בית התינוקות במעברת קדימה, 1951: שלושה מסמכים וכמה שאלות

דיון ציבורי שלם נפתח מחדש בעקבות פרסום כתבתה של תמר קפלנסקי, שהביאה את עדותה של שולמית מליק, מטפלת בבית התינוקות במעברת קדימה (צפו בעדות המלאה באתר עמותת עמר"ם). זו אחת העדויות המרתקות ביותר מבין אלה הידועות עד כה, ולמיטב שיפוטי – החשובות ביותר של מי שאכן היתה במקום, טיפלה, היתה שותפה לתהליך היעלמות הילדים, אך למיטב ידיעתנו לא נמנתה עם המרוויחים והמתווכים (קראו בבקשה את רשימתה של נעמה קטיעי כאן באתר). זו אחת העמדות היחידות במסגרת כזו המאפשרות לדבר – וערכה של העדות הוא בדיוק לא רק בתוכנה אלא בסתירות שבה, בהתלבטויות, בסבך שאין להתיר אותו של הכחשה (חטיפה לא, נתינה כן) והכרה, של חרטה והצדקה. אלה הדברים שעושים אנשים כדי לחיות עם ההיסטוריה הלא נוחה שבה נטלו חלק.

הרבה קוראים ביקשו מסמכים נוספים, אישוש, הקשרים, מחקר – והדרישה מובנת. יש מעט מאוד מחקר ראוי לשמו. ועדות החקירה השונות עשו מלאכה עלובה. רוב המסמכים הקשורים לנושא אינם בידינו. מה שנחשף בארכיון המדינה הוא החומר שאספו ועדות החקירה בלבד. כל השאר מחכה לחשיפה – תיקי בתי חולים, תיקי משטרה, תיקי משרד המשפטים, החינוך והבריאות, ואינספור תיקים אחרים – המטבע אינו נמצא מתחת לפנס – שרק בעזרתם אפשר לשחזר את עולם המעברות, בתי הילדים ובתי החולים של ראשית שנות החמישים. לאחרונה, בהוראת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, חשיפת התיקים האלה נעצרה כמעט לחלוטין בארכיון המדינה (קראו את מכתב מועצת הארכיונים העליונה על ההשלכות החמורות של המדיניות החדשה). תיקים רבים אחרים מחכים במוסדות ציבור שונים (ראו פניית הארגון הפמיניסטי אשה לאשה לארגוני הנשים הציוניים לקחת אחריות ולחשוף את כל החומר המצוי בידיהם בארכיונים).

הנה שלושה מסמכים ממעברת קדימה הנוגעים לבית התינוקות שבו עוסקת עדותה של שולמית מליק. הם מאפשרים להוסיף קצת הקשר לעדות, לבדוק מרכיבים נסיבתיים, וגם להציב את נקודת מבטה בהקשר של התקופה. אבל לא יותר מכך. כדי לברר את הסיפור – ומידת ההצלחה אינה ידועה מראש – יש צורך בתיקים רבים נוספים. רובם אינם נגישים עדיין, חלקם מצפים לחוקר/ת שיבדקו את הדברים.

המסמך הראשון – מכתב מארגון הפועלות של הפועל המזרחי למשרד הפנים (12.11.1951) עוסק בבעיות התקציב של בית התינוקות וגני הילדים שהקים הארגון במעברת קדימה. הארגון מתלונן שהכספים שהוקצו למוסדות הילדים מטעם משרד הסעד והיו אמורים להגיע דרך המועצה המקומית של כפר קדימה אינם מגיעים. בית התינוקות מיועד לעשרים ילדים. כל זה אינו נוגע ללב העדות של שולמית מליק, אבל מאשר מרכיבים נסיבתיים המצויים בה: לא רק ייסוד בית התינוקות זמן קצר לפני שהתקבלה לעבוד בו, אלא גם מצבו החומרי הקשה. הגשמים והבוץ הנורא במעברה שהיא מזכירה מוכרים היטב – זהו החורף הקשה של 1951, שבו מעברות רבות הוצפו והיה צורך לחלץ אנשים, ובמיוחד ילדים. המערך המקומי של הסוכנות קרס ובמצב החירום הופעלו יחידות צבא. כשבועיים לאחר מכן (25.11.1951) נענה ארגון הפועלות על-ידי משרד הפנים: נערך בירור עם המועצה המקומית וזו הבטיחה שהכספים יגיעו כסדרם. בפועל יימשכו בשנים הבאות מאבקים קשים בקדימה בין מפא"י ומפ"ם לבין הפועל המזרחי על השליטה במוסדות החינוך ביישוב.

נשי הפועל המזרחי החלו בייסוד בתי תינוקות וגני ילדים במעברות בחורף 1950. הן היו גאות במוסדות שפתחו במעברות. "הצופה", עיתון הפועל המזרחי, הזכיר את בית התינוקות במעברת קדימה בלא פחות משתי כתבות, זמן קצר לאחר ייסודו.

