ביקור בקאיאמאנדי, מחשבות על עזה

"שמור על עצמך," הזהיר הסופר ההולנדי אדריאן פן-דיס, מחבר הארץ המובטחת, יומן מסע מרתק בדרום אפריקה בשלהי האפרטהייד. כמה שעות אחרי שהגעתי סימסתי לו: "סטֶלֶנבּוֹס – גן עדן. אין נחש באופק." הוא ענה מיד: "יש. נחש הזחיחות, נחש לבן. אל תדרוך עליו ותיהנה."

למחרת אסף אותי מדיבה. כך כולם קוראים לו: מדיבה, שם משפחתו, חמולה ענקית שגם נלסון מנדלה נמנה עימה. רק עשר דקות נסיעה מפרידות בין העיירה האוניברסיטאית הציורית לבין קאיאמאנדי. "צא חביבי, אנחנו עושים את זה בהליכה." בני אדם, לא סאפארי.

את קאיאמאנדי (Kayamandi) הקימו בתחילת שנות הארבעים כמה חברות מסטלנבוס שנזקקו לכוח אדם. ביניהן גם האוניברסיטה המפוארת. בנו בשבילם כתריסר בניינים: "הוסטלים". מדיבה נולד במחוז הכף המזרחי, אחת-עשרה שעות נסיעה מכאן. הוא נשר מבית הספר, גויס לעבוד – "בימי האפרטהייד שילמו מעט, אבל לא היתה אבטלה" – וכך הגיע להוסטל. אולם לא-גדול שאיכלס כשבעים גברים. ללא שום פרטיות, ללא מים זורמים. שירותים בחצר. המקום נועד לעובדים בלבד, נשים וילדים לא הורשו להצטרף. בכל בוקר היה צועד חמישים דקות לעבודה בסטלנבוס וחוזר עם ערב. אסור היה להסתובב בעיירה בלי סיבה: לבנים היו מזעיקים את המשטרה. כך עברו השנים. הוא לא זוכר כמה.

ב-1986 השתנה הכול: האפרטהייד הריח את קיצו, הרשו למשפחות להצטרף. פיצוץ האוכלוסין היה מיידי. ההוסטלים חולקו לתאים במחיצות ארעיות. סוכות עץ, פחונים ואסבסטונים צצו בהמוניהם בצמוד להוסטלים, ביניהם, סביבם. זה לצד זה, זה בתוך זה, זה מעל לזה. נשענים אלה על אלה, מופרדים אלה מאלה בסמטאות בוץ כבושות, חלקן צרות ככתפי אדם. ארבעים אלף איש מצטופפים כאן כיום, רובם מובטלים.

בבתים אין מים זורמים. פה ושם מתפתל צינור השקיה מנוקב לאורך עשרות מטרים. טור של עשרה תאי שירותים משרת שלוש מאות איש ואישה. גברים ונשים מכבסים – חבלי כביסה מאולתרים על כל צעד ושעל, "הם מתחרים זה בזה, הכביסה של מי נקייה יותר" – ושופכים את המים אל הרחוב.

עד לא מזמן היה חשמל במתח נמוך, מספר מדיבה, וכנופיות היו גונבות אותו. לאחרונה התקינו חשמל רגיל, מתח גבוה, ומאז הכול בסדר. אני חושב על עזה: הנה, אצלנו כבר יותר גרוע. מדיבה מוביל אותי אל מה שהוא מכנה – אני מתקשה לקבוע אם באירוניה – הפאב השכונתי. בחדר קטן יושבים במעגל כחצי תריסר אנשים. שני נערים על ספסל. אישה על דלי הפוך. בירה תוצרת בית בחבית בפינה. מאחוריהם מיקרוגל ישן: יש חשמל, אבל לא מספיק. ולכן, במרכז המעגל: מדורת השבט. דלי מתכת מנוקב ובתוכו בוערים כמה קרשים בלהבה גדולה. בחוץ קר. החדר חם מאוד ומלא עשן. שריפות הן עניין שבשגרה כאן. במקרה הטוב הן מותירות מאות אנשים ללא קורת גג. בטאונשיפ אחר, רק אתמול, נשרפו למוות שישה אנשים.

בארגז פלסטיק ברחוב מסודרים שמונה ראשי כבש כרותים. שנהיה לראש ולא לזנב. אני מדמיין את הדוקטורנט החרוץ מבר-אילן שיזהה כאן מסורת יהודית עתיקת יומין. גיור-לחומרא, מסלול מהיר לאחת ההתנחלויות. מדיבה מחזיר אותי למציאות: בימי האפרטהייד הורשו השחורים לקנות רק מוצרי יסוד. אני נזכר בקצינינו המסורים סופרים קלוריות לתושבי עזה. כך הותר להם לרכוש רק ראשים ורגליים של בהמות. הם נאלצו ללמוד איך להכין מעדן מן המוח, והריהם דבקים במסורת אבותיהם עד עצם היום הזה.

בסטלנבוס מבוצר כל בית בשלל סורגים, בקונצרטינות ובגדרות חשמליות. בקאיאמאנדי מעטרת גדר תיל את חומותיו של מתחם אחד בלבד: בית הספר. שהתלמידים לא יברחו החוצה לצרוך טיק, הגרסה המקומית של קריסטל מת'. מדיבה מאשים כנופיות מניגריה שמקימות כאן מעבדות סמים מחתרתיות ורשתות של דילרים. "בימי האפרטהייד היתה רק מריחואנה."

חינוך חינם אין. מוסדות לימוד נולדים ביוזמה מקומית ובמימון תורמים. גם מתנדבים יש, מחו"ל. "דרום אפריקנים לא באים להתנדב כאן". המתנדבים מלמדים באנגלית, הילדים שוכחים את שפת הקוסה. גן ילדים ממוקם בתוך אחת הכנסיות: "הממשלה לא הסכימה להקצות שטח". באולם נמוך-תקרה עם ציוד מינימלי וערימת מזרנים מרופטים מצטופפים כשלושים פעוטות. "בקיץ יש שישים, אבל בחורף קר מדי, הם לא באים". לכל ילד ממתינה קערה של דייסת תירס אפורה, המזון העיקרי כאן. מכלון אשפה נוסר והפך לעגלת משחק מאולתרת.

דוכן פירות מתהדר בשם "רמדאן". אז לא כולם כאן נוצרים, אני מעיר. פליטים סומלים, מסביר מדיבה. חלקם חוקיים, חלקם לא. – יש גם אריתראים? הוא לא מזהה את שם המדינה. "בשבילנו כולם סומלים. קניה, אתיופיה, אותו דבר". מי אמר שרק לבנים לא מבדילים. אני מזמין את מדיבה לבוא לישראל: "אצלנו תהיה סודאני."

באדיס אבבה, בעצירת הביניים בדרך לכאן, הלכתי רבע שעה במרכז העיר הסואן ולא ראיתי אדם לבן אחד. כאן לבנים הם לא אטרקציה. התושבים חביבים, חלקם אדישים, חלקם מסבירי פנים. ללא שמץ תוקפנות. אני מתפלא שאיש לא מתנגד להצטלם. באתיופיה אנשים מסרבים, מעטים דורשים תשלום. כאן כולם מסכימים, גם כשאני מתעקש לשאול שוב. מדיבה מסביר שהם מודעים לחשיבות הפוליטית של התמונות. חשוב להם שהעולם יראה איך הם חיים שני עשורים אחרי נפילת האפרטהייד, איך דבר לא השתנה. אגב, אני שואל פתאום, מה היה קורה אילו באתי לכאן לבד? היו הופכים למעדן גם את המוח שלי? מדיבה צוחק: "זה יכול לקרות בכל מקום. מסוממים לא דופקים חשבון לאף אחד."

אני מבחין שהכעס והתסכול מופנים כלפי הממשלה המושחתת, שדואגת רק לעצמה. לא כלפי הלבנים, לא כלפי האפרטהייד. "נו באמת," אומר מדיבה, "מה הטעם לכעוס על ממשלה שנפלה לפני עשרים ושתיים שנה?" אני חושב על אלה שעוד לא גמרו לכעוס על מפא"י. שמאשימים את "השמאל" גם ארבעים שנה אחרי המהפך.

"רוב הלבנים ורוב השחורים רוצים לחיות יחד," אומר מדיבה. "המתנגדים משני הצדדים הם רק קומץ." ומה עם הצבעונים, אני שואל. הם גרים בטאונשיפ נפרד, לא רחוק משם, שתמיד – הפרד ומשול – היה מושקע ומטופח קצת יותר מזה של השחורים. ("גם עכשיו?" –"לא. עכשיו רע לכולם.") על בני התערובת אין למדיבה הרבה מילים טובות. "באפרטהייד הם היו קרובים יותר ללבנים, והשתכנעו שהם טובים יותר מאיתנו. עכשיו הם מרגישים שלקחו מהם משהו, ועדיין מתנשאים עלינו. הם משתלבים פחות בדרום אפריקה החדשה." אני מנסה לדמיין את ישראל שלאחר הכיבוש, לאחר האפרטהייד היהודי. איזו גזענות תודבר קודם, האשכנזית או המזרחית?

אני שואל אם יש נישואים בין שחורים ולבנים. "הבת שלי התחתנה עם בחור מאירופה", אומר מדיבה וצוחק: "יצא שיש לי נכד צבעוני. אבל זה לא קורה הרבה. אצל האירופאים לאנשים אין צבע. הבעיה היא אצלנו, בדרום אפריקה. כאן אנשים עדיין רואים צבע ולא אדם."