ההשפלה הזו היא רק תקדים

בשבוע שעבר הגישו עורכי דינו של שייח’ ראאד סלאח בקשה לערעור על החלטת בית המשפט לעצרו עד תום ההליכים. בשעות הבוקר המוקדמות ב-15 באוגוסט, הגיעו כוחות הביטחון לביתו באום אל פחם, ולאחר שתי הארכות מעצר הוגש נגדו כתב אישום שכלל הסתה לאלימות והשתייכות לארגון לא חוקי (התנועה האיסלאמית הצפונית) ובקשה למעצרו עד תום ההליכים. זו אינה הפעם הראשונה שבה השייח’ סלאח נרדף פוליטית וגם לא המעצר הראשון, והלך הרוח האיסלאמופובי בחברה הישראלית לא מאפשר לצפות ליותר מדי מבית המשפט הישראלי; אך מה שמייחד את המעצר הנוכחי הוא עדותו על ההשפלה שספג: בין היתר, מעצר בתא בידוד מיוחד ששירות בתי הסוהר משתמש בו להענשת אסירים עם בעיות משמעת (שם נדרש לאכול, להתפלל ולישון) ולאחר מכן הכנסתו לתא בידוד צר במיוחד, וכן תקיפה פיזית ומילולית על ידי הסוהרים. בנוסף, היו ימים בהם נדרש לחכות יותר מעשר שעות בנסיעה בין בתי הכלא תוך שהוא אזוק בידיים וברגליים וכן באזיק מיוחד המקשר בין הגפיים העליונות לתחתונות – עד כדי כך שכפות ידיו ורגליו איבדו תחושה.

כל זה עבר בשקט מביש של ההנהגה הפלסטינית בתחומי הקו הירוק.

בחברה הערבית מתקיימות במקביל מספר תנועות פוליטיות המתחרות ביניהן על דעת הקהל, וחלקן מנוגדות אידיאולוגית. אך שתיקתנו לאור מה שקורה עם שייח’ סלאח היא מבישה וכולנו עוד נשלם מחיר על כך. ראשית, הן השייח’ סלאח והן התנועה האיסלאמית הצפונית לא עברו על החוק, וההחלטה להוציא את התנועה מחוץ לחוק נעשתה באופן אנטי-דמוקרטי בעליל – שימוש בתקנות לשעת חירום שהתירו לקבל החלטה מינהלית ללא תהליך שיפוט או בדיקת עובדות. שנית, עמדותיו של שייח’ סלאח הן בגדר המקובל בשיח הפוליטי בחברה הערבית, אם בקשר למסגד אל אקצא ואם באשר למאבק העממי כנגד הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, ירושלים ועזה. כך שההוצאה מחוץ לחוק והמעצר מתקיימים בצל הקשר פוליטי אנטי-מוסלמי מובהק שמאפשר למשטר הישראלי לזכות בלגיטימציה מקיר לקיר.

בכנות, אין לי יותר מדי ציפיות מהחברה הישראלית וכמובן לא ממפלגות מהימין או השמאל הציוני. הרי הימין הישראלי איבד כל סימן ליברלי והינו אנטי-דמוקרטי במהותו, ופועל ממילא לסירוס בתי המשפט וכנגד זכויות אדם. רק לאחרונה נתבשרנו על כך שהשר לוין הציע לקצר את כהונת השופטים בבית המשפט העליון, בתגובה לכך שהשופטת מרים נאור סירבה להגיע לטקס בהתנחלות גוש עציון. ואילו השמאל הציוני – שתואר בזמנו בדיוק רב על ידי ליבוביץ', שכינה את מרצ "סמרטוטים" בגלל אי יכולתם ברגע האמת לקבל עמדות מוסריות עקב שיקולים פוליטיים – בוגד בעקרונותיו ובמקרה המעוות יותר תופס את הדמוקרטיה וכיבוד החוק כמשהו המיועד ליהודים אשכנזים חילונים בלבד.

מי שבאמת מאכזב זה אנחנו, החברה הערבית, שלא יצרנו דרישה עממית רחבה כנגד תנאי המעצר הללו. גם מי שמסכימים עם שייח’ סלאח וגם מי שלא מבין חברי הכנסת (שהם עצמם שקועים בחקירות ובשאלת הרוטציה, ובמקרה הפחות טוב עסוקים בבניית "מחנה דמוקרטי" עם אותן מפלגות ציוניות שצוהלות ממעצרו של סלאח), ועדת המעקב שלא שמה את מעצרו בראש סדר העדיפויות, וראשי מועצות ועיריות שלא משביתות את המועצות והכפרים לנוכח השפלתו. ההשפלות במעצר מעידות על כך שכוחות הביטחון מעוניינים לשבור את רוחו של השייח' סלאח, ללמד אותו לקח ולהוביל אותו לשיגעון – פרקטיקה אלימה שנועדה לדכא את המאבק. אנחנו מאכזבים כי אנו מסרבים להבין שההשפלה הזאת היא רק תקדים למה שהולך לעבור על כולנו, משום שכבוד האסיר, יהיה אשר יהיה, הוא זכות בסיסית. במציאות שלה אנחנו עדים, הממסד הרשמי פוגע אפילו בסטנדרטים הנמוכים שהוא הציב לעצמו.

כדי להבין את כישלוננו, עלינו להפנים שמדובר באחד המנהיגים ההיסטוריים שפועל מזה עשרות שנים למען העם הפלסטיני, שידוע בתפקידו החברתי והפוליטי, מנהיג שגם מי שלא מסכימים עם עמדותיו יעידו על תרומתו. אך מלבד אירוע תמיכה אחד באום אל פחם וכמה מאמרי דעה שפורסמו, החיים ממשיכים כהרגלם. הצער הוא על כך ששתיקתנו מצמצמת לנגד עינינו את שטח הפעולה הפוליטי שלנו. כולנו יודעים שאחרי שיסיימו עם שייח’ סלאח הם יעברו למנהיגים ותנועות אחרות, וכששאר המנהיגים והפעילים המרכזים יעברו מסכת התעללויות, אולי אז נאמר "היינו צריכים לפעול מוקדם יותר".

אם ההנהגה הערבית ובראשה ועדת המעקב והרשימה המשותפת לא יחליטו על צעדים דרסטיים וידרשו את המינימום של תהליך מעצר ומשפט הוגן, אנו כחברה ערבית פלסטינית בתוך הקו הירוק ניוותר מופקרים למען מטרות פוליטיות.

חופש לשייח’ ראאד סלאח, חירות לכל האסירים הפוליטיים!