הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
זה קרה, ואני הייתי חלק מזה
בעדותה המטלטלת מסוף השבוע האחרון (7 לילות, 11.08), שולמית מליק לא מספרת משהו שלא ידענו עד היום. אלפי העדויות של משפחות החטופים על האירועים ידועות לנו במשך כמה עשורים, ואפילו מספר לא מבוטל של עדויות מטעם אנשי צוות ומעורבים אחרים כבר הונחו בפני ועדת החקירה הממלכתית. כך למשל כתבה לוועדה צביה כהן, אחות ממוצא תימני שעבדה כאחות מתלמדת במעברת עין שמר: "… ואני עדה כי לקחתי מספר תינוקות לביה"ח בחיפה עם אמבולנס בהוראת האחות הראשית וכאשר העזתי לטעון שהילד בריא ושאין לו שום מחלה ננזפתי בגסות, ואיימו עלי שאפוטר אם לא אעשה את מלאכתי כנדרש. כאשר שאלתי מדוע הילד אינו חוזר לאחר מספר ימים? או האם אפשר לקחת את ההורים לראותו? שוב ננזפתי". (מתוך תיק ועדת קדמי – עד שהוזמן ע"י הועדה – צביה כהן – 5/96)
לאורך השנים עלתה תמונה דומה גם מעדויותיהן של רוז'ה קוז'ינסקי, נלי ינאי, יהודית דוראני, דבורה אלטר, יהודית מורטוג'יה ונוספים; את כל העדויות הללו קברה המדינה תחת חיסיון שהוסר רק לפני מספר חודשים (חומרים רבים עדיין חסויים ואף הוגבלו לאחרונה תחת מנגנון חשיפה חדש ובעייתי אף יותר). אז למה בעצם אנחנו צריכים את העדות של שולמית מליק? מה בכל זאת שונה בעדות הזאת?
"לא היה צריך להוציא הוראה לקחת ילדים, זה היה ברור שהילדים האלה יותר טוב שיחיו בבתים אחרים וזה מה שעשו", אומרת מליק למצלמה (לעדות המצולמת המלאה באתר עמותת עמר"ם) ומחזקת את דבריו של פרופ' יגאל עילם בספרו "ממלאי הפקודות". ההיסטוריה מלמדת שפשעים ממסדיים וחברתיים לא תמיד נזקקו לפקודות מפורשות, ולכן המרדף אחרי "האקדח המעשן" הוא ככל הנראה מרדף עקר. תמיד נמצאו בשטח מי שהבינו היטב את רוח הדברים ומילאו את הפקודות הלא כתובות – מי ברצון רב יותר ומי בפחות.
"ככה היא עשתה", שולמית אומרת, ואני מרימה אליה עיניים, "כמו שאת שמה עכשיו את הידיים על הפנים. ככה היא תפסה את הפנים והתחילה למרוט את השיער ולדפוק את הראש במדרגות. אני זוכרת כאילו זה היה היום. זה היה מחזה נורא. יש לה 11 ילדים בבית, והיא נלחמה. היא נלחמה בגבורה. זה היה מחזה עצוב מאוד. אבל היא הצליחה".
לא הבנתי, החזירו לה את הילדה?
"היא נשארה לשבת במדרגות, ואני הלכתי הביתה … וגאולה סיפרה לי אחר כך שהאחראית צילצלה למישהו ואמרה שהאמא בהיסטריה ולא מוותרת ולא הולכת מפה. ואז באה מונית והחזירה את הילדה".
כשאני אומרת לה שבסיפור על האמא העיראקית היא מתארת בעצם ניסיון חטיפה, היא נזעקת: "לא חטיפה. למה חטיפה? היינו רוחצים אותם, מלבישים אותם יפה, מוסרים את הילד בשמחה, והיינו עומדות, עד שהם נכנסו לאוטו, ומוחאות כפיים. הצילו ילד, הצילו ילד. ראיתי שמחה. אני ראיתי שמחה שם".
(מתוך הראיון של תמר קפלנסקי עם שולמית מליק, 7 לילות, 11.08)
מליק נותנת לנו הצצה למנגנון ההכחשה העצמי שבאמצעותו פועלים "ממלאי הפקודות" האלה – אחות צעירה, ניצולת שואה בעצמה, בתנאי המעברה הקשים. מליק, אפילו היום, מתקשה לכנות את האירועים הללו "חטיפה". כשקפלנסקי מקשה עליה שוב ושוב, עדיין מתעקשת מליק שאף אחד לא ניסה להרע – "בסך הכל ניסו לעשות טוב", היא אומרת. את החטיפות היא מכנה "מסירה", ואף מדגישה שאירוע כזה היה ממש "שמחה". כולם שמחו, הצלנו תינוק. "ראית שמחה של האמא?" מקשה קפלנסקי. "לא, האמא לא הייתה… לא חשבו על ההורים. חשבו רק על הילדים". ובכל זאת, מליק מספרת על אם עיראקית צעירה שזעקותיה לא עוזבות אותה, ושקיבלה חזרה את בתה לאחר שסירבה להתפנות מהמקום.
אם כן ברור לנו שמליק לא באמת חשבה שמדובר בחגיגה – היא הבינה יפה מאוד, גם בזמן אמת, שמשהו מסריח קורה. אם מדובר בחגיגה, מדוע צריך להסתיר את זה? ואם מדובר באירוע משמח, מדוע הוא צריך להיעשות מתחת לשולחן? ומדוע האחיות ששואלות ננזפות בגסות? אין ספק שמליק נותנת לנו כאן הצצה נדירה לתודעה המסוכסכת של החייל הפשוט, השותף לפשע שלא מרצונו אבל בהחלט באמצעות כוחו, מועט ככל שיהיה. את הסכסוך הפנימי השתיקה מליק, כמו בעצם מרבית המעורבים הזוטרים האחרים, באמצעות שכנוע עצמי עיקש – "היינו בורג קטן במערכת, רק רצינו להציל את הילדים".
כדי שהפרשה תיחשף על כל רבדיה ולמלוא עומקה – דעת הקהל הציבורית חייבת להשתנות. הציבור הישראלי חייב להיפטר בדחיפות מ"משככי כאבים" רעיוניים שקריים דוגמת "זה היה לטובת הילדים" או "ההורים לא רצו את הילדים", אחרת הפושעים וממלאי הפקודות יוכלו להרשות לעצמם להמשיך ולהסתתר מאחורי הכזבים הללו ולהשתיק את מצפונם. "הדרך לגיהנום אינה רצופה כוונות טובות וגם לא כוונות רעות", מסביר עילם בספרו, "היא מתחילה ברעיון מסוים והיא רצופה במעשים, מהם תמימים מהם איומים, המכוונים כולם להגשמת אותו רעיון… גם האידיאליסטים וגם ממלאי הפקודות אינם מסוגלים לפעול בחלל הריק, אלא במסגרת הקונצנזוס הקיבוצי – דתי או לאומי או אף שבטי".
עדותה של מליק ניתנת בכיכר העיר, מול הציבור הרחב. מליק פנתה בזמנו לעו"ד רמי צוברי שאף העביר את שמה אל הוועדה, אולם היא מעולם לא נקראה להעיד. הפעם היא החליטה לפנות ישירות לתקשורת: עדות ישירה, מפורטת, בגוף ראשון, בפנים גלויות, בקול ברור ומבלי לתת לממסד או לגורמים שונים אפשרות לעמעם, להקטין, להשתיק או לקבור את העדות שלה, כפי שנעשה עם עדויות של מעורבים אחרים בעבר.
לעדות של מליק יש חשיבות ציבורית רבה: לא חשיבות אינפורמטיבית, אלא חשיבות חברתית מדרגה ראשונה. במצב העניינים הנוכחי, בו המעורבים, בוודאי הזוטרים שבהם, לא ישאו ככל הנראה באחריות פלילית, נכונותם לעמוד בפני הקלון החברתי הנלווה לעדותם הציבורית היא לקיחת אחריות, גם אם מדובר בעונש סמלי ומצומצם בלבד. בדומה למנגנונים של צדק מאחה וצדק מעברי, לקיחת האחריות וההכרה של הפושעים ומשתפי הפעולה בחלק שלהם בפשע, הן שלב הכרחי ומהותי בתחילתו של תהליך התיקון. מליק עומדת מול הציבור ומתוודה – "זה קרה, אני הייתי חלק מזה" ולמעשה מניחה את האבן הראשונה לריפוי חברתי אפשרי.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
תודה לגברת שולמית מליק שהוציאה לבנה אחת מתוך סכר השקרים וההסתרה של הממסד הגזעני והמערכות הפטרנליסטיות שעמדו מאחורי חטיפות ילדי תימן, מזרח והבלקן. עכשו תורן של עובדות אמיצות אחרות לבוא ולהתוודות, להוריד לבנות נוספות, ובכך לתת לסחף הרגשות של הציבור הנבגד להרוס את סכר השקרים הזה; הדבר רק ייטיב עם החברה שכאן. האמת חייבת שתיחשף.
תודה נעמה יקרה.
המשיכי להפנות את האנרגיות של הציבור המזרחי בישראל כנגד מפא"י שכבר לא בשלטון שנים רבות, המשיכי לעודד שנאה כנגד האשכנזים וצורך כפייתי בהתנצלות מצד האשכנזים. ככל שתמשיכי (ותודה גם לאלגזי, כמובן), כך לא יוכל הציבור המזרחי בארץ לראות שהמפלגה בראשותי ואני אישית מצליחים לדכא להם את הצורה בכל אופן אפשרי.
תודה.
ביבי ידידי, תדייק. שולמית מליק עבדה בשבילנו ולא בשביל מפא"י. אנחנו בשלטון ונהיה שם הרבה אחריך.
אז איפה כל הילדים האלו? בימינו עם כל היכולות לתקשר עם כל העולם היינו צריכים לראות מצעד יום יומי של אנשים שמצאו את המשפחה האובדת שלהם או לפחות גילו שהם נחטפו ולמרבה ה"הפתעה" אין כאלו בנמצא. רק שברי עדויות ללא הקשר וללא יכולת מינימלית לבדוק מה באמת התרחש והאם בכלל העדות הזאת רלוונטית למשהו. גם אם מצאו 2-3 אנשים שהועברו למשפחה אחרת זה לא הופך את זה לתופעה וכל העיסוק בזה נראה מאוד טרחני על רקע האפס אנשים שאכן באו והודיעו שנחטפו.
העובדה שמדובר בבית ילדים בחזקת "הפועל המזרחי" ,האימא של הביית היהודי כמעט נעלמה לחלוטין מכל התגובות , וזה עלול להיות מפתיע אם נחשוב מה למשל היה קורה אם היה מדובר בבית ילדים בחזקת "השומר הצעיר" לדגמה, אין ספק שבמצב כזה הארץ הייתה רועשת וגועשת והכתבה הייתה תופסת מקום מרכזי בכנס הליכוד האחרון.
אולם זה לא באמת מפתיע , לכולם ברור ששיתוף הפעולה ההדוק והפורה בין השלטון הימני-דתי-פשיסטי במדינת ישראל לבין ארגוני "אכלו שתו לי" מבוסס על הסכם ג'נטלמני – אנחנו נספק לכם את כל הגיבוי והתמיכה בתנאי שאתם תספקו את הסחורה, דהיינו " השמאל הם פושעים ובוגדים מאז ולתמיד". הראיון עם מליק חורג מההסכם ועלול להיות גול עצמי.
כדאי שלא ניכנס לאופוריה של מנצחים
ראשית, תודה לנעמה על עוד כתבה איכותית. הכתבה האמיצה של תמר קפלנסקי על גב' מליק וחטיפת התינוקות היא הישג חשוב למאבק בעשיית צדק עם משפחות החטופים. אבל המאבק לא נגמר כאן, וגם לא מתחיל להיגמר.
עדיין מנגנוני ההכחשה של האליטה הגזענית (בתקשורת, באקדמיה וגופי הצנזורה) לא אמרו את המילה האחרונה. "מחקרו" של ד. (אירווינג) לויטן הוא דוגמה מייצגת. עדיין לציבור גדול מאוד מבין הישראלים קל יותר להאמין שמשפחות החטופים וקרוביהם (עשרות אלפים) לוקים בפסיכוזה או ב"דימיון מזרחי מפותח" מאשר להאמין להם. הם אינם שונים רעיונית/תפיסתית מתומכי ה"אלט רייט" בארה"ב.
עדיין הירוןלונדונים והלויטנים הם לא תופעה זניחה, אלא מייצגים את רוח הרוב בקרב אשכנזי-האליטה והם מקושרים היטב להון, למנגנוני האופל והמשפט של ישראל. הם יודעים את האמת אבל מכחישים נמרצות ובגאווה שמסמלת אחוות גזענים לבנים. אסור לנו לחכות עד שמכחישי השואה הללו יודו, כי הם לא (ולגבי אמו העו"ס של לונדון מאותה תקופה, תמיד הלונדון הלז יכול להמציא "פתק מהרופא" שמלבין אותה ואותו כביכול). יש להם שיטות ואמצעים (מנגנוני שקר וטיוח) ע"מ שלא יימצאו מספיק אקדחים מעשנים. גם אם יימצאו הם ימשיכו להכחיש ולשלוט במדינת ישראל.
לכן יש להמשיך להילחם למען אילוץ מדינת ישראל להכיר בכל הפשעים הללו, בגזענותם של המנגנונים שאפשרו את החטיפות ואת אלה שבצעו אותן. יש לתבוע ולאלץ את מדינת ישראל להנציח את קורבנות החטיפות והניסויים הקטלניים בילדי תימן, מזרח והבלקן. יש להילחם למחיקת שמות הגזענים שנתנו יד לפשעים הללו, ביניהם: בן גוריון (שנתן אישור בעצימת עין לבצוע הפשעים הללו), חיים שיבה (על ייזום ההקרנות הקטלניות על ילדי המרוקאים), יוספטל (שהיה שר הבריאות באותה תקופה ותמך בפושעים), יוסף בורג שידע והשתיק. יש לאלץ את מדינת ישראל לשלם פיצויים הוגנים לכל קרובי החטופים.
ברור שאת אלה לא ניתן להשיג בצורה מלאה וספק אם חלקית. זה יקרה רק כאשר תיפול ההגמוניה הכל אשכנזית על מוסדות המדינה ומוקדי הכוח שלה (אקדמיה, בתי חולים, הרשות השופטת, רשות השידור, כלי התקשורת וכו') ויקום משטר חדש שמייצג שווה את כל חלקי אוכלוסיית ישראל. מצב כזה ייתכן רק בעקבות מאבק מזרחי ממושך ומאורגן היטב להשגת שוויון מלא במדינת ישראל. המאבק הזה חייב לשלב את כל שאר הגורמים הסובלים מהקיפוח הגזעני עתיק היומין כמו אחינו הפלסטינים בישראל.
אביבי, המצב הרבה יותר קשה. אתמול דיברתי עם חבר על עניין ילדי תימן. הוא ביקש ממני תשובות, איך זה שאף ילד חטוף לא מצא את הוריו, ולמה לא עושים בדיקות גנטיות ועוד כאלה שאלות. אמרתי לו, שהוא הופך את הסיפור על פיו, שכן אני לא צריך להסביר כלום. היחידה שזכאית פה להסבר היא האמא, שהביאה את הילד שלה בבוקר וכאשר היא באה לקחת אותו אחר הצהריים, אומרים לה שהוא איננו. שנים ידענו שמדובר בפשע, אבל זה היה עדויות לא מסודרות ולא מלאות. תמר קפלנסקי הביאה לנו לראשונה עדות מסודרת, מלאה וברורה, ועל כך תבוא עליה, ובעיקר על הגב' מליק, התודה והברכה. מפה לשם, החבר אפילו לא טרח לקרוא את הכתבה וביקש ממני להציג בפניו את העובדות. ידידי, אנחנו אפילו עוד לא בשלב ההכחשה של העדות של מליק. לצערי, יש לי יסוד להניח, שהחבר שלי מייצג רבים (אולי אפילו הרוב), שמכחישים עובדות, שהם אפילו לא טורחים להכיר אותן.
ועוד הערה, המכוונת למכחישים מהסוג של דפנה, נתן ועוד- מי שהופך את הדברים על פיהם באמצעות שאלות קלוץ הוא מכחיש. לא פחות מזה.
כן אין ספק צריך לסגור חשבון עם הבן גוריון הזה. הזויים הייתם והזויים תישארו.
זיו,
יש כבר עשרות מקרים של חטופים שנחשפו לתקשורת, כגון המקרה של וכטל. גם עמותת עמרם וגם עו"ד נסים עוג'ר מחזיקים במידע עדכני רב ועדויות מתועדות של אלפי משפחות. המקרה הנפוץ בקרב החטופים, הוא שהם גילו (או גילו להם) את עובדת היותם מאומצים חטופים, אבל החליטו לא לחפש את משפחתם הביולוגית ולהישאר עם המשפחה המאמצת ולא להיחשף. גם אלה שגילו את משפחתם המקורית ברובם החליטו להמשיך את חייהם כמקודם. אני מכיר לפחות מקרה אחד כזה. אישית, לא הייתי זקוק לכתבה של קפלנסקי על גב' מליק. נחשפתי להרבה סיפורים על חטיפות כבר בשנות ה80 – 90. אין ולא היה לי ספק שכל כך הרבה סיפורים מאנשים נורמטיביים (כמעט לכל תימני שמשפחתו הגיעה לכאן ב 49 – 51 יש קשר ישיר או קרוב לחטיפות האלה) הוא ההוכחה. זאת, ממש כמו סיפורי השואה הרבים (את גופות רוב הנרצחים לא ניתן היה לגלות בגין השיטות הזוועתיות של הנאצים).
לגבי העדות של מליק: היו עדויות של אחיות ושל עסקנים כבר בועדת הטיוח של שנות ה90, כולל של הח"כ פורוש האב. הרב פורוש הקשיש אוים ולכן לא הופיע בפני הועדה (אבל הקלטות קיימות) ומהאחיות ושאר העסקנים התעלמו. עדות של מליק דווחה גם כן לוועדה ההיא בשנות ה90 באמצעות עורך דין, אך כרגיל הועדה המטייחת לא התייחסה ומליק לא נקראה להעיד.
היום לרוב המזרחים אין יותר אשליות לגבי החטיפות הסיטונאיות. גם לא מעט אשכנזים כבר השתכנעו בכך. אבל הם מעדיפים לא להביע דעתם ברבים כי הם מכירים את הרוח הגזענית של השבט שלהם.
המכחישים הפוחזים שהזכרת ואחרים, הם המקבילים הישראלים של הניאו-נאצים ומכחישי השואה באירופה.
ומשהו ל"דני" המזועזע. אילו גרמניה המובסת ב1945 לא הוכרחה להכיר בפשעי הנאצים, לגנות אותם ולהחיל חינוך אנטי-נאצי, התגובה של הגרמני הפרו-נאצי המצוי על גינוי היטלר והאשמת גרמניה ברצח מיליוני בני-אדם הייתה דומה לתגובתך. כמוך הוא היה מחשיב את היהודים להזויים ואת אדולף יקירו לקרבן תמים.
יקירי עם אויבים כמוך לא צריך ידידים. אם לשיטתך בן גוריון שווה ערך לאדולף היטלר אז מה כבר אפשר להגיד? אבל בכל זאת אחזור על המנטרה שלי, אין ולא הוצגה שום ראיה לתאוריית הקונספירציה בדבר מעורבות ממסדית באלפי חטיפות. כל מה שיש זה ראיות נקודתיות למקרים לא רבים של העלמויות שבהחלט יתכן שחלקם היו חטיפות למטרות אימוץ או סחר לאימוץ, וזה בהחלט חמור מאד וטרגי, אבל זה לא מסוג הדברים שאתה מדבר עליהם. רטוריקה ושכנוע עצמי הם לא תחליף לראיות. ודרך אגב, ההסטוריה של השואה לא נשענת רק על טענות של קרובי משפחה, כפי שאני מניח שאתה יודע, וגם לא ברור הצורך לעשות השוואות לשואה. זה לחלוטין סתמי. לא מדובר כאן באולימפיאדת הסבל, ואין מדליות לזוכים. אתה מוזיל את הטיעון שלך בהשוואות האלו. לגבי העדות של מליק, מצד אחד היא מצביעה על מעורבות של דרגים גבוהים יותר במוסד בו עבדה, דבר שיכול לתמוך בטענה שהתופעה היתה נפוצה יחסית, ומצד שני, זו עדות שנמסרה באיחור קל של יותר משישים שנה, וגם אם מתעלמים משאלות של מהימנות לא ברור ממנה מה עלה בגורל אותם ילדים שנלקחו לבתי חולים עליהם היא מדברת. השורה התחתונה, התעלומות האלו לא יפתרו מן הסתם, אבל קיום סימני שאלה או חשדות לא אומרים שאפשר לקפוץ למסקנות אליהן אתה קופץ. לכך אין בסיס.
ראשית מר "דני", לא השוויתי את הארכי-פושע ב.ג. להיטלר.
שנית, החזרה האובססיבית שלך על המנטרה "אין ולא הוצגה…תיאורית הקונספירציה" מזהה אותך כבעל תפיסה דוגמטית וגזענית שמאפיינת את הפשיסטים בכל בעולם.
ושוב, להתייחס אל אלפי עדויות של תימנים כדבר "סתמי" הבן אדם צריך להיות גזען פתולוגי ועלוב שכל – חתך אופייני של ניאו-נאצי.
לסיכום דני: עם עלובי הגיון ומוסר כמוך לא צריך לדון על כלום.