• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

קללה טובה בעברית צחה

מתי נשמעה וקיבלה קביעות במגרשי הכדורגל בישראל הקללה ׳בן זונה׳?
אמיר בן-פורת

מרצה לשעבר בחוג למדעי התנהגות באוניברסיטת בן גוריון. בזמן הזה עוסק בעיקר במחקר על הכדורגל הישראלי

בצפייה במשחק כדורגל, קובע היסטוריון הספורט אלן גוטמן בספרו "הארוטיקה של הספורט", ישנו אלמנט מובנה של ארוטיקה: "שער הכדורגל אינו סימבול של וג'ינה… אלא הוא סימבול של פי הטבעת, שיש להגן עליו מפני חדירה של יריבים בני אותו המין של המגנים… הטירוף של האוהדים ושפתם האלימה מובילים למסקנה כי הם נמשכים למגרש הכדורגל כדי למצוא פורקן תרפויטי לטאבו האצור במחשבותיהם".

מי שצופה במשחקי כדורגל, בין אם הוא נוכח במגרש ובין אם הוא יושב מול המסך בבית, צריך להכיר בייחודו של המקום הזה: מגרש הכדורגל הוא "תחום הרשאה" שמותר להשתמש בו בשפה ובמחוות גופניות שאינן מקובלות ואף אסורות מחוצה לו. אפשר-מותר לקלל – בעיקר ברמה האישית, מכיוון שגידופים כלפי קולקטיבים מסוימים אסורים על פי החוק בישראל. אצבע משולשת, יד על המפשעה ועוד כמה חיוויים "פרועים" אינם מעוררים התרגשות מיחדת אצל הצופים, זה מה יש וזה לא נורא.

מכל מקום, אוהדים מקללים ועוד איך. אולי זה עושה להם טוב – מירוק; ואולי זה גם בגלל הרכב האוהדים, שרובם מן המעמדות הנמוכים ולכן גם שפתם עשויה להיות לעתים נמוכה? כלל לא. הנה מסקנתו של מחקר שבדק ומצא כי ההנחה שלפיה אנשים המנבלים את פיהם הם אנשים בעיתיים, עצבניים ובעלי אוצר מילים רדוד, אינה מדויקת בלשון המעטה: "הממצאים מעידים על כך שליכולת לקלל ברצף יש קורלציה גבוהה עם יכולות ורבליות אחרות, לאינטליגנציה גבוהה ולאוצר מילים עשיר". ואילו מניסיוני האישי במגרשי הכדורגל, אני יכול להעיד כי אנשים בעלי חזות נכבדה – כולל יושבי יציע הכבוד — מגדפים ללא הרף.

לית מאן דפליג כי הנמענים הראשיים של קללות האוהדים הם השופט וקווניו. כותב אדוארדו גאליאנו, מחבר הספר ״כדורגל באור ובצל״: "תפקידו [של השופט] להשניא את עצמו… כל אחד שונא אותו. תמיד שורקים לו בוז, אף פעם לא תשואות… הקהל מבקש את ראשו… כל הקהל מגדף את אמו". למעשה אמו של שופט הכדורגל הפכה שלא ברצונה לפריט בדקורציה של משחק הכדורגל. ולא רק השופט: כל מי שמכונה "בן זונה" – שחקנים, מאמנים, בעלי המועדונים וקהל אוהדים – מעיד על אמו (הנה עדות מילולית מעציבה כי כדורגל אינו רק משחק של גברים).

לאחר מלחמת העולם ה-1 החלו נפרצות הגדרות: המילים הגסות הפכו כמעט למטבע לשון, והספרות, התיאטרון, השירה, העיתונות וגם השיח היומיומי אינם מצנזרים את עצמם – כל משפט עשוי לכלול פאק יו, ובכל אירוע אפשר שיהיה איזה בן זונה

חוקרים שעקבו אחר ההיסטוריה של המילים ׳הגסות׳ בשפה האנגלית גילו את מה שניתן היה לצפות: השימוש במילים כאלה הוא פונקציה של תרבות, זמן ומעמד. כך, קודם לתקופה הוויקטוריאנית באנגליה רבתה ׳הפריצות המילולית׳ בעיקר בשכבות הנמוכות, אך גם הגבוהות לא הקפידו על מה שיוצא מפיהן. הצנזורים הוויקטוריאנים חשו לדכא את הפריצות הזו. אך לאחר מלחמת העולם הראשונה ואילך החלו נפרצות הגדרות: המילים הגסות הפכו כמעט למטבע לשון, והספרות, התיאטרון, השירה, העיתונות וגם השיח היומיומי אינם מצנזרים את עצמם – כל משפט עשוי לכלול פאק יו, ובכל אירוע אפשר שיהיה איזה שהוא בן זונה.

