הקפה הראשון לצעירים בתקווה

יהיו שם פסטיס, הפוך על סויה, מכירות פופאפ, סטודנטים עם מילגת קיום בכפוף לשעות פעילות חברתית בשכונה הוותיקה והאותנטית, ואפילו סגן ראש העיר יקפוץ להשקה. סיפורה הידוע מראש של פלישה
עומר שרביט

בעוד כמה חודשים, או שנה, גיב אור טייק, ובכפוף לאילוצי האדריכלית וקבלן השיפוצים, ובעיות האינסטלציה, והמשא ומתן עם בעלי הנכס, ייפתח בשכונת התקווה הוותיקה בית הקפה הראשון לצעירים, ויהיה שם גם אלכוהול, כולל פסטיס, שיוגש עם מיץ אשכוליות, כלומר בר של ממש, עם ברמן מזוקן שלובש חולצה של הלייקרס מספר 32, ואפילו בימת הופעות קטנה, בכפוף לאילוצי האקוסטיקה, ותקציב השיפוץ וה-say של הנוגעים בדבר (המעצבת, המשקיעים הצעירים, בונה התפריט, אחראית המיתוג, אולי אף למתווכת תהיה עצה מועילה משל עצמה), ואחת המועמדות למלצרות כבר הציעה לעמד את התפריט באינדיזיין, ויש לה ניסיון, לאחר שהגישה לתחרות עיצוב לוגו למוצר של אחד התאגידים הגדולים, הדיון על המותג יתארך, השם המובן מאליו, תקוה, יוצע אך לא יתקבל, ויקועקע על אמתה של אחת הלקוחות באותיות קידוש לבנה-ירוקה, וידובר רבות גם בפונט של המותג והתפריט, סנסריף או עם, כי היום בטוח שמקובל בלי, אם כי הקונספט צריך לפנות למנעד של קהלים, לרבות אנשי.ות הלפטופ-הפוך-על-סויה (עם או בלי דוקטורט, או הצעה לסרט או הצהרת אמן.נית), וגם אנשי השכונה הוותיקים יוכלו להגיח מדי פעם בשעות הערב ולגלגל את תלאות היום בסיגריה, ויוצע להם ערק, כדרך ששותים בני המקום המקוריים, הנראים בעיני יושבי בתי הקפה כאנשי עמל אמיתיים בעלי נופך ארטיזנלי של ממש, כזה שייתכן וכדאי לאמצו, כמראה הולם לרוח התקופה, המחייבת מראית עין כלשהי של התנגדות, ואותם מבקרים מהשכונה יוכלו מדי פעם לשמוע מזרחית של פעם, נאמר צלילי העוד, ישי לוי ודקלון, מאצ'-לס עומר אדם ועופר לוי, וקיר אחד יעוטר גם בדגל כתום של בני יהודה, שצויר על ידי אחת המלצריות, אף שהצעירים שפתחו את המקום הם אוהדים מושבעים של הפועל ירושלים או קטמון, או ירושלים בכדורסל, כך שיושבי המקום יוכלו ליהנות גם מהמוזיקה וגם מהצבע, אבל רק בשעות מסוימות, אחרי חמש אחרי הצהריים, כאשר השכונה מחליפה הילוך ומחירי הירקות והפירות צונחים, והמלצריות מתפנות לחלוק דיקפיקס שקיבלו מהקריפ התורן, ובאותו זמן תשרור בין בית הקפה החדש לבין הסאלוף הוותיק אחוות שותי ערק, וצלילי המזרחית משם יתערבבו עם צלילי האלקטרוניקה מכאן (ומאוחר בערבי סופ"ש יגיחו צלילי פופ ספרדי ומזרחית גם מהמקום החדש לבליינים המבוגרים של השכונה, אמהות חד הוריות, פרודים טריים, ואלה שנמצאים בין לבין, שעברו אליו לעת ערב מהסאלוף, וששם שטר של 50 שקל מקנה לך כניסה ומשקה ראשון), ובבית הקפה החדש שנפתח לצעירים בתקווה, בעידודו של סגן ראש העיר, צעיר אף הוא, שיוזמן לערב ההשקה, או רק להרצה, או לפתיחה ממש, יהיה אפילו פטיפון, עם סטנד תקליטים, שלא יושמעו לעולם, ופנזינים שהשכונה הוותיקה תשמש השראה למאייריהם, וכל אימת שתתגנב נעימה של mgmt או טיים אימפלה לפלייליסט היא תושמט אחר כבוד, ותוחלף במשהו אחר שדובר עליו נכבדות בפיצ'פורק, או שזכה להשמעות אצל טום רייבנסקרופט, או בספוטיפיי, או בקצה, או השד יודע איפה, ומכל מקום לא משהו שנטחן עד דק בבתי הקפה של הצעירים הוותיקים יותר בדרום ת"א ובקינג ג'ורג', ששמה כבר טחנו את הכל דקדק, וזעיר פה זעיר שם יגיחו גם הסטודנטים.יות, עם עגילי הספטום ופסים ירוקים או ורודים בשיער, וחלקן יגלחו לגמרי את צד הקרקפת, כמעשה משובה והכנה נפשית לקראת התרחבות העו"ש על קבלת מילגת הקיום, בכפוף לשעות פעילות חברתית בשכונה, והכל יהיה מלאכת מחשבת של מתיחת פנים דמוגרפית של המרקם השכונתי, ודחיקת הזונות, האריתראים, הנרקומנים, הסודאנים וכל מי שידו אינה משגת לטובת בעלי.ות מילגת הדיור, שמחירו מאמיר לאין שיעור ממה שהיה לפני כן, ובכן לעת ערב יתפנו המילגאים לגלגל שיחה על האיוונט החדש שנוצר בזה הרגע למסיבה או מכירת פופאפ של חולצות טי בהדפסים של מעצבי מחתרת, שהתחילו ללמוד בשנקר ונטשו, ועברו לשכונת התקווה כדי לפתח את המותג המקומי השכונתי הראשון שיהיה גם בינלאומי, ושסימן ההיכר שלו יהיה כתום בוהק, ואולי גם תרנגול, וכל אימת שיעברו שם האריתראים או הסודנים הם ישתוממו על בית הקפה הראשון לצעירים שנפתח בשכונת התקווה, אף שלהם כבר יש כמה וכמה כאלה בשכונה, עם או בלי רישוי עסקים, אך מקומם נפקד ממדורי העינוגים בעכבר או בטייםאאוט או בקבוצת הפייסבוק של דרום תל אביב, ואין לך מראה משובב נפש יותר ממבקשי מקלט, יוצאי סיירות וסטודנטים.יות לעיצוב, (שחלקן אמנם נטשו את הלימודים, אולי רק לסמסטר אחד-שניים), וצעירים ממשפחות פיליפיניות או וייטנאמיות שגדלו בנווה שאנן, וכולם מסתופפים יחד בבית הקפה הראשון לצעירים בתקווה, שאמנם לא היה אף פעם סטקייה, אלא חנות נעליים, שבעצת המתווך התמזגה עם חנות למוצרי חשמל, וכך נפתח החלל הראשון לצעירים בשכונת התקווה, ממש ליד הסטקייה של בוסי, יריקה מאווזי, ושיוגש בו גם מרק רגל או מוח, כמחווה אלגנטית למרקים של כרמלה, אם כי אלה עלולים לגרום לטבעונים לעקם את הפרצוף, ומכל מקום מרקי הבשר יעמעמו את הפלישה הצעירה לשכונת התקווה הוותיקה, כך שתהיה חפיפה סגנונית נעימה בין הסטקייה למאפים הטבעוניים וסלט הקינואה-אפרסקים הקיצי שיוגשו אף הם בקפה, מאחר שזה חלק מהחן של מקום חדש לצעירים בשכונה ותיקה ואותנטית, שיש בה כאמור מן הארטיזנליות ועמל הכפיים, שחסר כל כך למילניאלז בעידן הדיגיטלי, שהפך אותם לשמרנים יותר מהוריהם, בטח במה שנוגע לסקס ומחלות מין, או באדיקות של קיימות סביבתית, ושבו אבד כליל הקשר לאדמה וליצירה ולמוצר ולחומרי הגלם המקוריים, ובדיוק משום כך יהיו בקפה גם סדנאות מסדנאות שונות, כולל הפעלה לילדים בניצוחה של סטודנטית מהחוג לתיאטרון מחול ותנועה בסמינר, או שיעור על איך לשתול צמחים בגג, והשקות שירה וסרט שבועי, שגם בני המקום יוזמנו לקחת בהן חלק, כשומעים חופשיים או כפולקלור מקומי, ותיקלוטים של פאנק ברזילאי, ואפילו סקרצ'ינג על הטרנטייבל, ולוח מודעות על אירועים שונים, כמו דיון על מצב השכונה בהשתתפות עוזרו של סגן ראש העיר ופעילים חברתיים מהשכונה, ומודעות אלה יכסו את המודעות לאירוע של אמנון יצחק וזמיר כהן, ואז יכוסו שוב על ידי אלה שיבואו אחריהן, ואו אז, אם יבוא כבר סתיו, יבואו