תקשיבו למטופלים שלכם

בחודש האחרון קרו שני דברים שזעזעו את קהילת בריאות הנפש בישראל: בית החולים הפסיכיאטרי גהה חשף סרטון תדמית שבו מוצגות מחלקות בית החולים כמעין ספא או כפר נופש מרגיע. רק כשבוע לאחר מכן הופצה ברשת הפקת אופנה אשר צולמה במחלקה הסגורה של בית החולים על שם אברבנאל בבת ים. הקו המקשר ביניהם ברור – שניהם מציגים את בתי החולים הפסיכיאטריים בצורה חיובית באופן קיצוני, כמקומות אסתטיים מאוד, מקסימים כמעט, שהכל בהם בסופו של דבר ממש בסדר ואפילו די אחלה. בעצם, שני הפרויקטים מעוררי הפלצות האלו מלמדים אותנו מספר דברים חשובים על תפיסת עולמם של מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ.

בתגובה למאמר ביקורתי שפורסם בבלוג ב״הארץ״, נימק משרד הבריאות כך את החלטתו לאשר צילומי אופנה בתחום בית החולים הבת ימי: "אברבנאל הוא מותג שלילי שסובל מתדמית ומיחסי ציבור שלילים באופן אובייקטיבי – אנחנו יוזמים לא מעט שיתופי פעולה ולכן אנחנו מברכים על כל יוזמה שמוציאה את היחס למוסד מגבולות הז'אנר המקובלים, אל עולמות אחרים כמו אופנה וקולנוע". הוסיף על כך מפיק הצילומים, אפי אליסי, שניכר ממה שכתב כי הוא רצה לנקות את שמו הטוב של בית החולים, ועל הדרך – את שמם של נפגעי הנפש.

מסרים דומים אפשר למצוא גם בפרסומת של בית החולים גהה. הקליפ שובה הלב ומעורר החלחלה מסתיים בסצינה ובה שני עובדי המקום מחזיקים בשלט שעליו כתובה המילה 'סטיגמה' באותיות ענק. הם נושאים אותו מחוץ לשערי בית החולים, זורקים אותו לארץ והוא נשבר לשניים. מזה אני מבין שגם עבור ד"ר זלצמן, מנהלו של בית החולים, המוניטין השליליים של בתי החולים הם חלק מהסטיגמה כלפי מתמודדי הנפש. אני חושב שעבור יוצרי הסרטונים האלו, שני הדברים כרוכים זה בזה והם למעשה דבר אחד ויחיד – פגיעה בתדמית בתי החולים הללו, כמוהה כפגיעה במטופלים שנמצאים בין כתליו.

בשנים קודמות לא היו מעיזים בתי החולים הפסיכיאטרים לצאת לבליץ תקשורתי שכזה. יחסי ציבור כלל לא היו בראש סדר העדיפויות שלהם, ולא הוקצו לזה עשרות (וכן, ודאי שלא מאות) אלפי שקלים. זה לא שלא היה צורך לנקות את שמם הטוב בתקשורת – גם בעבר היו בתי החולים הללו מושא לביקורת נוקבת. עם זאת, התדירות הממוצעת לביקורת שכזו הייתה בערך כתבה לא-סימפטית פעם בשנה; ואילו אחרי מעט טיפולי פחחות, בתי החולים היו חוזרים למוטב. אלא שלפני כשנתיים נוצר משולש כוח שאיתגר את הסטטוס-קוו: עמוד הפייסבוק 'מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה', ארגון זכויות האדם 'בזכות' ותוכנית הרדיו של קרן נויבך. השלישייה הזאת נעצה את שינייה בתחום בריאות הנפש וסיפקה פלטפורמה תמידית לביקורת חדה וקשה של המערך הפסיכיאטרי-שיקומי. שיניה עדיין נעוצות בבשר האדום של בתי החולים הללו.

בתי החולים היו חייבים להשיב מלחמה שערה, וכך עשו. בית החולים החרוץ ביותר בשנה האחרונה היה – בלי שום צל של ספק – גהה. מסרטוני יו-טיוב בעלי השם הקליט 'פסיכיאטריה בג'ינס', עבור באירועים טרנדיים לקהל הרחב בסגנון 'הרצאות על הבר', ועד הופעות אורח בכתבות של ערוץ 10 – גהה היה בכל מקום. בתוך הבליץ היחצני הזה, שעדיין לא ראינו את סיומו, בולט מאוד המסר שהזכרתי לעיל: טיהור המוניטין של בתי החולים הפסיכיאטריים כחלק מהמאבק בסטיגמה הממאירה כלפי נפגעי הנפש.

אלא שהרשת תססה מתגובות-נגד לקמפיינים האלו. הם הפכו, בפורומים סגורים של אנשי יח"צ, לדוגמה של עבודה רשלנית שהפכה לבסוף לאסון תקשורתי. כך, למשל, הגיבה גל אמט לקמפיין האופנה באברבנאל: "מאז פרסום הכתבה הזאת אני רואה רק שיתופים נעלבים וכועסים מחברים פגועי נפש. ובצדק. היא מכעיסה. היא פוגענית". פוסט אחר, של רוני בן-שיר, מגולל את סיפור אשפוזה בגהה, תחת ההאשטאג #גהה_מבפנים. הפוסטים הללו, שזוכים לאלפי לייקים ומאות שיתופים, מונעים ממטרה אחת ויחידה: לנפץ את התדמית שמנסים לבנות בעמל רב בתי החולים הפסיכיאטריים. כך יוצא שבתי החולים הפסיכיאטריים בעצם לא מפרקים שום סטיגמה, ולמעשה נמצאים בעימות חזיתי עם המטופלים שלהם.

שמה של סכיזופרניה בעברית היא שסעת. השסע – או הקרע – עובר בלבו של האדם. שורה של פסיכולוגים בעלי שם רואים את הקרע כהפרדה קשה, מעין חומה, בין צדו של האדם שמוצג לעולם, 'האני החיצוני', ובין הצד שנשמר בסתר, 'האני הפנימי'. לכאורה, אפשר להסביר את התופעה הפסיכולוגית הזו אם מסתכלים הסתכלות סוציולוגית על בתי החולים הפסיכיאטרים. מה ששונה בין שני הדברים הוא הגודל – מיקרו ברמת האדם, מאקרו ברמת המוסד. הנה כמה מהתכונות של המצב הסכיזואידי שבו נמצאים בתי החולים הפסיכיאטריים.

ראשית כל, ככל שבתי החולים מגבירים את הקול הנקי, האסתטי והמהוקצע שלהם – כך גובר בתגובה הקול "הגס", המתפרץ, של מטופליהם-לשעבר. גם ההפך הוא נכון – ככל שהמטופלים צועקים יותר חזק, או שקולם מוגבר על ידי התקשורת וארגוני זכויות האדם, כך מגיבים בתי החולים בצורה קיצונית יותר ומביאים לקדמת הבמה מצג שווא שהוא גרוטסקי להכאיב. הסרטונים האחרונים הם דוגמא לאיזה דרגות אבסורד יכול הקרקס הזה להגיע (וייתכן שלא ראינו את סופו של תהליך ההסלמה הזה).

שנית, הדבר הזה משפיע גם על המציאות בפועל, על המצב במחלקות. מחד המחלקות עושות מאמץ לצמצם את האלימות, וישנם בתי חולים מסוימים, כמו המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, שאף חרטו את צמצום הקשירות על דגלם. מאידך ישנה תחושה לא נעימה שבתי חולים רבים מתעקשים דווקא לקפוא על שמריהם ולא לעשות את השינויים המבניים והרעיוניים ההכרחיים לעת הזו. רק לפני מספר ימים סופר בתכניתה של קרן נויבך על נער שמוחזק כבר עשרה חודשים בתא מבודד בבית החולים שער מנשה. בתסכול גדול אני מספר לכם: הוא מצחצח את שיניו עם המים של אסלת השירותים.

באדם, מצב של שני קולות, קולות שונים לגמרי שחולקים נפש אחת, מביא פעמים רבות להתפרקות. השבירה הנפשית, כך יודע כל עובד בתחום בריאות הנפש, היא לרוב גלויה מאוד וכואבת מאוד. זוהי קריסה כלפי פנים של הקליפה החיצונית. זה הסוף של הפסאדה. הווילון השחור נמשך מעל הקוסם והוא עומד שם במערומיו. בזמנים כאלו, בהם קרנה של הפסיכיאטריה נמצאת בירידה ובתי החולים הפסיכיאטריים נמצאים השכם והערב תחת ביקורת ציבורית חריפה, צריכים ראשי בתי החולים לבחור אחד משני מסלולים: או שיבחרו בדרך שוודאי תוביל למשברים קשים יותר ויותר, או שיבחרו בדרך ההקשבה – והשינוי. ככל שימתינו יותר, כך הטיפול המוסדי בהם יהיה כואב יותר, כשסוף סוף יגיע. אבל העניין לא חייב להיות כואב אם יפסיקו להילחם בקולות הבוקעים מתוך חדריהם. אלו אינם קולות זדוניים. אלו קולות המבקשים להכניס תיקונים הכרחיים במציאות.

דוח הוועדה המיוחדת של האו"ם הצביע לאחרונה על קיפאון מדאיג בתחום בריאות הנפש. את החזרה על טעויות העבר, את החשיבה המצומצמת והלא יצירתית, את התחושה המדאיגה, שהתחום לא מתקדם כפי שהיה יכול – את כל הדברים תולה הוועדה, בין היתר, בחוסר ההקשבה למטופלים. כך זה נראה, הם אומרים, כי לא מקשיבים מספיק. ייתכן שהפתרון לכל התחלואות הללו, ואולי גם לבעיית התדמית של בתי החולים הפסיכיאטרים בישראל, נעוצה במחסור חמור בדיאלוג.