ואילו בהקשר של כדורגל,׳שפת הכדורגל' לא הייתה נורמטיבית כבר מימיו הראשונים של המשחק באנגליה (מחצית המאה ה-19). ובכל זאת, בהשראת-פיקוח התרבות הפוליטית הויקטוריאנית, נזהרו האוהדים בלשונם. מאז ועד להיום, במקביל למה שקרה עם מילים ׳גסות׳ בכלל, חלה "התקדמות" – ולמעט סייגים מסוימים (למשל, קללות גזעניות) הכל בעצם מותר. כך באנגליה, כך בישראל.

משחק בין נבחרות ישראל לאנגליה, איצטדיון רמת גן 1950. צילום: טדי בראונר / לע״מ
איצטדיון רמת גן, 1950. צילום: טדי בראונר / לע״מ

מתי נשמעה וקיבלה קביעות במגרשי הכדורגל בישראל הקללה ׳בן זונה׳? מהזיכרון האישי של ילד בן עשר וקצת הסתייעות בזיכרון של חברים שגם הם נכחו במשחקי הכדורגל בשנות החמישים המוקדמות, ומדיווחי מדורי הספורט בעיתונות, עולה כי בשנים ההן הקהל היה מנומס יחסית. כשהתעצבנו האוהדים על השופט, הם הסתייעו בשפת ארץ מוצאם: בעברית-יידישאית 'קסוקר', ביידיש תמה 'שוואנץ', ברוסית גולמית 'פסקוניאק׳ ו׳דגנרט׳, ובערבית, שהייתה שגורה ולגיטימית (שפת המדינה) 'כוסאמק' הייתה קללה נפוצה מאוד, קלילה ונגישה. קיללו ועוד איך קיללו, אבל בחברת המהגרים שהלכה והתאספה בישראל, בעיקר בלועזית.

קללות בעברית? כמעט שלא. אולי מפאת כבודה? או אולי משום שלא נמצאו אז קללות שניתן להתיז אותן: 'בן נעות המרדות' נראה ספרותי מדי, קהה מדי. לא ניתן היה לצפות כי האקדמיה ללשון תזיין/תחמש את קהל האוהדים. מן הסתם שפת הקללות התאימה להרכב הצופים בשנות החמישים המוקדמות: בדרך כלל גברים, אשכנזים, מבוגרים וילדים שמניה וביה העשירו את הרפרטואר שלהם. נדמה לי כי אף על פי כן, הכל נזהרו שלא להתדרדר לגסויות סתם.

קללות בעברית? כמעט שלא. אולי מפאת כבודה? או אולי משום שלא נמצאו אז קללות שניתן להתיז אותן: 'בן נעות המרדות' נראה ספרותי מדי, קהה מדי. לא ניתן היה לצפות כי האקדמיה ללשון עברית תזיין/תחמש את האוהדים

היה כבר אזכור "ספרותי" של 'הבן זונה' בטרם מדינה: חיים גורי ב״ספר המשוגע״: "השופט…בוז! בוז! אדמוני… בוז!…קבע…בן זונה… רד! בעיטת…קאליקע… פנדל בוז… חמור… ולא חזר בו למרות מחאות הקהל, שתבע ממנו לבטל את רוע הגזירה". אבל כפי הנראה השימוש במילה הגסה הזו היה נדיר ביחס לימינו. איני יכול לסמן במדויק את היום בו הופיעה בפומבי הקללה הקלאסית 'בן זונה'. בכוונת מכוון השופט כבר אינו לבדו – הייחוס מתכוונן כלפי השושלת. והנה, תוך דחיקת-מחיקת הקללות בשפות הזרות כובשת לה השפה העברית מקום בדיאלוג שבין היציעים למשחק, המאבק על מקומה הדומיננטי של השפה העברית רושם ניצחון מרשים.

בכל זאת באמצעות ספקולציה אקדמית, ניתן להציע את הזמן-המצב שבו הפך ה״בן זונה״ לנכס צאן ברזל של השיח בכדורגל הישראלי. ההסבר נעוץ בהקשר הפוליטי-תרבותי ששרר אז בחברה הישראלית. יותר בתרבות, אל נכון, בעיקר הכתובה. בימים ההם מעשים שבינו לבינה הוצנעו תחת שבעה צעיפים. מילים שמשתמשים בהן היום כלאחר יד ('זיונים') לא נאמרו בתקשורת או הודפסו בעיתונות ובספרים. גם לא כתמונות על מסך הקולנוע. בכל הערכאות שררה אז צנזורה בהסכמה. כאשר מבוגרים דיברו גסויות בבית הם העבירו מהלך ליידיש, פולנית, לאדינו 'שפה הפוכה' וכיו״ב. סקס היה אאוט. בשעורי התנ"ך נמסרו לנו פירושים נקיים: 'רחב הזונה' הייתה מוכרת מזונות ביריחו.

ואז מתרחש משהו פורעני בעולם הספרות: בשנת 1950 'ספרית פועלים' מוציאה לאור את ספרו של משה שמיר ״תחת השמש״, שיש בו רמזים ארוטיים עבים. בשנת 1953 הוצאת ׳טברסקי׳ מוציאה לאור את ספרו של יגאל מוסינזון ״דרך גבר״, הכולל כמה קטעים מפורשים עסיסיים של יחסים מיניים. אגב, הספר זכה בפרס אוסישקין: ״פרס ניתן לספר בעל ערך חינוכי לעם ולנוער״ – הנוער הממושמע והוריו צייתו וקראו. בשעה שהעיתונות המשיכה לצנזר את עצמה, הדף האחורי של ״העולם הזה״ סיפק את סקרנותם של חרמנים צעירים.

בספרה ״דיכוי הארוטיקה״ כותבת ניצה בן ארי: "עד שנות השבעים כתבו בזהירות ובצורה מאוד מתונה, כתבו שלוש נקודות והשאירו דברים לדמיון הקודח של הקורא. הרפרטואר היה מאוד קלישאי ונדוש. איברי מין גבריים לא נכנסו אליו, והמילה הגסה ביותר היתה איבר זכרות, כי זה היה מיועד לגברים… ב׳חוג הסרטן׳ של הנרי מילר מכניסים לראשונה מילים כמו ׳לזיין׳״.

כפי הנראה, לפחות כאשר מדובר בשנות החמישים המוקדמות, המתאם בין אוהדי כדורגל וקוראי ספרות יפה לא היה חזק במיוחד. אבל גם בקרב האוהדים היו 'קוראי ספרים' שחוו את 'שוברי השתיקה' הארוטית. את דרך גבר 'השערורייתי' קראו צעירים ומבוגרים מעל ומתחת לשולחן. מן הסתם הסרת הצעיפים התגלגלה גם אל מגרשי הכדורגל, ושם, בקול רם, שנים רבות לפני הגשש החיוור, השופט היה ל'בן זונה'.

מוסיקה חדשה, מילים חדשות. יש לנו קללה טובה בעברית צחה. תמה תקופת האיפוק. מה שמותר לסופרים מכובדים מותר גם לעם הפשוט. ניתן לשער שבפעם הראשונה שנזרקה הקללה 'בן זונה' לכיוון השופט התעוררה התרגשות רבה (להבדיל, כך אירע גם כאשר בפעם הראשונה נשמעה ביציעים הקריאה 'מות לערבים'). אחר כך התרגלנו. גם בית המשפט העליון פסק כי "אין בדבר זה פגיעה בליבת הכבוד". התרגלנו עד כדי זרא: היום, לקריאה 'השופט בן זונה' מגיב היציע שכנגד באדישות.

אמיר בן-פורת, לשעבר מרצה במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלכס

    אמיר, מעניין מאוד. תודה רבה. אתייחס יותר לנכתב בפסקאות הראשונות של מאמרך. אמנם איני פוקד תכופות את מגרשי הכדורגל בארץ, אך בפעמים שהגעתי למגרשים (זה קרה בעיקר במשחקי הליגה השנייה, היא הלאומית) שמעתי רפרטואר מאוד מאוד עשיר של קללות, שאת חלקן הגדול, למרבה נבערותי, כלל לא הכרתי. לאור מה שחוויתי שם, קשה לי שלא לחלוק על דבריך בקשר לקשר בין עושר הקללות לשטף ההתבטאות ועושר השפה.
    האנשים שקיללו, מרביתם לא מסוגלים לחבר משפט אחד נכון, הן מבחינה תחבירית והן מבחינת הקפדה על הגייה נכונה, הבחנה בין זכר ונקבה וכו'.