• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

רות גביזון נהנית מעמדת העמימות

במאמרה על הכיבוש מתעלמת גביזון מכך שההיסטוריה של המאבקים שהליברליזם מתהדר בהם כרוכה בהרחבתו והצרתו של המרחב הפוליטי באותה עת. יש פחות מדי פוליטיקה בתפיסת המשפט שלה, ויש פחות מדי משפט בתפיסת הפוליטיקה שלה. תגובה
ראיף זריק

קשה להתווכח עם מאמרה של גביזון "הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי" שפורסם בהארץ לפני כחודש וגרר אחריו שלל תגובות. הקושי נובע מהעובדה שהמאמר שלה איננו מכוון אלי כלל וכלל: הוא מכוון אל חבריה ועמיתיה היהודים (לא יפה להיכנס לשיחה שאתה לא מוזמן אליה). לפעמים זה טבעי ואף יעיל טקטית לדבר אל השבט, כדי להבטיח רמת הקשבה. אם כי לעיתים יכול להיות מסוכן לנהוג כך ולטעת אשליה בדבר האפשרות שעם אחד יכול להינצל לבד מהגיהנום בעוד השני יישרף בו.

אני סבור כי גביזון בה בעת טועה וצודקת. היא טועה בהציגה את ההפרדה בין משפט לפוליטיקה, אבל צודקת חלקית לגבי מה שהיא מנסה להשיג באמצעות ההפרדה שהיא מציגה.

גביזון צודקת בהחלט כשהיא מזהירה את השמאל מגישה פשטנית שלפיה עמידה בדרישות המשפט הבינלאומי או נסיגה מהשטחים הכבושים יובילו בהכרח לפתרון כל הבעיות שיש לישראל עם העם הפלסטיני. החזרת השטחים אינה פשוטה או ברורה כמו החזרת הלוואה. מי שמחזיר הלוואה יכול בפעולה חד צדדית לפתור את עצמו מהחיוב ואיננו זקוק – לפחות לכאורה – להסכמתו של הנושה. הסכסוך בין הפלסטינים לציונות לא התחיל ב-1967 ולכן החזרת השטחים שנכבשו באותה מלחמה אינה ערובה לפתרון (אם כי ברור שהיא מקרבת אותו מאוד). וזאת מבלי שהתחלנו לדבר על בעיית הפליטים והצורך בפתרונה. אכן, אין נוסחת פלא.

אני מסכים עם גביזון גם לגבי כך שגישה הנסמכת במלואה על נורמות משפטיות (או מוסריות לצורך העניין) משדרת רצון -לעיתים לא מודע – להיפטר מאחריות אישית. הנורמה המשפטית מופיעה בתור ציווי שאני מקיים אותו ואשר "נכפתה עלי", אבל איני שותף ליצירתה של הנורמה שאליה אני מוכפף. הפעיל הפוליטי הופך להיות לכאורה הפה אשר באמצעותו הנורמה מדברת ושוכח לכאורה שהוא יכול לדבר או לא לדבר, להגביר את הקול או להנמיכו. יש בכך מעין הטלת אחריות על הנורמה עצמה והצגת ה"אני" אך ורק בתור הצייתן לנורמה עליונה מחייבת. זאת יכולה להיות באמת פוליטיקה של עקרונות נוסח קאנט אשר יכולה להיות עיוורת לתוצאות, ומסתפקת בעשיית הדבר הנכון והנדרש על פי גישה מוסרית מסוימת, זאת מבלי לתהות על עשיית הדבר הנכון – מה היא כשלעצמה ולמה היא מובילה. אך לדעתי אין אנו יכולים להסתפק בציווי הקטגורי המוסרי ובמקרים רבים אין מנוס מלשאול מה המעשה (המוסרי) שלנו יכול לעשות בעולם. זוהי למעשה קריאה לאנשים לקחת אחריות על העמדות שבהן הם מחזיקים, במקום להשליך את האחריות על הנורמה החיצונית במעין פטישיזציה של הנורמה המשפטית או זכויות אדם.

כל עוד מתיימרים לטעון – ראשית, שהעניינים קצת יותר מסובכים מנסיגה חד צדדית וכי זה לבדו לא מבטיח שלום בר-קיימא; שנית, כי עלינו לקחת אחריות על העולם שאנו חיים בו ולא רק למלא אחרי נורמות משפטיות (או אפילו מוסריות) בלי קשר לתוצאות, הרי שהטיעון הוא מושגי ואיננו קשור לעמדות של שמאל או ימין. אולי אפילו להפך: למשך תקופה ארוכה היה זה השמאל הרדיקלי, בעקבות ביקורתו הנוקבת של קרל מרקס על שיח זכויות, שזלזל בזכויות ובכוח הטרנספורמטיבי שלהן. פראנץ פאנון היה מסכים לכל מלה.

פרופ' רות גביזון. צילום: CC BY-SA 3.0
פרופ' רות גביזון. צילום: CC BY-SA 3.0

אבל עד כאן ההסכמה. מכאן והלאה יש לי מחלוקת הן מושגית והן פוליטית עם גביזון. באשר למחלוקת המושגית: קודם כל לאבחנה עצמה בין משפט לפוליטיקה: ההפרדה המוצעת היא בעייתית, מטעה ומשרתת עמדה פוליטית. יש פחות מדי פוליטיקה בתפיסת המשפט שלה, ויש פחות מדי משפט בתפיסת הפוליטיקה שלה. ההנחה שמשפט הוא אתר ברור ובהיר, אתר של קונסנזוס על-אידיאולוגי היא אולי ציפיה אבל בפועל חסרת בסיס. עיון בכל פסקי הדין החשובים בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני או בענייני דת ומדינה או בענייני ביקורת שיפוטית מראה את האופן שבו ההבדלים בין השופטים שיקפו מחלוקת פוליטית עמוקה. אבל זה לא העיקר, שכן זהו ויכוח שצפוי לעניין בעיקר משפטנים. מה שמדאיג יותר הוא תפיסת העולם של גביזון ביחס לעולם הפוליטיקה ואשר היא תמונת הראי הנגדית לתפיסתה של עולם המשפט. אל מול העולם הנקי והטהור של המשפט עומד לדידה עולם נקי של פוליטיקה.

העולם הפוליטי של גביזון הוא עולם של "עמדות והעדפות" ולא עולם של עקרונות. לכאורה, הפוליטיקה שגביזון מכוונת אליה מופרדת מעולם המושגים המשפטי. אבל עולם הפוליטיקה קורץ ברובו אם כי לא כולו מאותו עולם חומרים מושגי ורעיוני: צדק, זכות, חובה, הגינות, ייצוג, אינטרסים, סופיות, הסתמכות וכו'… כל אלה הם מושגים המזינים את עולם הפוליטיקה ואת עולם המשפט באותו זמן, אם כי בדרך שונה. "הדילול" של עולם הפוליטיקה מעקרונות אלה הופך את הפוליטיקה לאתר שסופרים בו מצביעים וגולגולות, ושאינו מונחה על ידי שיקולים מוסריים, משפטיים ועקרוניים. פוליטיקה כזאת מזמינה אלימות במידה לא קטנה שכן אין בה בלמים ועקרונות שיש בהם כדי לרסן את הבדלי הכוח בין הצדדים היריבים. הבעיה עם הסכם אוסלו, למשל, היא לא משפטיזציית היתר שלו, אלא חוסר ההתייחסות הגורף שבו למשפט בינלאומי, כך שהמשא ומתן שיקף את יחסי הכוח המוטים טוטלית לטובת ישראל.

ההנחה שמשפט הוא אתר ברור ובהיר, אתר של קונסנזוס על-אידיאולוגי  היא אולי ציפיה אבל בפועל חסרת בסיס. עיון בכל פסקי הדין החשובים בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני או בענייני דת ומדינה או בענייני ביקורת שיפוטית מראה את האופן שבו ההבדלים בין השופטים שיקפו מחלוקת פוליטית עמוקה

גביזון מציעה מהלך כפול שמשמעותו הוא העלמה כפולה של הפלסטינים: בשלב הראשון הפלסטינים אינם נוכחים בדיון הדמוקרטי ואינם סובייקטים פוליטיים שצריכים להיכלל בדיון. כך הם הוצאו מהפוליטיקה, לא רק הפלסטינים בשטחים אלא גם אזרחי ישראל. במהלך השני היא מחריגה אותם משאלות הקשורות בליברליזם וזכויות אדם, שכן הנורמות שאמורות לחול עליהם הן אותן נורמות שהדמוקרטיה היהודית תכתיב עבורם. ההוצאה הכפולה הזו מעלימה את היותם סובייקטים וגם אובייקטים פוליטיים.

גביזון מודה בהחלט כי ההבחנה בין סוגיה של דמוקרטיה (לכאורה סובלת מחלוקת) לשאלה של זכויות אדם (לכאורה לא סובלת מחלוקת) היא כשלעצמה שאלה במחלוקת, שהמענה לה עובר בגבול שבין המשפטי לפוליטי. אבל גביזון לא מסיקה את המשמעות מרחיקת הלכת מעמדתה זו: זכות ההצבעה לנשים ולשחורים היתה פעם שאלה פוליטית, מניעת האלימות במשפחה היתה פוליטית וזכותם של היהודים לעסוק במקצועות שונים באירופה היתה שאלה פוליטית גם היא. ההיסטוריה של המאבקים אשר הליברליזם מתהדר בהם היא ההסטוריה המתמדת של הרחבתו והצרתו של המרחב הפוליטי באותה עת: הרחבתו, במובן של ערעור על מה שנחשב כסדר טבעי ומובן מאליו והפיכתו לנושא במחלוקת, צמצומו: במובן זה של הוצאתם של אותם נושאים מעולם הפוליטיקה לאחר שהוכנסו אליה תוך כדי הפיכתם לחלק מהקונסזוס המושגי והוצאתם מתוך עולם הפוליטיקה. לכן אינני טוען שאין הבדל בין משפט לפוליטיקה אלא שאני מבין את ההבדל אחרת.

יש משהו בטיעון המפתה של גביזון בעניין דחיית האופי המשפטי של שאלת הכיבוש. לפעמים, יש הטוענים, היות נושא מסוים בלתי שפיט כך שאין אפשרות להעניק סעד משפטי בגינו נובע מהעובדה שהעניין נתון במחלוקת ערכית כבדה ויש טענות לכאן ולכאן לגבי מידת הצדק ומן הראוי להשאיר הכרעות מסוג אלה למצפונו של אדם או לדעת הקהל. אבל לא תמיד זה המצב. לעתים, מידת הצדק נוטה באופן ברור כלפי צד אחד, אבל הבעיה היא בכימות הסעד. אדם שהלווה כסף במשך שנים לחברו אבל לא רשם במדויק את הסכומים שמסר לו, יכול למצוא את עצמו במצב שתביעתו נדחית כי אין לדעת כמה כסף יש להחזיר בדיוק.

קשה לדעת למה בדיוק מתכוונת גביזון שעה שהיא יוצאת נגד משפטיזציה: האם מהסיבה הראשונה או השנייה? נראה לי שאם הכוונה לשנייה הרי שגביזון צודקת: קשה לזהות מהו קו פרשת המים ההסטורי בין הפלסטינים לישראלים: קווי 1967, תכנית החלוקה, תכנית קמפ דיויד? לא ברור. אבל אם הפרשנות שלה היא הפרשנות הראשונה אז אני סבור שהיא טועה. הפרדוכס כאן הוא בכך שיש לפלסטינים "עודף" צדק בטענותיהם פועלת לרעתם. לכאורה העובדה שיש להם טענות לגיטימיות גם ביחס ל-1948 (גם אלה שסבורים שיש לדחות אותן לחלוטין, קשה להם להכחיש שהן לגיטימיות). ההנחה הסמויה של גביזון היא שאם הסכסוך לא התחיל ב-1948 אלא רק ב-1967 אז ייתכן סיכוי טוב יותר להמשגת טענותיהם של הפלסטינים מבחינה משפטית שכן אז הן יותר חדות, מוגדרות וברורות. בכך אני חושב שהיא טועה. חוסר האפשרות לסמן את קו הגבול או את הפתרון המדויק, לא יכולה להאפיל ולו במעט על צדקת תביעותיהם ודרישותיהם של הפלסטינים למולדת ולעצמאות. יש הבדל בין חוסר הבהירות בדרכי הפתרון לחוסר בהירות בצדקת התביעות.

