הבועה הפלסטינית רחוקה מלהיות בועה

צעירים פלסטינים שעוזבים את הכפר ואת המשפחה לטובת העיר, ויוצרים או משתלבים בחיי קהילה חדשים, הם האור בקצה המנהרה עבור החברה הפלסטינית בתוך גבולות הקו הירוק. אז מזלזלים בהם כאילו הם כמו ה"בועה התל אביבית"?
עבד אבו שחאדה

פעיל בל״ד וסטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים

מדי פעם מתפרסמים מאמרים או תחקירים על ה"בועה הפלסטינית", מושג שמבקש לאחד צעירים פלסטינים ממקומות שונים בערים המרכזיות בתוך הקו הירוק. התופעה מתייחסת על פי רוב, לפעילים פוליטיים מזוהים או בלתי מזוהים מפלגתית, חלקם משכילים, ואמנים שיוצרים קהילות עצמאיות שאינן מבוססות על קשר משפחתי או גיאוגרפי. התהליך מתחיל עם צאתם של צעירים כאלה לחיות מחוץ לכפר, לשם לימודים באוניברסיטאות חיפא, אל-קודס ויפאא, שהופכות מוקדים להתקהלות "בועה" בבתי קפה ומקומות בילוי. מסיבה לא ברורה נוטים לקטלג אותם כמנותקים מהחברה הערבית, ומשום שאורח חייהם אינו מסורתי – לבקר אותם מבלי להבין לעומק את הסיבות לכך.

ראשית, יש לפרק את המושג "בועה". הצעירים שבוחרים לנהל אורח חיים שונה מהמקובל בחברה הערבית, למעשה פורצים את מחסומי החברה וקוראים תיגר על מוסכמות חברתיות בעצם יצירת מרחב בעל מרקם חברתי ייחודי. הם מפתחים קהילה מודרנית שמבוססת על קשרים אישיים ועניין חברתי-פוליטי. התופעה הזו כמובן אינה חורגת ממתווה החיים של צעירים ברחבי העולם הנפגשים בעיר בתקופת הלימודים ונשארים לחיות בה. אך מאחר שמדובר בחברה הערבית, המציאות הזו מאתגרת אותה ואת המובן מאליו החברתי שלה.

כדי להבין את התופעה לעומק צריך להבין את מושג הכפר הערבי בתוך הקו הירוק. המצב לאשורו הוא שאין "בועה" פלסטינית אחת, אלא מספר "בועות" הסובלות מהיעדר מרחב עירוני, מחסור בתחבורה ציבורית ראויה ותת-תקצוב. מאמצים משולחי רסן של המדינה לשמר את האופי המסורתי של החברה הערבית הפכו את הכפר הערבי למעין גטו סגור פוליטית וחברתית, שבו המשפחה היא התא המארגן. כך נוצרה מציאות מעוותת, משום שלא מדובר במובן הקלאסי של כפר שמושתת על תעסוקה חקלאית או תעשייה מקומית, אלא בקבוצת אנשים שיושבת על מה שהיה בעבר כפר ועם הפקעת אדמותיו נוצרה מצוקת דיור, צפיפות והשתלטות עבריינית שמבוססת על השתייכות משפחתית. מטבע הדברים, אין ולא נוצרים מקומות תעסוקה. עם הזמן התפתחה תרבות חברתית שבבסיסה ניצב ההיגיון כי למרות כל הקשיים החברתיים – עדיף להתחתן ולבנות משפחה רק בכפר. כך הפכו הכפרים למעין גטאות שמהם יוצאים רק לשם עבודה ובילוי בערים המרכזיות. היוצא מהכלל הפך להיות התנהגות נורמטיבית של צעירים, שלאחר תקופת הלימודים ממשיכים לחיות בעיר.

ה"בועה" היא ריאקציה לניסיון לתחום את החברה לגבולות הכפר, מענה להסתגרות של החברה הערבית בכפרים. אך למעשה, המתרחש בה הוא ההפך הגמור ממגמת הסתגרות בועתית

ה"בועה" היא ריאקציה לניסיון לתחום את החברה לגבולות הכפר, מענה להסתגרות של החברה הערבית בכפרים. אך למעשה, המתרחש בה הוא ההפך הגמור ממגמת הסתגרות בועתית. הדיונים הפוליטיים בבתי הקפה, הנסיעות לערים הפלסטינים בגדה המערבית, פיתוח קשרים דרך הרשתות החברתיות והמפגשים עם צעירים ערבים ממדיניות ערביות שונות – כל אלה יצרו בשנים האחרונות קהילה חברתית רחבה שמקשרת בין צעירים וצעירות מכפרים וערים שונות.

זהו האור בקצה המנהרה עבור החברה הערבית הפלסטינית בתוך קווי הקו הירוק. מדובר בא/נשים שלא רואים גבולות ריבוניים, עם רעיונות מהפכניים יותר ופחות, כאלה שמשתתפים בסמינרים בעולם הערבי ודנים על הסוגיות החמות בו ובמקביל מנהלים חיים אישים נורמטיביים לחלוטין במגוון רחב של מקצועות חופשיים. הם מעודכנים ומתעדכנים בספירה הפוליטית, ובניגוד מוחלט לקטלוגם בתור חילונים, הם משתייכים לתפיסות פוליטיות ואדיאולוגיות שונות, ומהווים יחדיו אבן יסוד בתהליך משמעותי של התפתחות חברתית.

קל מאד להתייחס לתופעה המורכבת והחשובה הזו כאל בועה, ולייצר אנלוגיה מזלזלת ל"בועה התל אביבית", אך אין כל קשר בין שתי התופעות הללו – לא במובן הפוליטי ולא במובן החברתי. במובן הפוליטי, קיומם של קבוצת האנשים הללו הוא פוליטי-פלסטיני בכל מובן המילה – הן בתור מיעוט נרדף והן בשל הקשר בין רמת השכלה להשתתפות פוליטית; ושלא כמו הצעירים היהודים שיכולים לבחור אם להיות פוליטיים או לא, כפלסטינים, הפוליטיות היא חלק אינהרנטי מזהותם. במובן החברתי, בזמן שבקרב האוכלוסייה היהודית תהליך המעבר לעיר הוא חלק מהמוסכמות החברתיות, אצל הצעירים הפלסטינים זהו צעד שנתפס כקריאת תיגר על הקונצנזוס, דבר שמחייב אותם לנהל מאבקים פנימיים לא פשוטים.

גיבורות סרטה של מייסלון חמוד "לא פה, לא שם". צילום: יניב ברמן
גיבורות סרטה של מייסלון חמוד "לא פה, לא שם". גם אם היא הצליחה באופן פנומנלי ופיתחה קריירה מרשימה, עם החזרה לכפר השאלה המרכזית תהיה באשר לחתונה. צילום: יניב ברמן
עבור האשה הערבייה כל שלב הוא מאבק בפני עצמו: עצם היציאה ללימודים, ההישארות בעיר, העדפת קריירה על פני חיי נישואים. גם אם היא הצליחה באופן פנומנלי, עם החזרה לכפר השאלה המרכזית תהיה ״מתי החתונה?״

לסוגייה יש גם פנים-מגדריים: למרות שמצופה מהגבר הערבי לחזור לכפר אחרי סיום לימודיו, בהיותו גבר קל לו יותר לכפות את רצונו על המשפחה, ובנוסף לכך מדד הצלחה בחייו נקבע בעיקר לפי הקריירה – כך שגם אם הוא לא חוזר או לא מתחתן, מעמדו לא נפגע. מנגד, עבור האשה הערבייה כל שלב הוא מאבק בפני עצמו: עצם היציאה ללימודים, ההישארות בעיר, העדפת קריירה על פני חיי נישואים. גם אם היא הצליחה באופן פנומנלי ופיתחה קריירה מרשימה, עם חזרתה לכפר השאלה המרכזית תהיה ״מתי החתונה?״. לעומת זאת, בקהילה החדשה המבוססת על קשרים אישיים, ניתן הן לנשים והן לגברים מגוון גדול יותר של אפשרויות בחירה לגבי קשרים זוגיים.

מבקריה של הקהילה החדשה טוענים שהם מנותקים ולא פועלים מספיק למען החברה הפלסטינית. אמנם, זכותם של אינדיבידואלים לבחור אם הם מעוניינים לקחת חלק פעיל במאבקים חברתיים או לא, אך כאן מדובר במגוון רחב של אנשים ולא במקשה אחת, וקיימות אינספור דוגמאות של צעירים ששבים לכפרים שמהם הגיעו ופועלים למען שינוי חברתי. הביקורת מתעלמת מהבעיה המרכזית שבעטיה הצעירים יוצאים מלכתחילה מהכפר: היעדרה של עיר ערבית שתאפשר לחברה להתפתח במובנים מודרניים עם מוסדות מתאימים כמו אוניברסיטאות, מרכזי בילוי ומסחר, מרחב ציבורי ואזורי תעשייה. באין מקום שבו צעירים כשרוניים יזכו לביטוי ממוסד ויוכלו במקביל לנהל חיים מבלי להיאבק בניכור חברתי, הם ימשיכו לנהור החוצה. זו אם כן התופעה, וניתן להבין את הרקע שבצלו היא מתקיימת; אך בעיקר כדאי לזכור שהמצב של הכפר הערבי אינו כזה שמצדיק רומנטיזציה, ושיש להיאבק על מנת לשנותו

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.