השאלון של העוקץ: ארנה קזין

בספרה השביעי של ארנה קזין "פולשת" מוצאת את עצמה אליאנה דוידוב, אורניתולוגית הפוסעת את צעדיה הראשונים כחוקרת פרטית, בסבך של יצרים ונדל"ן ונאלצת לפענח פרשיית רצח. "פולשת" הוא השני בטרילוגיה בלשית, אחרי "גוזל" שהיה לרב מכר, ודוידוב היא הגיבורה הלסבית הראשונה בספרות הבלש העברית.

קזין, ילידת 1967, סופרת ומסאית, החלה את דרכה בשדה העיתונות. היא כתבה בין היתר ב"חדשות, "העיר" ו"הארץ" והתבלטה בכתיבתה על תרבות הצריכה, על גלובליזציה ועל פמיניזם. בשנת 2009 זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים וספריה ראו אור בהוצאות הקיבוץ המאוחד, בבל ו"אחוזת בית". קזין מתגוררת בתל אביב עם בת זוגה ושתי בנותיהן.

בלי ספוילרים, הנה ככה נפתחת התעלומה והחקירה הבלשית השנייה בסדרה:

את ההודעה על מותו של רם מטרסו שמעתי רק בשבת בצהריים, בערך שתים עשרה שעות אחרי שנפל. דנה גבריאלי כנראה התקשרה אלי כבר בשעות הליה פעמים אחדות וניתקה. היא גם ניסתה בבוקר והשאירה הודעה. אבל הטלפון שלי היה מושתק וטמון עמוק בתרמיל. זו היתה השבת המסורתית שלי לבד באגמון החולה והרשיתי לעצמי להתנתק. כך הצלחתי לדחות מעט נפילה גדולה משלי, שעמדה לבוא עם הידיעה על נפילתו של רם – נפילה למערבולת של רגשי אדם, חשדנות ורגשות מעורבים, שכולם רעים.

***

במה את עסוקה בימים אלה?
אני כותבת מחזה (פעם ראשונה שלי בסוגה הזאת) ואני כותבת מסה – שניהם עוסקים בחיים בגיל 50.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית טורדת את מנוחתך?

חוק הלאום, ההדתה, הגזענות באופן כללי והכיבוש כל הזמן. וגם הקלות הבלתי נסבלת של הריגת פועלים באתרי בנייה – דבר שהתייחסתי אליו בנובלה הבלשית החדשה שלי "פולשת".

שלושה א/נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

דב חנין, מרב מיכאלי ולא יודעת מי עוד. יוענה גונן?

ספרי על שני דברים שאפיינו את השכונה שגדלת בה.

גדלתי בשכונת רמת חן ברמת גן. שכונה של וילות וקוטג'ים (תמיד היה חשוב לי לציין שאני גרה באחד הבתים הקטנים יותר – פיתחתי די מוקדם איזו אי נוחות מהשתייכות לבורגנות הגבוהה, אגב משיכה אליה). רמת חן היתה פרבר יקר, פורח, שקט, הומוגני עד לזרא ומאוד מסודר ומאורגן. קצת קינאתי בילדי הבניינים המשותפים מרמת גן שבאו ללמוד לצדי בתיכון בליך בלב השכונה. הם נראו לי חופשיים יותר, הרמת-גנים, פראיים כמעט. רמת חן היתה בשבילי גם מועדון הספורט – כפר המכביה – שהיה אתר בילוי מרכזי בילדותי. והפארק הלאומי שמאחורי הבית, אתר שוטטות עם הכלבים של המשפחה. הכול היה נעים וספורטיבי וגם הטיל עלי לא מעט בדידות ותחושה של ניתוק.

האם את או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?ֿֿ

לא. אני נהנית כל שנותי לגמרי מפריבילגיה של מי שנולדה בבריטניה, בת להורים ילידי בריטניה – נדמה לי שזו העמדה הטובה ביותר שאפשר להיות בה במקומותינו, לגמרי לא פרובלמטית, אפילו פחות פרובלמטית מזו של בת זוגי, שמשפחתה ממוצא אוסטרי. אני חושבת שהתבגרתי כדי להבין כמה ייחודית הפריבילגיה הזאת, וכמה היא חסרה לרבים אחרים.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

אני חיה במשפחה על טהרת המין הנשי – אנחנו שתי אמהות, שתי ילדות וכלבה אחת. העובדה הזאת מעניקה לי תחושה של גאווה וכוח בדרך כלל, ורק לפעמים מורגש החיסרון של המין הגברי במשפחה, חסרונה של תחושת האדנות, של היות אחד עם העולם, אחד עם חוק האב וכל זה. לפעמים מורגש שהעולם אינו בידינו.

האם לדעתך תוך דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

אני מקווה. אבל מתקשה להאמין. הימין שעולה בישראל בימים אלה – כך נדמה לי – עוד צריך לשגשג ולהשאיר חותם של דם ושל זוועה לפני שיעבור הלאה כדי להשאיר מקום לעבודה של פיוס והבנה.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

אולי על כתיבה דווקא. הייתי קוראת להם לכתוב על מה שעובר עליהם – בלי סופרלטיבים, בלי סימני קריאה, בלי אמוטיקונים. שיתאמצו להתנסח בצורה בהירה, כנה ומדויקת. יש לזה ערך פוליטי, אני חושבת – התביעה לכתיבה בהירה וכנה שופכת אור על סוגיות מוסריות בצורה חיונית.

מהו הספר האחרון שקראת/ הסרט האחרון שראית?

The Argonauts, ספרה של מאגי נלסון. מסה אישית בסגנון ייחודי, קצת דומה לכתיבה של סוזן סונטג, על מערכת יחסים מגדרית מורכבת, על סקס ואהבה ועל ההחמצה שבהגדרות, ספר שמרענן את המחשבה ומאתגר אותה לכל הפחות.

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

ג'וני מיטשל.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

אי-בי וייט – לדבר איתו על כתיבה מסאית.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

שום דבר לא מספיק רומנטי בשבילי. הדרישות שלי גבוהות.

איזה מלה חסרה לך בשפה העברית?

חסרה לי הבחנה בין solitude הטוב לבין Loneliness הבעייתי. המלה בדידות אינה מספיקה.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

אהיה בת שישים. הילדות שלי יהיו רק בגיל העשרה! אני מקווה שארגיש שאני עדיין מתפתחת, שהכתיבה נעשית מרכזית יותר ויותר, ושהאהבה לבת זוגי רק עולה ופורחת ומתגלה מחדש כל יום.