לדבר על אי שוויון באולם כנסים מפואר

אין מצב שמישהי בכנס הסוציולוגי האמריקני באמת קראה את "Evicted". לא משנה כמה הוא נחגג כשיא אתנוגרפי שמאפשר להבין עוני באופן חדש. אני לא מאמינה שמישהי הייתה מסוגלת להחזיק כוס יין בעוד קוקטייל של איזושהי אגודה אילו הייתה נותנת לסיפורים שבו להיכנס לה ללב. אבל אף אחת לא באמת עשתה את זה.

מי שבכל זאת קראה, כנראה רק סיכמה את ההישג התיאורטי: קודם כל, שמדובר במשתנה חשוב חדש שמסביר אי שוויון מרחבי. עבר של פינוי ברקורד האישי מגביל את היכולת לקנות או להשכיר דירה, ומגדיל את ההסתברות שמשפחה תגור ברחובות מסוכנים בעיר ותשלח את הילדים לבתי ספר נחשלים. וגם, הקוראת בוודאי העריכה את האופן בו מתיו דזמונד לא רק מפענח עוני כאילו מדובר בעולם סגור, אלא בוחן איך העולם האחר, הלא-עני, ניזון ממנו ומתעשר על גבו. איך לדוגמה אפשרי שיזמית אפריקנית-אמריקנית מחזיקה כארבעים דירות בעיר הפנימית, ומרוויחה בחודש סכום שהדיירים שלה לא מסוגלים להרוויח בשנה. גם אני מירקרתי נתונים במטוס כדי להרגיע את מפלס הרגש שלי וכדי להיות מסוגלת להחזיק משהו בידיים. אחר כך נחתתי במונטריאול.

פגשתי את אדם במסעדה בדאונטאון שלוש שעות מאוחר יותר. אני חושבת שהדיבור על "Evicted" חתם את השיחה בינינו כשירדנו לכיוון היכל הכנסים הענק בעל החלונות הצבעוניים ונכנסנו אל מושב הפתיחה של הכנס. סיפרתי לו איך באחרית הדבר של הספר דזמונד מספר על השאלה החוזרת שמופנית אליו בשיחות עם חוקרים אחרים: "איך הצלחת לעמוד בזה?". הוא משיב להם שהוא לא עמד בזה, ושהוא מרגיש שהשאלה מכסה על שאלות ששורף לגעת בהן, ובמיוחד על השאלה: איך אפשרי שזה בעצם קורה. איך אפשרי שכאם חד-הורית אפריקנית-אמריקנית, עוד לא מלאו לך 18 אבל כבר הסתחררת ב"מעגל קסמים" שהתחיל מצמצום שעות בעבודה, לווה באיום של ניתוק חשמל, נמשך בסכנה שאת וילדייך תפונו מהדירה, והסתיים בגניבת ארנק שהובילה לישיבה ממושכת בכלא. אחריה, האפשרות למצוא דירה היא כמעט בגדר הלא אפשרי. איך ייתכן שחוק שאמור להגביל מטרד ציבורי באמצעות הטלת אחריות על בעלי דירות (Nuisance property ordinance), בפועל מוביל לכך שנשים מפונות מהדירה שלהן אחרי שבני זוג אלימים הגיעו לביקור של פריקת זעם. איך לכל כך הרבה א.נשים אין הזדמנות לחיות חיים הגונים, ואיך זה הגיוני שאנחנו לא נלחמים לשנות את המצב.

דזמונד אומר שהוא לא הצליח להכיל את הסיפורים ולמד מהנחקרים שלו להדחיק אותם במידה מסוימת, אבל שהחוויה היומיומית הכניסה אותו לדיכאון עמוק. דיכאון שהתנחל בנשמה דווקא אחרי שהוא סיים את איסוף החומרים למחקר, וחיבר סיפור לסיפור שהצטברו לשורת גביעים על מדפו האתנוגרפי, ממנו בחר מה לשבץ בספר. עוד כוס יין באיזושהי קבלת פנים רק חיזקה את תחושת הניכור. לא מבינה איך מכילים את הידיעה שבכל רגע אפשר להכניס את היד לכיס ולעזור למישהו לסגור את החודש ולמנוע פינוי, גם אם אנחנו מספרים לעצמנו שהבעיה המערכתית הגדולה לא נפתרת. חשבתי שאם הייתי נכנסת למפגש של "מחבר פוגש ביקורת" שנערך איתו בכנס הייתי שואלת איך צריך לשנות את האקדמיה כדי שהיא תאפשר לסיפורים האלו לחיות בלבבות שלנו ותאפשר יותר מקום לפעולה. אבל לא נכנסתי ולא שאלתי, וזה לא באמת משנה. אחת לתקופה נכתב רב-מכר כזה שמביא להתעוררות. אתה באות כתבות בניו-יורק טיימס והרבה קבלות פנים, ואולי גם איזושהי הצעה שמרנית לשינוי מדיניות. אבל בפועל, אני לא בטוחה עד כמה דזמונד עצמו מסוגל לקרוא את "Evicted".