כרזה ממצעד להסרת המצור על עזה, 2.8.2014. צילום: cc by-Stephen Melkisethian
כרזה ממצעד להסרת המצור על עזה, 2.8.2014. צילום: cc by-Stephen Melkisethian

אני סבור כי גביזון רוצה ליהנות מהספק או מהבלבול המושגי הזה בדבר קיום שני מושגים של עמימות, ולכך אני רוצה להתנגד. למשל, העובדה שזכות השיבה הפלסטינית יכולה לפגוע בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי – והיא אכן יכולה לפגוע – אין משמעותה המושגית כי התביעה הפלסטינית לא צודקת כהוא זה. משמעותה ההיסטורית הפוכה: שההגדרה העצמית הלאומית יהודית התממשה אגב פגיעה בסיסית בזכות הקיום הצודקת של הפלסטינים. אכן, הפתרון אינו פשוט ואינו כרוך בהחזרת הגלגל לאחור, אבל אין כאן חוסר בהירות ערכית או עניין של "העדפות".

חשוב לציין שגביזון לא מבצעת ויכוח מושגי בתוך המחנה: היא לא מצהירה בתחילת המאמר שהיא נגד הכיבוש וכי יש לדאוג לסיימו ובואו נחשוב ביחד מה הדרך הראויה לעשות זאת. אילו קולה הפוליטי של פרופסור גביזון היה נחרץ נגד הכיבוש, היה יסוד להניח כי היו כאלה שהיו מקשיבים לחלק מתובנותיה המושגיות. נדמה לי שאסור שהמחלוקת הפוליטית אתה בעניין הכיבוש תימנע מאתנו לעיין בתובנותיה המושגיות, אבל תובנותיה המושגיות לא יכולות לכסות או להחליף את עמדתה או את חוסר העמדה שלה כלפי הכיבוש.

ד"ר ראיף זריק הוא משפטן וחוקר, המנהל האקדמי-שותף של מכון מינרבה באוניברסיטת תל אביב ומרצה למשפטים במרכז האקדמי כרמל

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איזה גורן

    ההרצאות השונות, המאמרים הרבים, התגובות הקיצוניות והעמדות של צד זה ואחר מזכירות את הבדיחה החבוטה אודות הרבי, הבעל והאשה המתלוננים בפניו "אתה צודק- את צודקת" ואשתו הרבצען התמהה "גם את צודקת".
    כולם צודקים. "ההבטחה האלוהית" מכאן, זכויות האדם(גם הפלשתינאי) משם, התמיכה מצד מדינה זו ואחרת וההתנגדות מצד ההיא ואחרת. האנטי שראליות והאנטיהודיות (המכונה בטעות אנטישמיות) כל אלה ועוד אינם עונים על הבעיה העיקרית. האם ניתן וכיצד ניתן למתן את דחפיו הפרועים של צעיר ערבי (פלשתינאי ו/או ישראלי) הפועל בתגובה ל:
    א. היותו נתון לשלטון זר ויהא זה "דמוקרטי" ככל שיהיה וההגבלות הרבות החלות עליו.
    ב. תשוקתו, שאינה ניתנת לדיכוי, לחיות במדינה משלו ותחת שלטון אשר לו תהיה הזכות לבחור בו.
    ג. אף כי אותו צעיר חמום מזג היוצא לפַגֵע עדיין לא היה בחיים כאשר תנועות המחתרת היהודיות פעלו נגד השלטון הבריטי, סבו זוכר אותה תקופה ועליה סיפר לבניו ולנכדיו. הלקח שלמד ולומד הנכד הוא אם חצי מיליון אל יאהוד יכלו לבריטניה , המעצמה העולמית, אולי נוכל גם אנחנו לכופרים האלה שהשתלטו עלינו, מכים בנו, הורסים את בתינו, מגבילים את תנועותינו וממררים את חיינו.
    זוהי הבעיה בקליפת אגוז. רק שהקליפה היא סופר סופר ענקית.

    1. דפנה

      וגם אתה צודק….