השפה הכלכלית-פמיניסטית של סילביה וולבי

סילביה וולבי (Sylvia Walby) היא אחת מהסוציולוגיות הפמיניסטיות הפוריות והמרתקות ביותר, הלוקחות על עצמן הובלה של תהליך עכשווי במסגרתו מנסה תנועת הנשים לחזור למקומה כבעלת תפקיד טרנספורמטיבי מול הכוחות הניאו-ליברלים. אני מבקשת להביא כאן כמה מן התובנות אותן הציגה הקיץ בכנס האגודה הסוציולוגית האירופאית באתונה, אותן חילקתי לארבע סוגיות, מתוך מחשבה על חשיבות יישומן בפוליטיקה המקומית.

האיחוד האירופי

בניגוד לדגש ששמים בדרך כלל על האיחוד האירופי כמנוע של ניאו-ליברליזם, סוג של הסכם סחר אזורי או מכשיר לפירוק מבני הרווחה, וולבי מדגישה את מטרתו המקורית כארגון של שלום, שמקימיו ניסו לייצר מכניזם לחסימת התהליך שבו משבר כלכלי מוביל לפשיזם. מכאן היא גוזרת את אופיו הפמיניסטי כארגון שכיוון עצמו להגנה על נשים מאלימות, ניצול ותלות. מנקודת מבט זו, חשיבותו של האיחוד היא בכרסום במדינת הלאום וריסון תהליכים לאומניים לצד תרומתו ליצירת תהליך כלכלי של שיתוף פעולה, ובהחלשת ארגונים פוליטיים מדינתיים תוך יצירת סביבות התדיינות על-מדינתיות העוסקות בנושאים שונים, למשל הפחתת האלימות. מחויבות זו להפחתת האלימות הופכת את האיחוד ליקר ערך עבור נשים וראוי להגנה.

אי השוויון בין מדינות אירופה וההתמודדות עם משבריות כלכלית מתמשכת (בעקבות 2008 או בעקבות גלי הפליטים) הופכים את האיחוד והיחסים בתוכו למרחב של איתגור הדדי בין אסטרטגיות צמיחה אפשריות. למשל אסטרטגיות צמיחה המוצעות בכיוון של המודל החברתי – החזון על פיו מדינות אירופה יעמדו במשימת הצמיחה הכלכלית לצד ולא על חשבון רמת חיים גבוהה ותנאי ההעסקה הוגנים לכל; או בנייתה של מדינת הטיפול – התפיסה על פיה כל אזרח זקוק בשלב זה או אחר לשירותים חברתיים איכותיים ולכן יש לראות בבנייתם של שירותים חברתיים ראויים בתחומי הרווחה, החינוך והבריאות, משימה ראשונה במעלה לביסוס הדמוקרטיה. במסמכי האיחוד תפיסה זו מתנסחת כ-Duty of care, והיא מושתתת על האתיקה הפוליטית של הטיפול במובנה כחובתה של המדינה לאפשר למי שלוקחים על עצמם לטפל בשכר או שלא בשכר להתקיים בכבוד ולא להיענש בעוני.

פמיניזם

אם אלימות על צורותיה הפרטיות והציבוריות היא מוסד מרכזי של הפטריארכיה, הרי שריסונה הוא פרויקט פמיניסטי. אם נשים מנוצלות בעבודתן בתחום הפרטי או הציבורי, הרי שהגנה של איגודים מקצועיים היא פרוייקט פמיניסטי. אם זכויות אזרחיות, זכויות חברתיות והשתתפות במרחב הציבורי מקנים יתרונות לנשים, הרי שהדמוקרטיה, ולמעשה הסוציאל-דמוקרטיה, היא פרויקט פמיניסטי. חדשנותה של וולבי היא בתביעה הפוליטית מפמיניסטיות להכיר במהלכים שאינם מוגדרים כפמיניסטיים ככאלה, בשל תרומותיהם הישירות והעקיפות להתחזקותן של נשים וליצירתן של שפות פוליטיות המכוונות לשיפור מצבן.

בדרך זו היא מבססת את עמדתה, על פיה כיום פמיניזם אינו יכול להתגדר במוסדות פמיניסטיים אוטונומיים. עליו לבחון את תרומתם של מוסדות שונים לערעור על הסדר המגדרי הישן, לכדי בניית ה-Gender Regime הראוי. מבחינתה, האיחוד האירופי מייצר מוסדות פוליטיים שבאופן פוטנציאלי מחזקים משטר מגדרי ראוי, ולכן המאבק הפמיניסטי צריך להיות על אופיו ועל אופיין של אסטרטגיות הצמיחה הכלכלית שהוא מאמץ. גם אם בהווה האיחוד התמקד בסוגיית הייצוג המספרי – כמה נשים משתתפות באיזו רמה של ההירארכיות הפוליטיות, העסקיות והארגוניות – לא היתה לו תרומה של ממש לערעור ההירארכיה המגדרית והיא משועתקת במגוון רחב של מצבים פרטיים וציבוריים.

אם כך, מבחינתה האתגר הוא לראות את האיחוד כזירה שבה נאבקות ביניהן אסטרטגיות ניאו-ליברליות של צמיחה כלכלית – כמו דה-רגולציה, אי-יישום החקיקה בנושאי השוויון, רכש מדינתי, אל מול אסטרטגיות סוציאל-דמוקרטיות – כמו פיקוח דמוקרטי על תנועות פיננסיות ותקצוב וחיזוק בני הברית ההיסטוריים של תנועת הנשים, איגודים מקצועיים ומפלגות סוציאל-דמוקרטיות; לדידה אם כן, תפקידה המרכזי של תנועת הנשים היום הוא לחזק את אופיו הפמיניסטי של האיחוד על ידי קידום אסטרטגיות סוציאל-דמוקרטיות.

משבר

בעיני וולבי, המשבר המתמשך החל בהסרת הפיקוח מעל השווקים הפיננסיים בשנות ה-80, ומה שחשוב יותר – המשבר הוא הבניה פוליטית המנוצלת לכרסום בדמוקרטיה. אם ב-2007/8 קרסו מוסדות פיננסיים, הרי שהיה זה רק אירוע שיא – שיותר ממה שחשף משבריות, איפשר עוד צעדים אנטי-דמוקרטיים. וולבי מדגישה כיצד תהליך ההבניה החברתית של משמעויות משותפות מעצבת את התפתחותו של המשבר, ועל ניתוחה זה מבססת את קריאתה לאתגר אותן.

כמו שלימדו אותנו מבקרי הגלובליזציה הכלכלית כמו נעמי קליין בעולם, או דני ממן ואנדי רוזנהק בישראל, הבניה חברתית של מגמה כלכלית פוליטית כמשבר היא כר לרפורמות במבני הכוח. בדרך זו, הגדרות מצב חירומיות המתמשכות בעולם ובישראל הופכות בפועל להזדמנות להתנערות ממחויבותן של מדינות כלפי זכויות חברתיות ופוליטיות של אזרחים (למשל, משבריות בטחונית הופכת להזדמנות להכפיף את האוכלוסייה לבדיקות חודרניות ולפיקוח פולשני על פעולתם במרחב הדיגיטלי). אבל אלו אינן כורח המציאות ויכולות אף להיות מוטעות – למשל, במקום יותר פיקוח ומיסוי על הון, ממשלות יישמו צנע, קיצצו בהוצאה הציבורית והפריטו שירותים ציבוריים. טעות כלכלית זו, לא רק שהיא פוגעת בדמוקרטיה, אלא גם מערערת על מהותו של האיחוד כארגון שכיוון עצמו להוות חסם לפשיזם. ואכן, דרך הטיפול במשבר יצרה את הנהירה שאנו רואים כעת במקומות שונים, בעקבות מנהיגים אנטי-דמוקרטיים.

מה שחשוב מבחינת וולבי בהבניית המשבר הכלכלי המתמשך באירופה, זה לא רק חוסר הפרופורציה בין הסיבות לתוצאות שבאו לידי ביטוי במה שהיא מכנה 'אופייה הממוגדר של מדיניות הצנע המתמשכת' – פרקטיקות צנע שמכוונות לפגיעה מתמשכת בשירותים החברתיים – אלא ההבנה והבקיאות באופנים בהם המשבריות המתמשכת מנוצלת לפגיעה בנשים. מבחינה זו פמיניסטיות חייבות להתחיל להכיר במס (ובמיוחד מקלטי מס), בגרעונות ובהבניית סיבותיהם (למשל הניסיון המופרך לראות בהוצאות המדינתיות על שירותים חברתיים ראויים כסיבה לגרעון), כסוגייה פמיניסטית.

הפעולה הפמיניסטית

וולבי קוראת לפמיניסטיות בהווה להיות יצירתיות ולקחת חלק בקידומו של סדר מגדרי ראוי בשני אופנים מרכזיים: האחד, על פמיניסטיות להתמחות בניהול פיננסי ובפיקוח על מהלכים פיננסיים בכדי שיוכלו להישאר ביקורתיות כלפי כל ניסיון של גורמים באיחוד לראות בו מכשיר לפיקוח פיננסי מאוחד, ועל מנת לחזק פרספקטיבה ביקורתית כלפי ניהול פיננסי כושל. לקידום מטרה קריטית זו, עליהן להפוך את עצמן לאורייניות פיננסית ולקחת חלק בקידום משילות פיננסית פמיניסטית ברמת המוסדות הפוליטיים השונים. Gendering the Fiscal – הפיכתו של הפיננסי לתחום המומחיות של נשים פמיניסטיות – הוא הכרחי כיום לתיקופו וטיפוחו של הסדר המגדרי הראוי ולביסוסם מחדש של שירותים חברתיים לא מופרטים.

מבחינה זו היא מכירה בחשיבותם של שני כלים שהתפתחו עד היום בתחום זה: Gender mainstreaming – הפיקוח על ההשלכות המגדריות של כל היבט של המדיניות הציבורית, ו- Gender budgeting – הפיקוח על הקצאת תקציבים והפליות מגדריות המתרחשות בתוך כך. אך היא רואה את שני אלו כמצומצמים במהותם ולא נוגעים במהותו של מה שנחשב ניהול/פיקוח פיננסי בעולם העכשווי.

אופן הפעולה השני הנדרש מפמיניסטיות נוגע לסוגיית הסיכוי של פתרונות כלכליים פמיניסטיים להופיע כרציונלים בדיאלוג החברתי/כלכלי/פוליטי המתמשך. וולבי לא מניחה שמישהו בעולם הכלכלי מחכה לפמיניסטיות ומתכוון לראות ברציונל הקידום של נשים עניין כלכלי רלוונטי. לכן לדעתה, הפרויקט הפמיניסטי החשוב כיום הוא לתרגם את המטרות הפמיניסטיות לשפה כלכלית מקובלת. ולצורך כך היא אינה בוחלת אפילו בשפה האינדיבידואליסטית ומוכנה גם להשתמש במונחים כמו הון אנושי, צמיחה או חוללות פינסית, אם צריך.

הנקודה החשובה היא העבודה הפוליטית המגולמת בתרגום המטרות הפמיניסטיות לשפה כלכלית שגורה – לדבר לכלכלנים בשפתם. נניח איך נתרגם מימון הולם של השירותים החברתיים כך שעבודת הטיפול יכולה לזכות להכרה ולהפוך מוערכת ומתוגמלת בהקשר של איגודים מקצועיים כשהיא מופעלת בהקשרם של שירותים חברתיים איכותיים, רפלקסיביים (מכוונים לביקורת עצמית ופתוחים למודלים חלופיים של טיפול/מענה), ואוניברסליים? תשובה אפשרית: אסטרטגיית צמיחה רגולטורית בשוק העבודה. כאמור היצירתיות כאן הולכת להיות החשובה. הפמיניזם לא ידע שעתידו בקופירייטינג, אבל מסתבר שכך הוא.

ובישראל? לישראל אין חלק באיחוד אבל עדיין הפרוייקט הפמיניסטי שוולבי מציעה הוא בעל ערך ולו רק ביצירת שיתופי פעולה עם חברות הכנסת בהווה והמנהיגות שעתידות לייצג את מגוון המיקומים החברתיים/אתנו-לאומיים אצלינו, על בסיס שפה חדשה – שפה של אוריינות פיננסית סוציאל-דמוקרטית/פמיניסטית.