• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

לזמן את רוחות הרפאים של הכיבוש

אני סוהר, אתה אסיר, אני מעונה, אתה שומר: בסרטו החדש "ללכוד רוחות רפאים", מצא ראאד אנדוני דרך לנגוע בזכרון העינויים שעבר בכלא הישראלי, אבל בזהירות, ולא לבד – ביחד, מתוך חברות גדולה
גדי אלגזיגדי אלגזי

היסטוריון ופעיל חברתי, חבר בתנועת התחברות-תראבוט

סרטו של ראאד אנדוני, ״ללכוד רוחות רפאים״ (״اصطياد أشباح״), הוא יצירת מופת. לדבר עליו במונחים אסתטיים נדמה לי חסר טעם. לספר לכם כאן מה שתראו שם – בשום פנים. על סמך התיאורים של הסרט שקראתי לפני שצפיתי בו, לא הצלחתי לנחש אפילו מה קורה בו. הוא הוצג ב״ברלינלה״ ובפסטיבלים נוספים, עדיין לא בישראל. השורות הבאות מבקשות רק שלא תיתנו לאף אחד למנוע מכם לצפות בו. ושתצפו בו.

התחלתי לקרוא דו"חות על עינויים בגיל צעיר מדי, וכשקצת בגרתי, עזרתי לחבר כמה דו"חות כאלה, וגם גביתי קצת עדויות. באתי לסרט אם-כך אחרי הכנה ארוכה. לגמרי לא מספיקה. זה לא סרט קשה על אימי בתי הכלא של הכיבוש. זה סרט עדין מאוד (הכל יחסי, נכון). מה שאנדוני וחבריו עשו בו אינו תיעוד פשוט של מה שעבר עליהם ועל מאות-אלפי פלסטינים בבתי הכלא של ישראל מאז 1967. לא מדובר גם ביצירה בדיונית: מה שהיה, היה באמת; ואת מה שהיה, אי אפשר באמת להראות; את מה שעבר עליהם אי-אפשר לחלוק. אנדוני מצא דרך להראות את הבנייה-מחדש של ההתנסות שעבר בעצמו, להתקרב מאוד לזכרון ההתעללות והעינויים שנטבע בתוך הגוף, אבל בזהירות, ולא לבד – ביחד, מתוך חברוּת גדולה.

הוא עצמו, כך סיפר, לא יודע בעצם איך נראה בדיוק הכלא מבפנים, כי כשנעצר, רוב הזמן כיסו את פניו בשק. גם שאר המשתתפים בסרט – חלקם חברים ומכרים, חלקם נענו למודעה שפירסם – ראו רק לרגעים רסיסים מבתי הכלא שבהם היו. אבל כולם היו שם, באחד מהם או בכמה מהם, חודשים או שנים, במגרש הרוסים או באשקלון או בכלא השרון. ואת מה שהם לא ראו, הם יודעים היטב – משהו, שכמה מנציגי החברה הישראלית ראו דווקא מצוין במסגרת תפקידם כשובים, מענים, סוהרים, שוטרים, פקידים. החברה הישראלית לא ראתה מעולם באמת את מה שכמה מנציגיה ראו, עשו, ומה שהנכבשים והכלואים עברו, אלפי אנשים: מתנשפים, מכוסים בשק, שומעים את קולם של המייג'ור והקפטן ושברים של עברית של כלא.

הכלא הוא התנסות משותפת של מאות-אלפי פלסטינים. רוב המשתתפים בסרט הם אסירים לשעבר. והם משווים: אצלנו זה היה כך; אצלי זה היה כך. בכלא אשקלון התא היה גבוה יותר. כאן היתה תמונה של הרצל

הכלא הוא התנסות משותפת, קולקטיבית, של מאות-אלפי פלסטינים. כמעט כל המשתתפים בסרט הם אסירים לשעבר. והם משווים: אצלנו זה היה כך; אצלי זה היה כך. בכלא אשקלון התא היה גבוה יותר. כאן היתה תמונה של הרצל. הקיר שאליו כבלו אותנו היה קצת רחוק יותר. באותו זמן זו התנסות אישית לגמרי: האב העצור שנזכר בריח השמפו של ילדו התינוק, שראה את אחיו בתא שקירותיו היו מכוסים בספוג. האסיר המבוגר שראה הרבה, שעבר הרבה מדי, שידיו כמעט בוגדות בו כשהוא מסביר מהו "טילטול".

הם לא סתם קורבנות, מתעקש אנדוני – אלה ניצולים. עם הומור ושמחת חיים וצלקות לכל החיים ופצעים פתוחים של ניצולים. חלק מהפצעים נפתחים תוך כדי הסרט. יש גם רגעים של אחווה, של ריפוי. קצת ריפוי.

אל תחמיצו בבקשה, בשום פנים, את הסרט הזה. שיצפו בו גם מכחישי הכיבוש. אבל קודם כל, שיצפו בו שופטי ישראל, שופטים צבאיים, שופטים אזרחיים, עורכי הדין ששירתו בפרקליטות, שוטרים ושוטרות, סוהרים וסוהרות; שיצפו בו המפקדים שחתמו על צווי מעצר מינהליים, המחוקקים שאישרו את "תקנות החירום", וגם מומחי העינויים, ומדריכיהם, והרופאים והפסיכולוגים.

יום יבוא, אומרים לנו, והכיבוש ייגמר. נניח. גם אז נישאר, פלסטינים וישראלים, עם צלקות העבר והחלומות ועם זכרונות שאסור לדבר עליהם. יום אחד אולי נתבונן זה בזה ונשאל: איך זה היה אז, בעשרות השנים האלה, שנים ארוכות כל כך, שבהן מאות אלפי פלסטינים, זקנים, צעירים, נשים, גברים, ילדים, נערות, יצאו ונכנסו מבתי הכלא? איך עבר אז הזמן? מה קרה לשנים האבודות שלהם, לילדים שחיכו להוריהם, לאנשים שחיכו לאהוביהם? ומה חשבו השוטרים, והקצינים, וחוקרי השב"כ? וכשאסירים עונו במגרש הרוסים, בלב ירושלים, מה עשו השופטים והפרקליטים שישבו לא רחוק משם, במעונו הישן של בית המשפט העליון? ואיך חיינו אנו כולנו, הישראלים, עם הכיבוש – מה בעצם עשינו אז?

יום אחד אולי נתבונן זה בזה ונשאל: איך זה היה אז, בעשרות השנים האלה, שנים ארוכות כל כך, שבהן מאות אלפי פלסטינים, זקנים, צעירים, נשים, גברים, ילדים, נערות, יצאו ונכנסו מבתי הכלא? איך עבר אז הזמן?

כל מיני דברים. חיינו חיים רגילים פחות או יותר; לפעמים הכחשנו, ודי התרגלנו; קצת ראינו, וחזרנו הביתה. חשבנו עליו – הכיבוש – ואז חשבנו על משהו אחר. החיים נמשכים, המים רותחים וצריך להוריד משהו מהאש, הצרות באות והולכות. חיכינו שהוא ייגמר. הלכנו לישון, קמנו, והוא עוד היה שם.

הסרט של ראאד אנתוני יכול להעלות את השאלה הזאת בפני ישראלים. אבל הוא נועד בראש ובראשונה לחברה הפלסטינית תחת הכיבוש. זה ניסוי בהתמודדות עם העבר. לא כמו שהיסטוריונים והיסטוריוניות משחזרים עבר שנגמר: זה ממש לא נגמר. גם לא מציגים כאן את מה שהיה, לא מספרים על זה, לא מסכמים ולא מנתחים את ההתנסות: כאן קורה משהו אחר. מי שעברו דרך בתי הכלא של הכיבוש בונים מחדש, ביחד, את הכלא שלא ראו בעיניהם ונשאר מאז בתוך גופם, ועדיין מקיף אותם. זה מעשה מאיים, מסוכן. אנדוני מדבר על זימון רוחות רפאים: לבנות מחדש ביחד את הכלא, את ההתנסות; ואז לבדוק זה מול זה את התפקידים: אני סוהר, אתה אסיר, אני מעונה, אתה שומר. איך אני יודע טוב כל כך את התפקיד? מה זה או מי זה בתוכי שיודע את התנועות, המלים, התפקיד הזה?

״ללכוד רוחות רפאים״.
״ללכוד רוחות רפאים״. מה שאמנות יכולה לעשות, והיסטוריה לא

זה לא שחזור – מה שהיסטוריוניות והיסטוריונים עושים; גם לא היבלעות בעבר, נפילה לתוכו; אפילו לא סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. זה מה שאמנות יכולה לעשות (לפעמים), והיסטוריה לא יכולה.

ובינתיים, במקום לבקש מפלט ממציאות הכיבוש הנמשכת בהשתקעות ביום-יום ובשיכחה ובהדחקה מאומצת, ועד שחומות הכלא הגדול וכל בתי הכלא הקטנים יפלו, המשתתפים בפרויקט של אנדוני בנו אותו מחדש, הפכו קירות מדיקט ואזיקים שקנו בחנות ומדים של חיילים לאובייקט-מעבר שבין העולם הפנימי והחיצוני, בין הממשי למדומיין. כדי להשתחרר, קצת. כדי לאפשר דיבור, כדי לשחרר את הזיכרון שבגוף.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רחמן חיים

    מתי העולם הנאור יתפקח משטיפת המוח של התקשורת והמשטר בישראל, ויבין שיש להחרים שטעטל זה בכל התחומים, עד שהיא תסיים את הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים.

  2. נפתלי אור-נר

    חשוב שכל החברה הישראלית המתעלמת והמדחיקה תצפה מה עושים בשמה בחוריה המצויינים

  3. מאיר עמור

    תודה לגדי אלגזי. תודה לראאד אנדוני. בתי הכלא של הכיבוש הם חלק מהאישיות ומהמציאות שלנו. לא תעזור שום החרמה או הסלקה או הפנית פנים. לא יעזור לאף פוליטיקאי או פוליטיקאית המנסים להתחבא מאחורי מילים או לדבר מתוך השתקות אילמות ואלימות. בתי הכלא של הכיבוש הם שם. אנחנו שם. בתוכם. הם איתנו. בתוכנו. הם אנחנו. בתי הכלא של הכיבוש הם גם מה שאנחנו.

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    תודה לגדי. לשלטון שכך מתנהג ,אף אחד לא חיב נאמנות לא לחוקיו בודאי לא לשרות בצבאו ,שם הסכנה לאיבוד צלם אנוש,מוחשית ביותר. וילה בג׳ונגל? שלטון טרור!
    לשאלתו של רחמן חיים כשהקהילה הבינלאומית תפסיק לפחד מכנוי של ,,אנטישמים ׳׳
    לכל מי השמותח ביקורת על התנהגותן של ממשלות הזדון הישראליות.