ראיון עם מת'יו דזמונד:

סיימתי את בליל הדברים הלא ברורים לאדם באמירה שכל כנס אקדמי כזה מעורר בי את התחושה המוזרה הזו שלא הגיוני שכולנו נפגשים לדבר על אי שוויון בהיכל כנסים מפואר, שעה אחרי שהנחנו בחדר המלון את ה-carry-ons שלנו שהגיעו מכל קצוות המערב. אדם הנהן ותהה אם מישהו ידבר בכנס על מחנות הפליטים מאמריקה שנמצאים עכשיו בקוויבק. כאן הסתיימה השיחה שלנו. בימי הכנס הבאים לא המשכנו להיות חברים. אדם היה עסוק בלעשות עוד קונקשנז.

הוא יצא מהרצאה נשיאותית שישבנו בה אחת ליד השני, קצת אחרי שהפילוסופית הפוליטית, ננסי פרייזר, הסבירה למה נכון להתייחס אל השמאל המערבי כמחנה של "ניאו-ליברליזם פרוגרסיבי". היא תיארה איך עבור המחנה הדמוקרטי, מריטוקרטיה היוותה את הבסיס לפורמט החדש של עקרון השוויון החברתי, שלאורו המחנה היה מוכן להכניס קבוצות מודרות אל היכלי ההצלחה. בין אם את אישה, שחורה או טרנסג'נדרית, את תתקבלי לפרויקט בניית ההון כל עוד את מוכשרת. בתמורה גם תזכי בהכרה בזהות הקבוצתית שלך, והסיליקון ואלי יוכל להזדהות בתור "מקום עבודה מגוון". כנגד המהלך הזה, שיוצר תחושה של שוויון הזדמנויות, אך מאפשר להסוות את העובדה שמשאבים לא באמת מחולקים מחדש – פרייזר הציעה לחתור ביחד לפירוק המושג "מריטוקרטיה". מבחינתה זה השורש שמאפשר לשקר השוויון להמשיך ולפרוח.

לא האמנתי לה. הרגשתי שהיא נסחפה בהתלהבות של ניסוח תובנה ביקורתית, שבפועל היא לא מסוגלת לכסות. לא האמנתי גם למישל למונט, נשיאת האגודה הסוציולוגית, ששטחה את כל פועלה האקדמי ודיברה על הצורך לאמץ מושגים חדשים ל"ערך עצמי", שיאפשרו למרבית חלקי האוכלוסייה להרגיש שהם חלק, שהם חשובים גם בלי שהם יכולים לדמיין את עצמם כמי שמנהלים את העולם. שתיהן משקרות לי ולעצמן. הן לא מסוגלות לגלם את הדבר שלו הן מטיפות. אני מתקשה להאמין שהן יוותרו על מסיבת קוקטייל, או סתם על סטנדרטים של יעילוּת, כדי לפתוח את הלב והלו"ז למישהו שזקוק לעזרתן. מתחת לצורך לנסח מסקנה פוליטית חדה שתבאר את המציאות, נח בשקט הצורך בחמלה. והחמלה אינה יעילה. היא בזבוז זמן וכאב לב. לשבת עם מישהי בשבר שלה, זה לא משהו שאפשר לתרגם לשורה בקורות החיים, למאמר, ליוזמה חברתית, או להתבטאות בתקשורת שתיחשב "סוציולוגיה ציבורית".

נדמה שאף אחת לא חלקה איתי את הצורך לשבור לפטופים

יום לפני שהכנס הסתיים, שוב הרגשתי שבעל כורחי אני מהווה חלק מקבוצה של אנשים פתטיים שחוקרים היפסטרים, ורציתי להפוך את השולחן העגול שבו התדיינו על המחקרים שלנו. הסשן נפתח בעוד מחקר על הזהות של הבוהמיה. חוקר אחד תהה האם קהילת האומנים בפישטאון פילדלפיה חשה עצמה חלק מ- או דווקא מנגד ל- קהילת היאפים בעיר. הוא סיפר שהממצא המפתיע שלו הוא שההיפסטרים לא משרטטים קו זהותי חד בינם לבין השבט היאפי כמו שהיינו מצפים. דוקטורנט צעיר השיב לחוקר הראשון שאם ייכנס עמוק יותר ויבחן את האופנים שבהם סטודנטים מקולג'ים שונים בעיר מדברים את עצמם ומקשטים את בתיהם, או יתחקה אחרי תת-תרבות פאנק שלא קלטתי את שמה, הוא ימצא שקו הגבול בין הקבוצות כלל אינו מטושטש, אלא מסומן בוורוד זוהר. הסתכלתי סביב ונדמה היה שאף אחת לא חלקה איתי את הצורך לשבור לפטופים. מרצה בכיר שאני לומדת ממנו הרבה, הצטרף לשיחה. הוא חשב שזו הייתה שיחה ראויה. ואם לא ראויה מספיק, רק בגלל שהחוקרים נשארו יותר מדי מתחת לפנס ולא הרשו לעצמם להפליג ולהקיף את מושא המחקר שלהם באופנים יצירתיים. הוא לא יפסיק להאמין במריטוקרטיה בקרוב.

אחרי השולחן העגול הגיע המושב שלא התקבלתי אליו על ההבטחות שהערים היצירתיות הכזיבו. דיברה בו חוקרת שחזרה משלושה חודשים בבאלי ותיארה את האתנוגרפיה שעשתה בקרב "הנוודים הדיגיטליים", שהחליטו "להגיד להתראות לכל זה". הם לא צריכים את העיר היצירתית יותר. היא נסעה לשם לשלושה חודשים עם המשפחה שלה, והראתה לנו תמונות של שני הילדים. היא התגאתה, שבת השלוש שלה מסוגלת לסיים לשתות קוקוס שלם לבד. היא "הייתה חייבת להראות את התמונות כי הם נורא חמודים", אבל גם ובעיקר כדי להפגין שלמרות שהיא לבנה סטנדרטית עם קול מעצבן, יש לה בת שחורה. היא סיפרה במלא פתוס וחשיבות עצמית על הסיבות ש"קריאייטיבז" עוזבים את המקומות הכי שווים בעולם כדי להיות מוקפים בשדות של תירס. הערים יקרות, והעבודות לא באמת מאפשרות מיצוי עצמי, ואין זמן ליהנות מכל השפע שלעיר יש להציע, וסצנת הדייטים מחרידה.

אחרי כל הקוקוס, היא עברה לנסח כתב הגנה לאוזני בני גילה מלאי הטרוניה על ה"מילניאלז" (בני דור ה-Y), מושאי המחקר שלה, שקשובים לעצמם ומצמידים את היד לדופק באופן מדויק שמאפשר להם להבין שהם לא חייבים לכלות את זמנם בעוד ישיבה שמאלצת אותם להצטמצם לחימום כיסא. לשיטתה, בני גילה, בני הארבעים ואחת, יכחדו, אם ימשיכו להסתכל למטה ולצקצק. היא אפילו לא הייתה מתוחכמת מספיק כדי לשלם שטר חוב לגיאוגרפיה ביקורתית ולהגיד משהו על זה שהמליניאלז שמאיישים עכשיו האב מוקף בתירס, תופסים משאבים של מישהו אחר, ושהם פשוט מתחו את הג'נטריפיקציה מוויליאמסבורג כמה יבשות קדימה. בדיעבד, הבנתי שהיא מדברת מתוך חרדה. הצורך להבין את המילניאלז נובע מההרגשה שבעוד שנייה היא נבעטת החוצה. מניחה שיש כמה מילניאלז בקהל, היא בסך הכל ניסתה להדגים שגם היא מסוגלת לגמישות מחשבתית ואדפטיביות. אם כך ואם כך, בני הארבעים ואחת שחוקרים מיליניאלז והמליניאלז עצמם, אמנם חווים חרדה קיומית, אבל לא עסוקים במיוחד בשאלה איך לחיים שלהם בעיר יש השפעה על מי שנמצא מתחתם בהיררכיה הכלכלית.

בסוף המושב, פרופ' ברי וולמן הרים יד מהשורה הלפני-אחרונה באולם וביקש להעיר הערה. בסוף שנות השבעים הוא הסביר שקהילות עירוניות לא "מתו", כפי שניתן להבין ממחקרים על פשיעה ואובדן לכידות חברתית נוסח אסכולת שיקגו או "קמו לתחייה" מחדש בשכונות כמו אלו שג'יין ג'ייקובס מתארת ב"חייהן ומותן של ערים אמריקניות גדולות". העלייה באיכות החיים בצפון אמריקה, צמיחתה של הכלכלה הפוסט-תעשייתית וחידושים טכנולוגיים אפשרו לקהילה העירונית לשנות צורה, ולהחליף קשרים הדוקים שמוגבלים ביחסי שכנות ברשתות חברתיות שאינן תלויות במקום. הוא שאל את חוקרי ההיפסטרים "מה הביצה ומה התרנגולת" בסיפור שהם מספרים לנו על העיר ועל תושביה היצירתיים. אני לא חושבת שמישהו זיהה שהוא זה הוא. הוא לא ברשתות חברתיות ולפנים שלו אין ערך בשוק. המשתתפים גם לא בדיוק הבינו מה הקשיש שואל.

אני חושבת שהייתי עונה שזו ביצה ותרנגולת. לא משנה כמה בני הארבעים ואחת והמילניאלז יעלו על בריקדות כדי לצעוק שהעיר הזו ניאו-ליברלית, אנחנו ממשיכים לרדוף אחריה. והעיר מצידה, גם כשהיא מקיאה אותנו, עושה את זה אחרי התקף בולמי חסר שליטה. מנסה לנגב את הקיא בהצלחה חלקית, ממשיכה לנסות להיראות אטרקטיבית.

וגם, כתבתי לעצמי שהעולם ההיפסטרי עדיין כבול בתוך עצמו, ושבגלל זה, אם אני אמשיך להגיע לכנסים בזמן הקרוב, אני לא הולכת לדבר על אי שוויון, אלא להמשיך להיות מצוותת לשולחנות עגולים שדנים בגבול שבין גווני הפסטל לוורוד פוקסיה. בניגוד לתובנות של דזמונד על האופן שבו העולם העני מחובר ומזין את העולם העשיר, העולם ההיפסטרי וגם והעולם האקדמי, לא חשים שהם צריכים לראות דבר מעבר לעצמם.

***
לקראת הערב הלכתי לקבלת פנים. לקחתי כוס יין אדום בכניסה, אבל לא הצלחתי לקשור שם שיחה שתאפשר לי לסיים את הכוס ולהישאר למשך יותר מעשר דקות. חלפתי בין חבורות, תוהה אם להתדפק על הדלת. יצאתי לרחוב ובכיתי קצת. ריחמתי על עצמי ועל כל היתר ששייכים לעולם היצירתי הזה, אבל לא לגמרי מצליחים להשתלב. ובכל זאת, מונטריאול, שחגגה 375, הייתה כל-כך יפה, הומה ומקושטת באומנות ציבורית עבור המשוטטים במרכז העיר. עליתי וירדתי ברחובות שנראו לי שונים גם כשחציתי אותם בפעם החמישית. אחר כך כשכתבתי את הדברים, ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא רק אני שעלובה, אלא שזה מה שהעיר, האקדמיה וכל ה"מריטוקרטיה" הזו גורמות לנו להרגיש.

בדרך לדירה שבה שכרתי חדר ב-airbnb, עברתי ליד כנסייה שבכניסה אליה ישבה חבורה של ארבעה דיירי רחוב. מישהי מהן, בת אומה ראשונה שנראתה כבת שישים, לבשה בנדנה ורודה על ראש קירח. דר רחוב אחר חצה את הכביש והתקרב אליה. בין שלושת היושבים האחרים, כשהיא יושבת והוא רוכן לכיוונה, הם התנשקו.

נגה קידר היא דוקטורנטית לסוציולוגיה, כותבת על מומחים ל"עירוניות" ועל "ערים יצירתיות"