• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

ב. מיכאל לא הבין את "אלטנוילנד"

מעבר למסר הקטנוני משהו שמבקש להעביר הפובליציסט והסאטיריקן ב. מיכאל (מירי רגב לא קראה את הספר!), נראה כי מיכאל בעצמו לא ירד לסוף דעתו של המחבר או של מטרותיו הפוליטיות. באמצעות "אלטנוילנד" הרצל מכשיר את הקרקע לקראת השתלטות יהודית-אירופאית על הארץ, כשהסיפור מגלם למעשה רציונליזציה של נישול פלסטינים מארצם

לתומי חשבתי שמבזקים שנשלחים לסלולר אמורים לבשר על דבר מה דחוף או יוצא דופן. ואולי באמת חשוב מאד לעדכן את כל קוראי עיתון "הארץ" ש"מירי רגב לא קראה את אלטנוילנד", לשון המבזק שהתקבל אצלי לפני כשבועיים. כך לפחות לטענת הפובליציסט ב. מיכאל, בעקבות סטטוס של מירי רגב בנושא הר הבית, שהופיע או לא הופיע, בספרו של בנימין זאב הרצל "אלטנוילד". לטענת רגב גיבורי ספרו של הרצל עולים להר הבית שנבנה כבימי קדם. מיכאל, לעומת זאת, טוען שהרצל בכלל חזה בית מקדש במקום אחר, ומכאן הסיק שרגב לא קראה את הספר.

ובכן, אני מניח שב. מיכאל קרא את אלטנוילנד. קרא, אבל אני בספק רב אם הבין את הספר. לטענת מיכאל, "הרצל של אלטנוילנד הוא ליברל נאור, אנטי-גזען מושבע, אנטי-קלריקל קיצוני וחילוני טוטאלי". בהמשך מציין מיכאל כי בספר ישנן "עוד ועוד מילים נחרצות ונאורות. על מוסר ושוויון, זכויות אדם, חינוך ועבודה, תרבות ואקדמיה, לאומנות מול נאורות."

אלא שלא דובים ולא יער, ומי שקרא את "אלטנוילנד" יודע כי הוא עמוס באמירות גזעניות כלפי ההוויה המקומית בפלסטין ההיסטורית. כאשר גיבורי ספרו מגיעים לארץ, הרצל מתאר את תחושותיהם כך: "יפו עשתה עליהם רושם רע… הכניסה אל הנמל העלוב והעגינה בו היו קשות. הסימטאות המזוהמות והמוזנחות הסריחו, והעוני המזרחי הצבעוני צעק מכל פינה. סמטאות העיר היו מלאות טורקים עניים, ערבים מלוכלכים ויהודים מפוחדים, כולם מחוסרי עבודה, חסרי כל ומיואשים. ריח מוזר ומעופש, ריח של קבר, הקשה על הנשימה."

גיבוריו של הרצל ממשיכים לירושלים והוא מפליג בתיאורים שפלים ומשפילים אודות הארץ ויושביה: "בדרך התגלו לעיניהם מראות קשים של ניוון. המישור היה כמעט כולו חול וביצות. תושבי הכפרים הערבים נראו כמו שודדים, הילדים שיחקו עירומים והחזות הכללית של המבנים היתה שחורה." ועם הגיעם לירושלים: "בשעות היום מראה ירושלים היה מלבב פחות. צעקות, סירחון, שלל צבעים בערבוביה, ערב רב של לובשי סחבות בתוך סמטאות צרות ומחניקות, קבצנים, חולים, ילדים מזי רעב, נשים צרחניות, רוכלים קולניים. לשפל נמוך יותר לא יכלה ירושלים המלכותית לרדת."

אלטנוילד. המקור בגרמנית (1902) והתרגום לעברית בהוצאת בבל
אלטנוילד. המקור בגרמנית (1902) והתרגום לעברית בהוצאת בבל

תמוה מאד שמיכאל מתעלם מתיאור כל כך גזעני של פלסטין ההיסטורית בעיני הרצל וגיבוריו האירופאיים, הפוקדים לראשונה את הארץ. התיאור המפורט של הזוהמה כביכול של יפו וירושלים, דווקא שתי ערים גדולות, אינו מקרי. הרצל רוצה לתאר את ההוויה כולה כנגועה בסוג של חולי כרוני. לשפל המוסרי והאנושי שהוא מתאר יש זהות ברורה: "עוני מזרחי צבעוני, ערבים מלוכלכים, ערבים שנראים כפושעים, טורקים עניים". לדידו של הרצל, המקום כולו על יושביו זקוק לתיקון.

על כן, מעבר למסר הקטנוני משהו שמבקש להעביר מיכאל (רגב לא קראה את הספר!), נראה כי מיכאל בעצמו לא ירד לסוף דעתו של המחבר או של מטרותיו הפוליטיות. באמצעות "אלטנוילנד" הרצל מכשיר את הקרקע לקראת השתלטות יהודית-אירופאית על הארץ, כשהסיפור הוא למעשה רציונליזציה של נישול פלסטינים מארצם. מהספר עולה כי מאחר שהילידים לא מסוגלים להחזיק בכוחות עצמם את הארץ כבני תרבות ראויים (מטונפים, בטלנים, נראים כשודדים), הרי שהיהודים האירופאיים שיגאלו את הארץ מידיהם עשויים להביא להם בכך קידמה ואף לגאול אותם מנחשלותם. ואכן, בכריכת הספר (בתרגומה של מרים קראוס) נכתב כי:

"במסעם אל האי ביאכטה של קינסקורט הם עוגנים תחילה ביפו, ומגלים את פלשתינה, כפי שנתגלתה להרצל בביקורו ההיסטורי ב- 1898- שוממה, עלובה ופרובינציאלית. עשרים שנה אחר כך מגיחים שני המתבודדים מן האי ומפליגים שוב לראות את העולם שהשתנה. הם שבים לפלשתינה ולתדהמתם מגלים עולם חדש: אלטנוילנד".

גם בספר עצמו הרצל מתאר את המהפך שעוברת הארץ בעקבות ההשתלטות היהודית-אירופאית עליה במושגים מיתיים. כאשר חוזרים גיבורי ספרו לפלסטין ההיסטורית אחרי עשרים שנה, הם מגלים עולם חדש: "השניים עמדו ללא נוע על גשר הפיקוד ובמשך כעשר דקות צפו במשקפותיהם לעבר האופק. "אני מוכן להישבע שזה מפרץ עכו, אמר פרידריך. אפשר להישבע שזה גם לא המפרץ, השיב קינסקורט. כמה שהכל השתנה, קרא פרידריך. קרה פה נס".

הרצל רוצה לתאר את ההוויה כולה כנגועה בסוג של חולי כרוני. לשפל המוסרי והאנושי שהוא מתאר יש זהות ברורה: "עוני מזרחי צבעוני, ערבים מלוכלכים, ערבים שנראים כפושעים, טורקים עניים". לדידו של הרצל, המקום כולו על יושביו זקוק לתיקון

הרצל אף נותן סימן ל"נס". מעתה הארץ היא מערבית: "נראה היה שזהו צומת דרכים ונקודת מפגש של בני כל העמים: ערבוביה של סינים, הודים וערבים בתנועה זורמת. עם זאת, הלבוש המערבי שלט בכיפה והרושם הכללי שעשתה העיר היה מערבי מובהק." המהפך אם כן הושלם. ממצב של ניוון, עוני וסירחון למצב של תנועה זורמת בעלת אופי מערבי, בניצוחם של יהודים-אשכנזים.

לזכותו של הרצל ייאמר שהרבה אירופאים סברו בזמנו שהם אכן מביאים לארצות שונות, שאינן באירופה, את בשורת הנאורות. זה היה התירוץ, ההסבר שהם סיפקו לעצמם ולאחרים. אבל ב. מיכאל אמור לדעת טוב יותר, שהרי ההשתלטות האירופאית על עמים וארצות הסתיימה כמעט תמיד במרחץ דמים. באורח לא מפתיע, ילידים בכל העולם דחו תמיד את הניסיון לנשלם ממשאביהם ולהשפילם בשם "הנאורות". בעיניי, בישראל-פלסטין אנחנו עדיין נמצאים בעיצומה של אותה מערכה. זרעי הפורענות הוטמנו, בין היתר, ב"אלטנוילנד" של הרצל.

ואולי אפשר להבין את הניסיונות להשפיל את מירי רגב כחלק מתפיסת עולם גזענית שהרצל היה ממנסחיה, תפיסה שמאדירה את המערבי כבן תרבות ומשפילה את המזרחי כנחשל. אחרת, כיצד אפשר להסביר את המאמץ הבלתי-פוסק לסמן את רגב כבורה וטיפשה, עד כדי כך שנדרשת הודעה לסלולר המבשרת כי היא לא קראה ספר מסוים. וזאת בשעה שהכותב עצמו אולי קרא, אך ההבנה שלו את הנקרא לוקה בחסר.

כנראה שיעניין אותך גם: