גם אחדות פלסטינית וגם מחנה דמוקרטי

השמאל הדובר עברית בישראל יכול להתקנא ביכולת של מקבילתו דוברת הערבית לקיים ויכוח אסטרטגי מעמיק וחריף. בחודשים האחרונים מתמקד הדיון, שבו השתתפו בין היתר חברי הכנסת איימן עודה, באסל ע׳טאס ודב חנין, בצורך לבחור בין אסטרטגיה המעדיפה את אחדות הציבור הפלסטיני בישראל לבין כזו המושיטה יד לכוחות דמוקרטיים בקרב הציבור היהודי. לאחר סקירה קצרה של המחלוקת, אטען כי שתי המטרות אינן בהכרח סותרות, כל עוד נערכת הבחנה בין המישורים השונים שבהן מתמקדת הפעילות הציבורית.

ההישג ההיסטורי החשוב ביותר של המבקשים לקדם את אחדותה הפוליטית של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל הוא כמובן הרשימה המשותפת, שהביאה את כוחן של המפלגות הלא-ציוניות בכנסת לשיא חסר תקדים. הנהגת בל״ד מבקשת עכשיו להעמיק ולהרחיב את האחדות הזו באמצעות פיתוח מוסדי שגולת הכותרת שלו היא הקמת מוסד דמוקרטי מייצג של האוכלוסייה הערבית – מעין ״פרלמנט״ פלסטיני בתוך ישראל, שעשוי להתפתח מתוך ועדת המעקב או להיוולד בנפרד ממנה. גם אם ״הפרלמנט״ הוא עדיין בגדר חלום, הרשימה המשותפת עצמה לא תוכל לשרוד זמן רב אם לא תעבור תהליכי דמוקרטיזציה; לא סביר שכלל השחקנים המעורבים יסכימו לאורך זמן להמשיך ולכבד מפתח מושבים שנקבע על בסיס תוצאות הבחירות ב-2013.

הישרדותה של המשותפת לאורך זמן, אם כן, מצריכה פיתוח של מנגנון ״פריימריז״ כזה או אחר, שידמה לבחירות לפרלמנט. בחירות לפרלמנט של הציבור הערבי ייבדלו מפריימריז לרשימה המשותפת לפחות בפרט חשוב אחד – בפריימריז יוכלו להשתתף גם המצביעים היהודים של הרשימה.

אל מול חזון הרחבתה של הדמוקרטיה הפנים-פלסטינית בישראל מציג איימן עודה (כאן בערבית) את חזון ״המחנה הדמוקרטי״ – גוש מגוון לאומית ואידאולוגית המכוון, בטווח הארוך, לקחת לידיו את מושכות השלטון במדינה. גוש זה יתבסס על תוכנית מינימום – בראש ובראשונה על חתירה להסכם שלום על בסיס קווי 67׳ – ולא ינקוט עמדה בשאלת הציונות. כמובן, על מנת שהפלסטינים אזרחי ישראל יוכלו להיות שותפים בגוש, כל מרכיביו יצטרכו לעמוד בתוקף על זכות הייצוג האלקטורלי של הציבור הערבי (אם לא בהכרח על כלל זכויותיו של ציבור זה, ודאי לא על זכות השיבה למשל).

המשימה הראשונה של מצדדי המחנה הדמוקרטי היא לפתח בקרב האוכלוסייה היהודית מודעות ונכונות לצורך לשתף פעולה עם הציבור הפלסטיני. למרבה הצער, רוב מפלגת העבודה, שלא לדבר על כוחות מימין לה, אינה עומדת כיום בתנאי הסף הזה. עבודה חינוכית של פיתוח מודעות ונכונות בציבור היהודי יכולה להיעשות באמצעות הפגנות ודיונים רעיוניים, ונראה כי ח״כ דב חנין, למשל, מייעד תפקיד שכזה לתנועת "עומדים ביחד" שבה הוא פעיל.

ניתן כעת לשאול האם ישנה בהכרח סתירה בין שני החזונות האסטרטגיים, כפי שטוען באסל ע׳טאס במאמר שאליו הגיב דב חנין (כאן בערבית)? כדי לענות בשלילה על שאלה זאת יש צורך, קודם כל, לשלול את האפשרות ש״המחנה הדמוקרטי״ יהפוך לפלטפורמה אלקטורלית ארצית שתתחרה ברשימה המשותפת או תפרק אותה. אולם כאן אין צורך בדיון עקרוני; את האפשרות הזאת ניתן להפריך על בסיס שיקולים של חשבון פשוט.

בעת הנוכחית ובעתיד הנראה לעין, כל שיתוף פעולה אלקטורלי שיחצה את הגבול המפריד בין המפלגות הציוניות והלא-ציוניות (למשל בין חד״ש למרצ) יוביל לאובדן נטו של מצביעים ומנדטים ויזיק לשתי השותפות בו. במישור של החישובים הקואליציוניים – אלה שלאחר הבחירות – המצב שונה: כאן חזון המחנה הדמוקרטי בהחלט מצביע לעבר קואליציה עם כוחות ציוניים, ובראשם העבודה. אבל מכיוון שכיום הנהגת מפלגת העבודה מאוחדת בהתנגדותה לקואליציה עם המשותפת, אין טעם בכלל לשאול האם המשותפת תהיה מוכנה להצטרף לקואליציה בהנהגתה. הצלחתו של פרויקט המחנה הדמוקרטי מותנית בהחלפה של הנהגה זו או לכל הפחות בשינוי עמוק בגישתה אל הסוגיות הכלולות בתוכנית המינימום המוצעת.

שני הפרויקטים הללו, אם כן, מתקיימים במישורים שונים של פעילות ציבורית. הרחבה ודמוקרטיזציה של המוסדות המייצגים של האוכלוסייה הערבית עשויות הן לחזק את כוחו של המיעוט והן לספק את המרחב הפנימי הנחוץ למאבק בסוגיות המרכזיות שאיתן הוא מתמודד, כמו מגפת האלימות המגדרית. כפי שהזכרתי לעיל, יהיה צורך לפתור את סוגיית השתתפותם של יהודים במוסדות הללו, אך ברור שיהודים יוכלו להשתתף בהם רק אם ידחו מפורשות את האידאולוגיה הציונית.

המחנה הדמוקרטי, לעומת זאת, הוא מודל רדוד יותר של שיתוף פעולה, המתבסס על תוכנית מינימום שאינה מכריעה בשאלת הציונות ומאפשר שיתופי פעולה במרחב הציבורי ואולי במוסדות כמו השלטון המקומי (בישובים יהודיים ומעורבים) והאיגודים המקצועיים. זהו פרויקט שברירי וארוך טווח הרבה יותר, אבל בניגוד לפרויקט הפנים-פלסטיני, הוא מייצר גם אופק של שינוי השלטון והתקדמות לעבר פתרון הסכסוך, ולא רק מודל של התנגדות.

מובן שבין שני הפרויקטים מתקיים מתח. מרכיבים מסוימים במשותפת (כמו בל״ד) עשויים להירתע מהצורך ליישר קו עם מרכיבים (כמו חד״ש) המשתפים פעולה, במישור אחר, עם גורמים ציוניים. לחלופין, העבודה המשותפת של האחרונים עם אותם גורמים ציוניים עשויה להיפגע מפעולות ״סוליסטיות״ כמו הברחת הטלפונים של ע׳טאס. המתח הזה לא ייפתר מעצמו כל עוד קיים המתח הבסיסי הנעוץ בעצם קיומו של המיעוט הפלסטיני בישראל, שנקרע בין סולידריות עם אחיו בשטחים הכבושים ובגולה לבין שאיפה לאזרחות שווה במסגרת המדינה.

אין זאת כדי למנוע מהצדדים המעורבים לנקוט ״צעדים בוני אמון״ שיעזרו להרגיע את האווירה ולשמור על הקיים. מהעבר האחד, אלו המבקשים לחזק את אחדותו של המיעוט ואת הריבונות הדמוקרטית של מוסדותיו ייטיבו לעשות זאת אם ידאגו לתאם את פעולותיהם עם הכוחות האחרים השותפים לריבונות הזו. מהעבר השני, אלה השואפים לפתח את ״המחנה הדמוקרטי״ ייטיבו גם עם שותפיהם הציוניים אם יבהירו להם שכל גוש שלטוני חלופי חייב לכלול את כלל נציגיה של האוכלוסייה הערבית, ולא רק את ה״חביבים״ שבהם. רק כך ניתן יהיה גם לשמור על ההישגים הקיימים, וגם להפיח תקווה בדבר אפשרותו של עתיד אחר ליושבי הארץ.

העמדות המובעות בזאת הן על דעת הכותב בלבד.