בית ספר היה אמור להיות מוסד חתרני

רוב בתי ספר הקיימים היום הם מוסדות שעובדים בשירות החברה, הכלכלה והשלטון ולא בשם היכולת של כל תלמידה ותלמיד ללמוד כל דבר. מגמה זו של נטרול בית הספר מחריפה בשנים האחרונות, עם האצת תהליכי החדירה של תאגידים, גופים פרטיים ומנגנונים שלטוניים לתוך בתי הספר
איתי שניר

בימים אלה נפתחת שנת הלימודים, ומאות אלפי תלמידים עושים שוב את דרכם אל בתי הספר שבין כותליהם יבלו שעות ארוכות במשך רוב ימי השנה המתקרבת. את השמחה וההתרגשות של התלמידים, ההורים המורות והמורים מלוות, כמו תמיד, גם תחושות של חרדה, תרעומת וביקורת כלפי המוסד הכופה על צעירים כה רבים לבלות את זמנם במסגרת שלא בחרו בה ובלימוד תכנים שלא תמיד מעניינים אותם. תקופה זו מהווה אפוא הזדמנות טובה לשוב ולשאול את השאלה הבסיסית: למה בכלל צריך ללכת לבית הספר?

בית הספר הוא אחד המוסדות המושמצים ביותר בזמננו. בבית הספר מוטחות לא רק ביקורות פדגוגיות (שלפיהן הוא מספק רק צורה אחת של למידה ומעקר חוויות למידה אחרות, שאינן מתאימות לתבנית הבית ספרית), אלא גם ביקורות פסיכולוגיות (למשל שבית הספר משעמם ומדכא יצירתיות), ביקורות כלכליות (בתי הספר לא יעילים ולא מכינים את הצעירים לעולם העבודה בן זמננו) ואחרות. בהקשר הישראלי, חשובות במיוחד גם הביקורות הפוליטיות (שלפיהן בית הספר משחק תפקיד מרכזי בתהליכי המיליטריזציה וההקצנה הלאומנית שעוברים על החברה הישראלית), והביקורות החברתיות (שלפיהן בתי הספר מנציחים ואף מגדילים פערים חברתיים באמצעות תהליכי הסללה ומיון).

על מנת להגן על בית הספר, אם כך, יש טעם לחשוב מחדש על השאלה מה זה בית ספר, ולהתמודד עם הביקורות – במישור התיאורטי כמו גם במציאות החינוכית עצמה – בהתאם לתשובה על השאלה זו.

בראש ובראשונה, בית הספר אינו שם כללי למוסדות המוקדשים לחינוך, הוראה ולמידה, אלא צורה פדגוגית ספציפית שמקורה ביוון העתיקה, וליתר דיוק בדמוקרטיה היוונית. למרות שלל חולשותיה – ובהן, כמובן, היעדר זכויות לנשים ולעבדים – הדמוקרטיה היוונית התאפיינה בניסיון למסד את השוויון בין האזרחים, ובית הספר נולד כחלק מניסיון זה.

פירושה המילולי של המילה היוונית scholè, שממנה נגזר שמו של המוסד, הוא "זמן חופשי". אבל אין הכוונה לזמן פנוי, המוקדש למותרות ומיועד לבעלי פנאי, אלא להיפך – זהו זמן משוחרר, המופקע מרשות האליטות שיכלו לממן חינוך פרטי לבניהן ומועמד לרשות הילדים כולם, כלומר נעשה ציבורי. בבית הספר מושעים באופן זמני קשריהם של הצעירים למדינה ולמשפחה, כלומר לסדר החברתי הבלתי שוויוני, וכל אחד מהם הופך להיות תלמיד כמו כל אחד אחר. בה בעת, בית הספר משחרר גם את הידע והמיומנויות בכך שהוא מפקיע אותם מרשותם של אלה הרוצים לשמור אותם לעצמם ומעמיד אותם לרשות כל התלמידים באופן שווה.

הביקורות בהקשר הישראלי הן שבית הספר משחק תפקיד מרכזי בתהליכי המיליטריזציה וההקצנה הלאומנית שעוברים על החברה הישראלית (פוליטית), מנציח ואף מגדיל פערים חברתיים באמצעות תהליכי הסללה ומיון (חברתית)

על כן, בליבו של בית הספר נמצאת ההנחה שכל אחד יכול ללמוד כל דבר. זו אינה השערה מדעית שיש להוכיח או מטרה שיש לשאוף לממש, אלא נקודת מוצא שמהווה את הליבה המהותית של הצורה הפדגוגית שנקראת בית ספר. אם רוצים אפשר כמובן למצוא ראיות הנדמות כסותרות אותה, אבל אפשר גם למצוא לה תימוכין ברורים – למשל בעובדה שכל אחד מצליח ללמוד לדבר שפת-אם בלי כל ידע מוקדם וגם אם איש לא מסביר לו את יסודות השפה. לכן, יהיו אשר יהיו ההבדלים בין התלמידים, בית ספר ראוי לשמו פועל על סמך ההנחה שכל אחד מהתלמידים מסוגל להתגבר על המגבלות שמציבים בפניו הסדרים הפוליטיים, החברתיים והפסיכולוגיים המצויים מחוצה לו, וללמוד כל דבר. בית ספר של ממש הוא לפיכך המוסד הדמוקרטי והחתרני ביותר שניתן להעלות על הדעת.

מובן מאליו שרוב רובם של בתי הספר הקיימים היום, בארץ ובעולם, אינם פועלים על סמך הנחה זו. הם לפיכך בתי ספר מרוסנים, מנוטרלים – מוסדות שעובדים בשירות החברה, הכלכלה והשלטון ולא בשם היכולת של כל תלמידה ותלמיד ללמוד כל דבר. מגמה זו של נטרול בית הספר מחריפה בשנים האחרונות, עם האצת תהליכי החדירה של תאגידים, גופים פרטיים ומנגנונים שלטוניים לתוך בתי הספר.

אבל אם חוזרים להבנה הדמוקרטית של בית הספר, היא יכולה להיות הרבה יותר מעובדה היסטורית או ספקולציה פילוסופית, ולשמש בסיס למסקנות בעלות השלכות קונקרטיות ומעשיות. נובע, ממנה, למשל, שהפרטת החינוך היא חיסול בית הספר, וכן שבתי ספר מקצועיים, שטעם קיומם הוא ההנחה שיש תלמידים שפשוט לא מסוגלים ללמוד לימודים עיוניים, אינם בתי ספר כלל והם סותרים את המהות הדמוקרטית של בית הספר. ולא פחות חשוב, נובעת ממנה המחויבות העקרונית של כל איש ואשת חינוך: להעניק לכל תלמיד ותלמידה הרגשה של מסוגלות, ולהפוך את בית הספר למקום שבו החוויה היסודית אינה "אני חייב" כי אם "אני יכול".

ד"ר איתי שניר עוסק במחשבה חינוכית ובתיאוריה פוליטית

כנראה שיעניין אותך גם: