על מעשה עמלק והאתיקה של התהום

החוק המארגן של ההיסטוריה האנושית הוא דווקא הכאוס, אבל תרבות המערב הרגילה אותנו שהדרישה להישיר אליו מבט נחווית כמעשה תוקפנות. עיון מחודש בפרשת "כי תצא" מכיר בדרישה לרפלקסיה מתמדת גם כאשר כל אמות המידה לצדק נשמטות תחת הרגליים
תומר לביאתומר לביא

תומר לביא הוא בוגר החוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, עובד שיקום בבריאות הנפש, פעיל בדעם מפלגת פועלים ואיגוד העובדים מען

רבות נכתב על אכזריותה של התורה, ואכן, בעין גסה, משובץ דין התורה כולו באלימות קשה, מוות, חרמות, חטיפות והוצאות להורג. אך המעמיקים לקרוא, יראו כי עינה של התורה מישירה מבט עמוק אל התהום שעינה של תרבות המערב סולדת מלהישיר מבט אף אל שפתה. אכן, אין טרגדיה גדולה מזו שכוננה תרבות המערב, שהשפיעה לאחר מכן על התרבות היהודית, מהימלטות מבוהלת זו, הנרעדת מכל שמחריד את הטעם הטוב, מן הפורענות.

המוסר הנוצרי מפחד פחד מוות מן הפורענות. אין לו כל תשובות למקרים כאלו, ובכל אשר ייתקל באחת כזו, תהיה ההגות הדתית כולה כמגרדת בפדחתה בבלבול ותוהה איך ייתכן שכך קרה. המוסר המערבי, שלנצח תהא נקודת המוצא שלו המוסר הנוצרי, הוא בסופו של דבר מוסר של עתות שפע. הוא מוסר ששומר עליך מפני השחתה וריקבון מן השפע ושראשיתו בבושה מפני היצרים האפלים של האדם. לעניים ומוכי הגורל, נותר רק להחזיק באמונה שענוותנותם ומסירותם לנשגב תספיק וגם אם לא תספיק, יזכו למלכות שמיים.

שתי דרכים להסב את המבט

ואכן גם אנחנו, השבעים ומפוטמים מכל אוצרות השפע ומואבסים בידע בעידן הפוסט-אמת, שוקעים בנמנום של השבעים מסעודה דשנה בתוך הכריות והכסתות של המוסר המערבי ועל סף שינה ממלמלים: "זה פוגעני בעיני", ובה בעת מסבים את מבטינו מן הפורענות המתרחשת כל סביבנו, הסבת מבט שחיונית לשימור שוויון הנפש הרצוי על מנת להמשיך ולכונן מוסר מסוג זה, שמקורו בבושה ובכפיית הטוב הרצוי. שכן אם נישיר מבט אל עומק הפורענות בסוריה או בצ'צ'ניה, בתימן או בפלסטין, תכריע אותנו הבושה והאשמה עד שלא נוכל לומר או לעשות עוד דבר. גודל האלימות הזו עומד כמעט כסתירה לאמות המידה שאנו מציבים לעצמנו באשר להכרעה על פעולה מוסרית, לסף האלימות שאנו מוכנים לקבל. אלו שגבם לקיר לא זוכים לשפע כזה ולכן לנו, שידינו הרכות חוששות להיפצע, נותר רק למשוך בכתפינו. כל דרישה כזו להישיר מבט ולהיקרא לפעולה ייחווה כמעשה תוקפנות של ממש ופגיעה ברצון החופשי.

על כך כתב יפה כבר ניטשה ב"מעבר לטוב ולרוע":

כפיות הרצון היא מיתולוגיה: בחיים של ממש העניין הוא ברצון חזק ורצון חלש. זהו כמעט תמיד כבר סימן היכר למה שלקוי בו, בהוגה עצמו, אם הוא חש בכל "קשר סיבתי" או "כורח פסיכולוגי", משהו מן הכפייה, מן הנחץ ומן הלחץ, מן האלץ, מן "היעדר החופש": יש חישוף בתחושה שכזאת דווקא – האישיות נחשפת. ובכלל… נתפש "אי החופש של הרצון" בבחינת בעייה משני צדדים מנוגדים בתכלית, אך תמיד-תמיד בצורה אישית עמוקה: הללו – בשום מחיר אינם רוצים לוותר על ה"אחריות" שלהם, על אמונתם בעצמם, על המגיע להם בזכות עצמם… והללו – היפוכם: אינם רוצים לשאת בשום אחריות, להיות אשמים במשהו, ומתוך איזה בוז-עצמי פנימי, מגמתם שיוכלו לגולל את כל עצמם אל אן-שהוא. אלה האחרונים, אם מכותבי-ספרים הם, רגילים היום ללמד זכות על פושעים… ואכן, הפאטאליזם של רפי הרצון נעשה יפהפה להפליא כשהוא מצליח להציג עצמו כ"le religion de la souffrance humaine" (דת הסבל של האדם), זהו "הטעם הטוב" שלו.

כלומר, כאשר נקודת המוצא שלך היא שהמוסר והגורם לפעולה מוסרית מתחיל באינדיבידואל, חלשות הרצון, הפחד מפני הפורענות ומפני היצרים האפלים והמסוכנים שלנו, גורם לנו לראות את כורח המציאות, את אותה פורענות המתגלגלת לפתח ביתנו ואת האילוץ לפעול, ככפייה על הרצון. על כך יש שתי דרכים להגיב מתוך חלשות רצון כזו – אל תוך עצמנו או מחוץ לעצמנו, כלומר: להתכנס בד' אמות של "אני ואפסי עוד", להאמין בעצמי ולדאוג רק לעצמי, או לחליפין לחוש אשמה שלא ניתן לעבד אותה ומיד להימלט אל תפיסת עולם כזו או אחרת ולהתייסר באותו הסבל תוך ניסיון למצוא את הפתרונות מדוע הקורבן אינו קורבן והתוקפן אינו תוקפן ואת ההסבר האידיאולוגי לשאלה מדוע לא לפעול, ולזה קוראים אלה הטעם הטוב.

יובל נח הררי. צילום: cc by-CityTree עץבעיר
יובל נח הררי. צילום: cc by-CityTree עץבעיר

ד"ר יובל נח הררי, שאני מעריך מאוד כאיש אקדמיה, פרסם לאחרונה רשימה תמוהה למדי בידיעות אחרונות שבה מנה את הערכים החיוביים של התרבות החילונית (ואכן יש כאלה לא מעט!). היריעה קצרה ודורשת טקסט בפני עצמו כדי לתאר את כל מה ששגוי ברשימה זו של הררי, אך אבקש להתייחס כאן לתפיסה המובלעת בדבריו שהיא למעשה הנחת המוצא שעליה נשענות כל טענותיו, שלפיה האדם הוא הסיבה הראשונה לכינון הכרעה מוסרית. היינו, כמאמרו של פרותגורס, "האדם הוא מידת כל הדברים".

הדבר הופך למעשה את השכל הגוזר ערכים מוסריים לסיבת עצמו, אין כל סיבה מעליו שהיא הגורם. חמלה, אומץ לב, שיקול דעת, כל אלו מתחילים ומסתיימים באינדיבידואל. אך מהי חמלה? מהו אומץ לב? כיצד נגדיר מהו משטר רודני שבו יש להילחם? (ואכן, קשה לומר שהחילוניות שמה בראש מעייניה מאבק במשטרים רודניים ובעוולותיהם, כשכמה מאות קילומטרים צפונית מכאן הקצב מדמשק בשאר אל אסד משמיד את עמו כעונש על כך שרצה לחיות בדמוקרטיה, לנגד עיניו השותקות של העולם, שחלקו אף משתף פעולה). בסופו של דבר גם התרבות החילונית, כמו כל תרבות אחרת, צריכה לפעמים להתמודד עם הבלתי נתפס, עם מה שחורג מכל ערך שבחרנו עבור עצמנו, להביט אל התהום, וכולנו מוצאים את האידיאולוגיה שתצדיק את זה. יגעת ומצאת, תאמין.

גודל האלימות עומד כמעט כסתירה לאמות המידה שאנו מציבים לעצמנו באשר להכרעה על פעולה מוסרית, לסף האלימות שאנו מוכנים לקבל.

אולי הכשל מתחיל כבר קודם, בעצם התפיסה שאותו אינדיבידואל שמכונן פעולה מוסרית, פועל בתוך מערכת סגורה ושישנו סדר אחיד ורציונאלי בתוך מערכת הערכים הזו שימנע את הפורענות. כי האמת המרה היא שהחוק היחיד של ההיסטוריה האנושית הוא דווקא הכאוס. בשלב כזה או אחר, הפורענות מתגלגלת אלינו ואז כורח המציאות מאלץ אותנו להישיר מבט אל התהום. לכן, כאשר מצב כזה מגיע, יש לגייס את התבונה לקבל שאין מדובר בפגיעה אישית, אין מדובר בפגיעה ברצון החופשי, אלא מדובר בצו השעה לכונן מחדש את מערכת הערכים שלנו על מנת שתוכפף לכלל העליון ביותר – וכאן אנו מגיעים בעצם לתפקידה של התורה בפרשת כי תצא.

מעשה עמלק

אם כן, מהו אותו ערך מוסרי שמשמש כצו קטגורי של התורה בפרשת כי תצא? ישנם הרבה צווים וחוקים בפרשה זו ולכולם עיקרון מאגד אחד: הפורענות תגיע. יגיע רגע שבו כל מה שהכרת על העולם והסדר שלו יעמוד במבחן והכאוס ימשול וגם לרגע הזה יש להתכונן ולבצע התבוננות עמוקה. הפרשה מתחילה בסוגייה שהתפרסמה מאוד לפני כשנתיים בעקבות מועמדותו של הרב אייל קרים לתפקיד הרב הראשי לצה"ל, סוגיית אשת יפת תואר:

"כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ–וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ.  וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".

במקרה זה הרי ששני מחנות הוויכוח הזה כשלו. שניהם סירבו להישיר מבט אל ההכרעה המוסרית בעומק הזוועה. זה מצידו אומר, בעת מלחמה חיילים צריכים פורקן, ואלו מצידם עונים, התורה מתירה אונס בזמן מלחמה.

התשובה למעשה נמצאת כבר בפתיח הפרשה – "כי תצא למלחמה". אין פה ציווי, אין פה כפייה או פקודה. אתה תצא למלחמה, כי בני אדם יוצאים למלחמות ומגיעה הנקודה ההיסטורית שבה זה קורה, נרצה או לא נרצה. כבר אמרו חז"ל כי "אין אפוטרופוס לעריות", כלומר, אין אדם שבאמת נקי לחלוטין מהפיתוי המיני האסור רק בזכות עצמו. האם אתה מוכן למה שהולך לקרות? האם תוכל להישאר האדם שאתה כשתצא למלחמה? לא רק שיצאת למלחמה, האויב נפל בידיך, ניצחת. לאורך ההיסטוריה האנושית כולה, במצב כזה שבו אוכלוסיה נתונה לחסדו של הכובש, הכוח משחית, מטריף את השכל הישר ואת המערכת המוסרית כולה והקלפים של האנושיות נטרפים מחדש. לכן אומרת התורה, בואו נישיר מבט לעובדה שכך קורה ונמנע את הפגיעה.

מצווה על אדם שמבקש לקחת לו אישה שבויה לאפשר לה להתאבל ולחיות עמו במשך חודש לפני שייגע בה. הדבר מאפשר את מה שלא אפשרי בלהט הקרב – רפלקסיה, התבוננות, חשיבה מחדש על ההשלכות המוסריות. לא, אין זה כלל מוסרי מושלם ובמלחמה לא ראוי לאנוס כלל, אך לא בהלכה הספציפית טמון המרכיב המוסרי הייחודי של פרשה זו, אלא ברציונל ההלכתי שלה. בסופו של דבר בעולם של המזרח הקדום אישה שכל משפחתה נהרגה במלחמה היא נטולת כל זכויות, רכוש או בסיס קיומי וגורלה מוות ברעב, זנות, קבצנות או גרוע מכך. במציאות הפוליטית הזו חתונה היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לה.

אנו, שחיים בעולם אחר, כדאי שנראה עדיין את הרציונל שמנחה את ההלכה הזו ככלל נצחי שראוי ללמוד גם היום, שכן הצו המוסרי הזה פותח חלון בחומת הכאוס של השליטה על עם אחר ומאפשרת את ההתבוננות שמפרקת לא מעט מן הכוח הזה. את מה שניתן לעשות בלהט הרגע, כשהכל מטושטש ולכל סיפור יש 1000 גירסאות, כשעל לב ההתרחשות וסדר הדברים ניתן לומר רק את פתיחתו של כמעט כל סיפור באלף לילה ולילה "היה או לא היה", הרבה יותר עד בלתי אפשרי לעשות (גם מבחינה מערכתית וחוקית, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה אישית ומוסרית) לאחר שהדברים שקעו וניתנה עליהם מחשבה ושיקול דעת. האדם שמולך הופך לתכלית ולא לאמצעי על כל שלמותו. על כך שם יפה טרנטינו מילים בפיו של התליין שנאמרו לממתינה למשפט על רצח בסרטו "שמונת השנואים": "האיש שימשוך בידית שתשבור את מפרקתך יהיה אדם קר רוח, וקור רוח זה הוא הוא תמציתו של הצדק, שכן בצדק הנעשה ללא קור רוח תהיה תמיד טמונה הסכנה שמא אין הוא צדק כלל".

לורד בייליש (משחקי הכס). "כאוס הוא סולם"
לורד בייליש (משחקי הכס). "כאוס הוא סולם"

לורד בייליש ממשחקי הכס אומר שכאוס הוא סולם. כפי שראינו אצל ניטשה, הרגע שבו המציאות מזמנת מצבי קיצון דוחפת אותך, אם אתה חווה זאת ככפייה רצונית ולא ככורח המציאות, לשתי תגובות אפשריות: ניצול המצב לטובתך והתחזקות על חשבון החלש או הסבת המבט והימלטות להסברים אחרים וטשטוש גבולות המוסר כדי לשמור על הידיים נקיות. כך כאשר התוקפן ישיב מלחמה תוכל לעקם פיך בסלידה מהאלימות המקלקלת את הטעם הטוב, מבלי שנשאל לרגע אחד מה מאפשר לידינו להישאר נקיות ומה מאפשר את השפע המאפשר לנו לכונן מוסר מעודן כל כך.

באה התורה ואומרת, כן, כאוס הוא אכן סולם אבל אתה אינך רשאי לטפס בו!

זהו הערך העומד בליבן של רוב המצוות בפרשת כי תצא, מאשת יפת תואר, האיסור להשאיר גופת מוצא להורג מוצגת לראווה, האיסור להסגיר עבד נמלט, האיסור להתעלם מבהמה שהלכה לאיבוד או נפלה בדרך מבלי לעזור לה, האיסור על לקיחת ריבית ועל כניסה לביתו של עני לקחת ממנו פיקדון בכוח (לידיעת לשכת ההוצל"פ), ועד למצוות כמו האיסור על הלנת שכר והאיסור להטות משפט לאנשים ממעמד פחות משלך.

המוצא להורג הוצא להורג בדין שנפסק נגדו, אך הדבר לא יכול לשלול את שאר זכויותיו, אין לך את הרשות לבזות את גופתו, העבד הנמלט על פי הצדק של המזרח הקדום הוא רכוש, אך לך אין הרשות לעשות כאן "צדק" למען האדון, אדם שנפל לחובות מוכן לעשות הכל כדי להשיג את ההלוואה, אך הוא נתון לחסדיך, כך גם הבהמה האובדת והנופלת, כך גם השכיר והעומדים למשפט. כל היצורים החיים הללו, פורענות התגלגלה אל פתח ביתם ואתה, הצופה מהצד יכול לבחור להתחזק על חשבונם, או להסיט את המבט. באה התורה ואומרת, אינך רשאי להטות את המצב לטובתך, אל תטפס בסולם הכאוס.

השתדל להיות איש

או אז, מגיעה המצווה האחרונה בפרשה, שלמעשה היא גם סיכום של רוח הפרשה כולה:

זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה'-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח.

רש"י מפרש את המשפט "אשר קרך בדרך" – קרך, מלשון מקרה, ומוסיפים המפרשים, "שחשבו שהכול מקרה". שהרי כל עוד איננו מוכנים להביט אל תוך התהום, אל היצרים האפלים שקיימים בנו, בכל אדם, מרשעים מוחלטים ועד יראי שמיים גמורים, מי שמכונן את פעולותיו המוסריות על פי עתות השובע, על פי רצונו של החזק מבלי לשאול לרגע על חשבון מי התחזק, מי שעבורו עבד שנמלט מאדונו עושה עוול לאדון שאיבד רכוש, שכשהעני חייב לו כסף, הצדק מורה לו לקחת ריבית ופיקדונות, כאשר תפיסת עולם זו מושלת בתודעה, הרי שכל פורענות היא באמת מקרה, מקרה מצער שאינו קשור אלי בשום צורה. אני רק נקריתי בדרך וזכיתי מן ההפקר בדבר זה או אחר.

בדין התורה אין הפקר, היא דורשת רפלקסיה מתמדת גם כאשר כל אמות המידה לצדק נשמטות תחת הרגליים. כאשר יש הפקר, עשה הכול כדי להגן על המופקר שכן בזאת אתה בוחר את עצמך, ומהותך האמתית יוצאת לאור. ואכן, אומר הלל הזקן במסכת אבות, "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" ור' עובדיה מברטנורא מפרש: "שאין אנשים – לישב בראש ולהורות הוראות", כלומר, במצב שבו אין כללים ברורים כיצד לפעול.

קומיקס המופיע ביומן לתלמידי ותלמידות החינוך הממלכתי הדתי, שנה"ל תשע"ח
קומיקס המופיע ביומן לתלמידי ותלמידות החינוך הממלכתי הדתי, שנה"ל תשע"ח

עמלק בחרו לתקוף עם שבור ורצוץ ממסעות במדבר, לאחר עבדות ממושכת, עם הקצאות מזון ומים דלות, אך לא רק עבור עצמם הם בוחרים, שכן כפי שאומר סארטר ב"האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", כל בחירה שבוחר אדם, נעשית למען האנושות כולה. כאשר אברהם שמע קול בראשו האומר לו "לך לך מארצך…" הוא בוחר להאמין שזהו קול האלוהים ושאינו השתגע או מעלה מהרהורי לבו ובכך הוא מבצע בחירה גורלית עבור האנושות כולה.

הכוח משחית, מטריף את השכל הישר ואת המערכת המוסרית כולה והקלפים של האנושיות נטרפים מחדש. לכן אומרת התורה, בואו נישיר מבט לעובדה שכך קורה ונמנע את הפגיעה.

כך מבין גם רש"י את מעשה עמלק, שכן פירושו השני לביטוי "אשר קרך בדרך" הוא: "דבר אחר, לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להילחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכווה, הקרה אותה בפני אחרים". כלומר, בני ישראל הלכו זמן רב במדבר לפני כן ואף עם אחר שיושב במדבר לא תקף אותם, לאחר שעמלק תקפו אותם, קמו גם עמים אחרים. עמלק קבעו אמת מידה מוסרית חדשה. כפי שכוננו מעשה בלתי מוסרי, כך מעשה מוסרי עשוי לכונן אמת מידה אחרת, כזו שהופכת את ההגנה על החלש ברגעי הפורענות לפוסטולט, הנחת יסוד מוחלטת הקוראת לפעולה מוסרית.

זוהי מידת עמלק בצורתה העמוקה ביותר: אותו עם המזנב בנחשלים, שהמקרה הוא הכלי שבאמצעותו הוא מקיים ומאדיר את עצמו. את מהותה העמוקה ביותר של תפיסת העולם הנגדית, זו שמהווה את תמצית פרשת כי תצא, אני מוצא במילותיה של סונמי, מספרו של דייוויד מיטשל "ענן אטלס": "חיינו אינם שלנו, אנו קשורים זה לזה בעבותות העבר והעתיד, ובכל עוול ובכל מעשה חסד אנו יולדים את עתידנו". מי ייתן ונוליד את עתידנו בחבלי חסד ונמחה את זכר המידות העמלקיות מתחת השמיים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. פריץ היקה הצפונבוני

    המשך: בכונה להשליט משטר איסלאמי קיצוני במקום הבעת׳ החילוני תגובתו היתה מוצדקת. המיעוטים הדתיים ,נוצרים ואחרים תומכים במשטר אסד כי הם יודעים היטב מה מ מצפה להם אם האיסלאם הקיצוני ישתלט. לאסד האב היו סיבות טובות לדכא את ההתקוממות האיסלאמית בזמנו רק ששוחרי טוב נאיביים לא שמו אל ליבם שלא מדובר באופוזיציה דמוקרטית.

  2. בטריה מהמטריקס

    מה יפית

  3. הופה הופה פה זה לא אירופה

    משחקי הכס וסרטר? אשכנזי בעיני

  4. אוהד

    לנסות למצוא מוסר בתורה זה כמו לנסות למצוא מים בסהרה. כבר לא מפתיע אותי שקננונים אינטלקטואלים כמוך מוצאים אמת ומוסר בספר אגדות חסר דיוק, אלים , ומופרך כמו התנך. הפחד שלך מהמוות מניע אותך לשם ואתה לא הראשון שנופל למלכודת הרגש הילדותית הזו. הבעיות של העולם רבות ומורכבות. עוני, אלימות, רעב, ואקלים שהולך ומדרדר. אנחנו צרכים עבודה משותפת , חכמה ואמיצה של מיטב המוחות בעולם כדי לפתור אותן. לא טקסט מקראי בן 3000 שנה של אנשים שלא ידעו אלפית ממה שילד בן 10 יודע היום יפתרו אותן. לא טקסט שמקדם רצח ואלימות נגד נשים וכל מי שאינו "עם ישראל" יפתור אותן. המוסר החילוני המערבי נגזר מתוך אלפי שנים של שיח אינטלקטואלי, ניסיון ותצפית. כן , הוא בא מתוך הסובייקט, כי אין דבר מלבדו! אין אלוהים, זו המצאה של גברים שניצלו את הפחד הנוראי של בני אדם מהמוות ומהעריות כדי לשלוט בהם בעזרת דימוי אלוהי. במקרה היהודי אל אלים ואכזר, שונא נשים, ילדים וחיות.