הסטודנטיות היפות (לשעבר) ממחלקת העיצוב התעשייתי בשנקר, ויעטפו את עצמן באוברול בצבעים בוהקים, נניח אוברול ירוק שדומה מאוד לסרבל של שיריונרים, כי אין בו הפרדה בין מכנס לחולצה, ובנים גמלוניים עם גידי אמה בולטים מדי ישאלו את עצמם כיצד בעצם לובשים את האוברול, או איך פושטים אותו, אפילו רק כדי להשתין, בשעה שהם עצמם יקפידו על הרישול המסורתי, אולי אפילו בכיוון של כפכפי אצבע כדרך שהולכים כדורגלנים ישראלים בחופש, ויחלמו כולם את אותם חלומות בהקיץ, על הסטאז' בסומך, או ההתמחות בבנק השקעות יוקרתי בשכר מינימום, או בחברת הגיימינג וההימורים החדשה שפתחו יוצאי היחידה שיצאו ממנה כמה שנים לפניהם, ובין לבין, עד שיתקבלו לשם או לשם, מה שיבוא קודם, ימשיכו לפתח את בית הקפה הראשון לצעירים בשכונת התקווה, וכמה מהם כבר יחברו זה לזה כדי להקים את חברת בית הקפה והנדל"ן הראשונה בישראל, ויקיימו פגישות חפוזות ובלתי אמצעיות, עם מעצבים, משפצים, מתווכים, עורכי דין, יזמי תמ"א, אדריכליות, ואפילו יזמינו הרצאה של מתכננת ערים, שעדיין לומדת בטכניון, אבל רוצים לפרגן לה שתבנה את השם, ממש כפי שהם עושים שם למקום, שהוא ותיק אך מצעיר ומתחדש והולך, והסטודנטיות באוברול יישבו לצד התיירות מצפון אירופה, רכונות על מחברות ה-moleskin היקרות, מנהלות רישומי יומן מלוות באיורים, שיוצגו ביום מן הימים בתערוכה בפאב מקומי באירופה, או בפאב שהיה שכונתי ונרכש על ידי רשת פאבים ובתי קפה, וליד הבר בקפה לצעירים בשכונת התקווה יועמד משחק הפליפר, שעשוע אולדסקול של ממש, שאותר בקזינו שהוא סוד גלוי בבת-ים, והובא לבית הקפה כדי לשוות לו קצת נופך של מועדון משחקים, ושאליו אפשר לשלשל חמישה שקלים כדי לנסות לגלגל את הכדור במעלה המבוכים, ולזכות לשמוע את רישרוש המכונה, ובכל יום בשעה 17:35 וריד ייחשב להתפקע במצחו של הצעיר הג'ינג'י שיתנחל על הפליפר וישקע במשחק אגרסיבי, ידיו מכות בפליפר משני צדיו בניסיון להעלות את הכדור במעלה המבוכים, וורידי המצח שלו יבליטו עוד יותר את רעמת השיער שפונה מעלה בסגנון שנות ה-50, משהו בין מוריסי לג'יימס דין, וכל הרעמה אינה אלא מאמץ להעלים את הפסוקת ששסעה פעם את ראשו, מעשה אמו, וכדי להסיט את המבט משרידי הפסוקת, יגולחו הצדעיים, ובצד אחד של הראש תגולח רצועה אחת כליל, עד העור ממש, כדרך שמעצבים את שיערם הצעירים (אלה שעודם בעלי רעמה), במונפרנס, לייפציג, בריסל, ליון, ואלה שעברו ממש לאחרונה לסטאמפורד היל החרדית בלונדון, או לבורו פארק בניו יורק, או לבני ברק בישראל, ששם אומרים שזול יותר, ויש גם קו ישיר לשנקר, ויש קצת אריתראים וסודאנים, שהיגרו לבני ברק לאחר שנדחקו על ידי בעלי המילגות משכונת התקווה, ומהם צריך להיזהר, ובייחוד הבחורות, שמוטרדות בלילה, ואם הן לא מוטרדות ממבקשי המקלט (שלמען האמת כבר הפכו לשמועה אורבנית, לאחר שגלו גם בהמוניהם מבני ברק לפרדס כץ או לפתח תקווה), אזי הן טרודות מפרוייקטי הגמר, וביקורת העבודות השבועית, ולוקחות כדורים נגד החרדה הכלכלית, שאפילו מילגת הקיום לא מספיקה כדי לשכך, ונגד מחלות מין שהתגלו להן בתרבית, ובפעם הבאה אין מצב שבלי, ולעתים המעצבות לעתיד מבני ברק יבואו לבקר חברים שעדיין גרים בתקווה, וייפגשו בבית הקפה, ובאותו זמן בדיוק, מעשה שטן, תבוא לקפה קבוצה של מנהלי בית ספר לעתיד, שמצויים בקורס שממומן על ידי עמותת נדבנים, ומנהלי בית הספר לעתיד, שאחד מהם אפילו ערבי והתקבל לקורס באישור השב״כ, ושאם להודות על האמת מלבושם האנכרוניסטי, הכיפות על ראשי חלקם, פגמו משהו ברקמה החברתית הנוצצת שהתאספה בקפה לעת דמדומים, ושאחד מהם ודאי יזכה במכרז לניהול של אחד מבתי הספר היסודיים בדרום תל אביב (שבו, קרוב לוודאי, לא ילמדו ילדיהם של יושבי בית הקפה), יוכלו להתבשם מהשילוב של של אוכלוסייה ותיקה וצעירה ומפרויקט הצילום שתלוי על קירות השכונה, יתבשמו ויתפעלו משל היו משלחת אנתרופולוגית מקנזס סיטי שבאה לצפות בפלא המוזנח, שעכשיו מעוטר בגרפיטי על קירות הבתים של הצעירים שעברו לשכונה לא מכבר, ואף שיפצו את אחד מבתיה המוזנחים והפכוהו לבית אמנות של ממש, הבית הכתום, שבו ישבו עד לא מכבר נרקומנים ופולשים אחרים שהתנחלו במקום אחרי שהילידים עזבו, ושכעת נאלצו לגלות בעצמם במעלה דרך הטייסים, וכעת הדיירים הקודמים מופיעים בצילומים של אחת התערוכות, שבהעמדה שלהן יזכו להשתתף כמה סינים ואריתראים שהציעו את עמל יומם בבוקר של אותו יום בתחילת צ'לנוב, ולבסוף זכו ליום עבודה נחשק, כמעמדי עבודות צילום לתערוכה, אם כי המזגן בבית הכתום לא עבד, או לא הותקן עדיין, וגם הכסף ניתן בצורת שוברים של אוכל לטייק אוויי מהבית הקפה, או לעבודות שהותקנו באותו זמן בסטודיאות שכבר רחשו פעילות במקום, ומכל מקום על הכל תשרה בריזה שבאה מהים בקיץ, או מה שנשאר ממנה אחרי שעקפה את מגדלי פיתום ורעמסס שצצו כלאחר יד לאורכן של דרך יפו, קיבוץ גלויות עבור בתמ"אות החדישות של סלמה וההגנה והלח"י, ומיעוט הבריזה לא תפיל את רוחם של המילגאים והיזמים הצעירים ופרחי ניהול בתי הספר, שיוכלו להתבשם מרוח החדשנות שמפעימה את השכונה, ומדי פעם יגניבו מבט לוותיקים, בהערכה מהולה בהשתוממות, שהנה הוותיקים והשכונה כולה עומדת על מכונה, ובאותו זמן אשה אחת, לא צעירה-לא מבוגרת, תגלגל שיחה עם מוכר הצנוניות והירוקים, על ההוא שמה קורה איתו ואיתה, כי הרי הוא בחור טוב הלוא כן, אבל מה זה עוזר לי בחור טוב, וכשהחום יירד קצת החתולים יצאו מההמקומות המוצלים וגורי החתולות אולי יזכו לצאת סוף-סוף לאור הדמדומים מתעלות הביוב שבהן הומלטו, ויתפנו לצוד את חולדות הענק, שחלקן מוטלות אחר כבוד על הכביש, ועל כולם יחד תשרה רוח הבלהות של הדרום-מזרח המהביל, מלטפת את קו הרקיע שהולך ומתגבהה במקוטע, לאין ערוך ממה שהיה, ושעוד יהיה.

שוק התקווה. צילום: דוד שי, CC BY-SA 3.0
שוק התקווה. צילום: דוד שי, CC BY-SA 3.0
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ציקי

    זה פרודיה או ברצינות?

  2. יוסףה מקיטון

    וכשישאלו אותך מהי ג'נטריפיקציה – הכתבה הזאת תעזור.

    1. זיו

      יוספה, אם תצטרכי פעם לתת דוגמא כיצד הפוץ מודרניזם יכול להפוך גם טענות נכונות ללהג חסר פשר, המאמר הזה הוא דוגמא מצויינת לכך.

  3. דרור

    זה פשוט בלתי קריא. קצת פסקאות ופיסוקים והתייחסות רצינית לטקסט.
    תודה.