המסמך השני הוא כתבה שהתפרסמה בעיתון באוקטובר 1951. הכותבת היא הסופרת שרה חורשאית (גרינוולד), ששנה קודם לכן פרסמה רומן המתאר את דרכה לארץ של משפחה הונגרית שעברה את השואה. חורשאית מגיעה למעברת קדימה, מדברת עם אחד העולים הרומנים ביידיש ונדהמת כאשר הוא שואל אותה, "מה בדבר השמועות על הגירה לקנדה?" היא פונה הלאה. אחד העולים המזרחים תופס אותה בידה ולוקח אותה לאוהל שלו, ושואל כיצד יפרנס את משפחתו משני ימי עבודה בשבוע: "זה מספיק? למה את לא עונה?" הוא מתריס בפניה. "'אנחנו רעבים', אומרת האשה בשקט ומחייכת בחוסר אונים." הגבר המתריס והאשה המחייכת "בחוסר אונים" מתאימים לדפוסי ההתנהגות המגדריים המצופים. חורשאית מזדהה עם האשה: "מה גדול כאבה של אם ואשה, שאין בכוחה להשביע את בני משפחתה!" ברור שבעבור העולה הרומני הכותבת היא שותפה אפשרית שאפשר לשאול אותה על השמועות על הגירה, בעוד שבעבור הגבר העיראקי היא מייצגת את אלה שיש להם ("למה את לא עונה?"). התשובה שלה מציבה אותה מיד כדוברת המצב: השנה היתה שוב שנת בצורת, היא עונה. "הרע יחלוף ויהיה טוב" – היא מנסה לעודד אותם ולעזוב את האוהל, אבל כאן הסיטואציה מסתבכת, לפחות לפי תיאורה. את הקטע הבא אפשר להביא במלואו:

"בפתח צעק ילד כבן עשר 'תופי!' [טופי] – וממש כפרא שחור הושיט את ידו הרזה, תפס מידי את החבילה הקטנה והפילה לארץ.

"לא, לא" – גמגמתי  – זה רק סל ריק, אני הבאתיו, כי חשבתי, אולי אפשר להשיג בסביבה קצת ירקות…"

בבושה חזרתי וארזתי את הסל בנייר והרגשתי את עצמי חוטאת כלפי הילדים שלא הבאתי להם קצת מיני מתיקה מהעיר… הילדים הביטו עלי באכזבה רבה כי הם קיוו כי בחבילה הקטנה שבידי ישנן סוכריות עבורם. בן רגע סבבוני המון אנשים וכולם מתלוננים:

– זה מעברה, רע מאוד – אומרים – לא שמים לב אלינו, הנה רק רופא אחד בא ורק לשעה אחת ביום, אפילו משחה שחורה אינו רוצה לתת ולכל דבר אומר: "זה כלום, זה שום דבר…" אל תחשבו שבבגדד לא היינו בני אדם! מדוע אתם מתיחסים אלינו כלא יהודים?

"חס-ושלום! אל תדברו ככה אבל אתם יודעים כי בכל הארץ משטר צנע קשה ואל תגידו שלא שמים אליכם לב. הנה יש לכם בית תינוקות."

חורשאית מוצאת את עצמה שוב כדוברת הגירסה הרשמית. ועדיין הרשימה שלה יוצאת דופן: עיתונאים רבים בעיתונות הממוסדת יפרסמו רפורטז'ות על המצב במעברות רק מאוחר הרבה יותר, לאחר גלי המחאות הגדולים של חורף 1952.

מובילים אותה אל בית התינוקות והיא מוצאת בצריף כעשרים מיטות תחת השגחת ארבע מטפלות. התינוקות, היא שומעת, בריאים עד גיל חצי שנה, או נכון יותר "עד שהם נגמלים", אבל אחר כך הם מרגישים "את השפעת הצנע ויורדים מאוד במשקל":

הנה הילדות אמירה ולבנה. שתיהן רזות במידה בלתי רגילה. אמירה כבר יותר משנה ועדיין אינה  עומדת ואפילו לא יושבת. ידיה ורגליה כגפרורים ומעל לברכיה עורה נופל בקמטים, כמו זקנה. גם לבנה מצבה אינו טוב בהרבה. היא יותר אמיצה. היא מתאמצת לשבת על אף הכל וגם לעמוד על רגליה אף על פי שגם עורה כמוש. הנה בא אחיה של לבנה לקחת אותה הביתה – זכריה בן יוסף בן העשר. התינוקת מחבקת אותו באהבה רבה בזרועותיה.

– למה לבנה כל כך רזה? שאלתי את סעדיה. והוא משיב לי ברצינות כבן עשרים:

– קודם היתה לבנה שוקלת הרבה יותר.

– מה משקלה עכשיו? שאלתי.

– ששה קילו, משיב האח."

חורשאית רואה עוני ומצוקה איומים. תשובתה ("יש משטר צנע") אינה קלוטה מן האוויר, אבל אופיינית למי שדפוסי האי-שוויון בישראל של 1951 אינם מוכרים לו. קל לראות בתיאור שלה אשה אירופית באוהל של משפחה מזרחית, נבוכה מול הילדים המקיפים אותה ("הפרא השחור" בעל "היד הרזה" הנשלחת אל הסל שלה). היא רואה אם שכאבה עצום, כי אינה יכולה לספק את הדרוש לילדיה; היא מתקשה הרבה יותר עם ההתרסה של הגבר וטענות הקיפוח של יושבי המעברה.

על המסמך השלישי חתומה גאולה בת-יהודה – שם העט של גאולה רפאל, סופרת, עורכת ומתרגמת, דמות מרכזית ב"הפועל המזרחי". הכתבה מסכמת בדצמבר 1951 את פועלן של נשי המזרחי בתום השנה הראשונה לפעולתן ברשמי סיור שערכה בבתי תינוקות וגנים במעברות. 928 ילדים נמצאים בהם, 18 מוסדות ב-14 מעברות.

בית התינוקות של קדימה הוא מן העלובים שבהם. מדובר עדיין ב"צריפון": "הקור חודר מבעד לסדקי העץ, בייחוד מן הרצפה, והצפיפות רבה", נזכרות שתי מטפלות צעירות – אחת מהן מעין הנצי"ב (האם השנייה היא שולמית?). ההורים היססו בתחילה לתת את תינוקותיהם, היא מספרת, אבל עכשיו הם עושים זאת ואין מקום לכל התינוקות. במעברות אחרות נתקל נסיונן של נשי המזרחי לייסד "מעון סגור", שבו תינוקות עד גיל שנתיים נמצאים 24 שעות, בהתנגדות ההורים.

המטפלת מעין הנצי"ב ממשיכה ומספרת, ש"אין סדינים ואין בגדים במידה מספקת והחורף אכזרי". במעברת בית-ליד היא נתקלת בילדים יחפים "אם מטעמי 'נוחיות' ואם כדי לעורר רחמנות – תופעה מזעזעת שאתה נתקל בה בכל המעברות בצורות שונות". אין לה ספק שתפקידה של המטפלת או הגננת הוא "לחנך גם את ההורים, והללו קשי-חינוך הרבה יותר" [מן הילדים]. רצון טוב והתנשאות משמשים כאן בערבוביה, וגם מנה ידועה של אי-הבנה תרבותית ומעמדית המעוגנת בתחושת עליונות גמורה – אי הבנה של תרבות העולים ושל אסטרטגיות הקיום של עניים. במעברת בת-ים מוצאת הכותבת, ש"החומר האנושי כאן תרבותי יותר". הילדים בגן של מעברת בת-ים, מציינת גאולה בת-יהודה, "ברובם נקיים ולבושים כהלכה". אחת הגננות מסבירה, שההורים מלבישים את הילדים לגן במיטב בגדיהם והם חוזרים ופושטים אותם כשהם חוזרים הביתה. מה אומר? כך זה היה גם בשכונת התקווה כשהלכתי למעון.

הפרטים חשובים. שולמית מליק תיארה בעדותה העברת תינוקות שלא נגמלו עדיין, שאמם באה להיניק אותם ומשקלם ובריאותם היו טובים. הם לא הועברו מתת-תזונה מחפירה אל ביטחון תזונתי. וביטחון תזונתי מינימלי אפשר היה להבטיח בלי עקירתם מהוריהם ואחיהם. העוני במעברות היה ממשי ונורא, אבל ההנחה שהיו אלה הורים לא ראויים שזקוקים ל"חינוך מחדש", שייטב לילדיהם בידיים הנכונות – לא היתה מבוססת על מצוקתם אלא על תפיסתם כפרימיטיביים ועל האמונה, שמותר ועדיף לעקור את הילדים ממשפחותיהם ולעצב אותם מחדש.

וזה עדיין רק חלק מהסיפור. שאלת היסוד היא מי נחשב להורה ראוי, מאלו הורים אפשר להעביר ילדים ל"ידיים טובות" – מן העניים למשפחות מבוססות, מן המזרחים לאירופים, מן הקהילות היהודיות השונות לידי התנועה הציונית. ושאלה עמוקה יותר, שאינה נוגעת רק לסיפוק רצונם של הורים בילדים מאומצים, היא שאלת הלגיטימיות הפוליטית והחברתית של עקירת ילדים מהוריהם לשם חינוך מחודש, כדי שיהפכו מ"חומר אנושי" מרמה נמוכה – ל"חומר גלם" ראוי להתישבות ולשירות. וזו שאלה שאינה נוגעת רק לשנות החמשים או הארבעים ולעבר – אלא גם להווה.

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן