אך לא רק לתפקודה של המדינה, אלא גם לתפקודה של היהדות. בדיוק כפי ששלטון הדת מעוות ומסרבל את התנהלותו של שלטון דמוקרטי, כך השלטון הריכוזי והאינטרס הלאומי מעוות ומחלל את רוחה של הדת היהודית. כפי שאמר ישעיהו לייבוביץ' – לנהל דיון הלכתי-דתי על תפקודה של מדינה יהודית משול לדיון הלכתי על שחיטה כשרה של חזיר. אין בין מדינה ומוסדותיה לבין הדת היהודית דבר. זוהי לא דת המבוססת על שלטון מדיני.

בספרות הסוד והמדרש היהודית, נאמר בכמה וכמה מקומות, כי הקב"ה ברא את העולם במאמרות. כוחה של המילה הוא עצום, מספרי הסיפורים הם הבסיס של התרבות האנושית. הוא זה שיבנה את הערכים של השבט היושב סביב המדורה. למספר הסיפורים יש את הכוח להפיל ולהרים ממלכות. המשגה כוזבת של המאבק הנכון, הרגיש והכואב הזה משרתת אינטרסים צרים מאוד של חלקים צרים למדי בחברה הישראלית שמוכנים לשפוך את המים עם כל התינוקות מכל הצבעים ששוחים באמבטיה היהודית.

בדיוק כשם שהימין מסר את זכויות האדם לשמאל, הרי שהשמאל בחלקים לא קטנים ממנו מסר את המסורת והזהות היהודית לימין. תהליך זה נתן בעצם לפוליטיקאים החרדיים ולציונות הדתית בלעדיות כמעט מוחלטת על השיח היהודי

אם עליית הלאומנות, סגירות המחשבה ושנאת האחר מפחידה אתכם, הילחמו במגמות האלה וקראו לילד בשמו – הוציאו את הלאומנות והשמרנות המסוכנת הזו מבתי הספר! הפחד העצום מלנהל שיח פוליטי בוגר ואחראי ולדבר בשפה אידיאולוגית גורם לנו לסגת לאותה הדיכוטומיה של דת מול חילון שבסופו של דבר מוסרת את הכוח הפוליטי של כל הציבור המסורתי בישראל לידי הימין. רבים מהם אנשים שהיו מוכנים להלחם גם עבור חברה שוויונית יותר, אך לא במחיר של מחיקת התרבות.

על פי סקרים שנעשו בנושא, 50%-48% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם "חילונים", כ-30% מסורתיים ועוד 20% דתיים (חרדים ולאומיים). עם זאת, רק 21% מהאוכלוסיה היהודית מעידים על עצמם שאינם שומרים כלל על המסורת. מכאן נגזרות שתי הבנות, אחת ערכית ואחת פרגמטית. מבחינה ערכית, הרי שאם אנו מאמינים באמת בדמוקרטיה מתפקדת, עלינו להכיל ולנהל דיאלוג גם עם חלק זה שמהווה מחצית – אם לא רוב – בחברה היהודית בישראל. מבחינה פרגמטית, עלינו לשאול איך ככוח שמאל אנו מצליחים לשכנע את הציבור בצדקת הדרך (האם אנו עוד מנסים לשכנע? לעתים זה נראה שנוח לנו לבד באולימפוס) כשחלק ניכר ממנו לא יוותר על זהותו היהודית ועל המסורת בשם ערכי הנאורות. ואולי, רק אולי, האחד לא חייב לבוא על חשבון השני.

שערו בנפשכם מערכת חינוך שמכילה את המסורת היהודית (ולדיון אחר לגמרי נאמר גם את האיסלאמית והנוצרית) מבלי לוותר על הביקורת, הרב תרבותיות ובעיקר על הבחירה החופשית. בחירה חופשית! הפרקטיקה שבה אתה פותח עבור אדם את כל מגוון האפשרויות לבחור את עצמו תרבותית, פוליטית ורוחנית (ומבחינה זו שווה להכיר וללמוד את המודל של בתי ספר כמו "קשת" בירושלים). הילחמו על בחירה חופשית זו בתוך תכני החינוך היהודיים בדיוק כפי שעליכם להלחם בכל שאר תחומי הלימוד. זעקו על שטיפת המוח הלאומנית בשיעורי ההיסטוריה והאזרחות בדיוק כמו שאתם מוצאים אותה בקלות רבה יותר בלימודים היהודיים.

סטטוס של שר החינוך נפתלי בנט בפייסבוק, 14.7.2017
סטטוס של שר החינוך נפתלי בנט בפייסבוק, 14.7.2017

הרי אנחנו מאמינים בצדקת דרכנו, אנחנו מאמינים ביכולת של ילדינו לבחור. אם כך, מדוע כפי שאנו יודעים שילדים ידעו לבחור את עצמם בתוך כל שטיפת המוח הקפיטליסטית, הלאומנית והסמכותנית בכלל של בית הספר, אנו מפחדים שדווקא המסורת היהודית היא זו שתשחית את נפשם הרכה משל היינו הורים קתולים מודאגים ממילות שירי להקות מטאל ופאנק? בפרקטיקות והשימוש הפוליטי האינטרסנטי, יש להיאבק בכל תחומי הלימוד ולילדינו מגיע ללמוד הכל.

אז בשם אותו טקסט שמכונן חלק ניכר מהדת היהודית, אותו טקסט שבו נכתב "אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות; ואל תתוודע לרשות" ואבות דרבי נתן מרחיב על כך "אמר רבי עקיבא, כל המגביה עצמו על דברי תורה למה הוא דומה, לנבלה מושלכת בדרך. כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק ממנה והולך". וכפי שאמרנו בתחילת הטקסט "תורה מונחת בקרן זווית כל הרוצה ליטול יבוא ויטול", אני אומר לכם – טלו כבר, רבכום, טלו!

———————————————————

ובקשה קטנה מאיתנו

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

לחצו כאן כדי להמשיך לתרומה

haokets_693x237_01

כנראה שיעניין אותך גם: