הליברליזם הוא אמת חלקית בלבד

כותבת רוחמה מרטון כאן באתר (״הבוגדים של היום הם הגיבורים של מחר״, 17.09):

"הזכות לחיים פוליטיים היא הזכות החשובה ביותר. היא מותר האדם. בלי הזכות לחיים פוליטיים – זה כמו ׳תנו לחיות לחיות׳. להילחם על הזכות למרפאה בשטחים הכבושים זה כמו להילחם על אבוס לסוס. המשטר הטוטליטרי מצמצם את האזרח ל׳בעל זכויות׳ – הזכות לאכול, הזכות לגור, הזכות לחינוך ולבריאות. כשנשללת הזכות לחיים פוליטיים, האדם מצטמצם למצבה של חיה. מי שלא מוכן להיאבק על זכויות פוליטיות לכולם נלחם רק על יופיו שלו. כדאי שנשאל את עצמנו, האם אנחנו אספירין לכיבוש? פלסטר לאפרטהייד?"

זו בתמצית השקפת עולמה של מרטון – השקפת עולם ליברלית. כמובן שכל הומניסט יכול להסכים להשקפה זו, שמבדילה את האדם האנושי מבעל חיים אחר; כלומר, את האדם הפוליטי, במובן אפשרותו לשלוט בגורלו מול כוחות הכפייה של הטבע ושל המשטר החברתי. אלא שבמובן הליברלי זו השקפה חד-צדדית שלא מתחשבת במעמדו של האדם בחברה ובעולם. מרקס אמר: "צריך אדם לאכול, לשתות, לדור ולהתלבש לפני שיוכל לעסוק בפוליטיקה" (ציטוט מהזיכרון). לכך הוסיפה נכון הכותבת, הזכות לחינוך ולבריאות. אלא שלפי השקפתה, אלה לא תנאים לכך שיוכל אדם לעסוק בפוליטיקה, אלא למילוי צרכיו "הסוסיים" של אדם הנבדלים מצרכיו של האדם האנושי, ובהם עוסקים "המשטרים הטוטליטריים". בכך מתבררת השקפת עולמה כהשקפת עולם בורגנית – של אלה שיכולים לעסוק בפוליטיקה, כלומר, של אלה שיש להם כבר ביטחון (לפחות יחסי) בצרכיהם "הסוסיים".

הנחת היסוד במדינה הליברלית-דמוקרטית (הבורגנית) היא שהזכות הניתנת לכל אדם להשתתף בהכרעות הפוליטיות (באמצעות נציגיו, זכות ההבעה החופשית וכו'), כלומר לעסוק בפוליטיקה, הופכת אותו לשווה זכויות ואת החברה לשוויונית מבחינה פוליטית. אלא שבעבור רוב בני האדם בעולם ואולי אפילו במדינות המפותחות, הזכות הזאת ריקה מתוכן משום שהם עסוקים בבעיותיהם "הסוסיות" ובצרכיהם הבסיסיים שלא מתמלאים, כלומר בהישרדותם, ולכן זכויותיהם הפוליטיות נותרות פורמליות בלבד. בפועל, "זכותם" מתבטאת בעצם היותם נתונים למניפולציות של אלה שאפשרותם לעסוק בפוליטיקה היא ממשית.

החברה המעמדית והדמוקרטית מבחינה פוליטית (בהסתייגויות האמורות) שאנו חיים בה היא חברה של מנצלים ומנוצלים, בני אדם ו"סוסים" בהתאמה, ואין מי שיכול להתחמק מאחת הקטגוריות החברתיות הללו. אם אתה לא מהמנצלים, אתה משתייך למנוצלים. אין כמובן כפייה פוליטית על המנוצלים, אבל קיומם של המנצלים מותנה בקיומם, והכוח הפוליטי הדואג לקיומה של השיטה הזאת, שמקיימת את מצב הניצול, נמצא כאמור אצל מי שיכול לעסוק בפוליטיקה ושנהנה ממנה.

בקפיטליזם הגלובלי החלוקה הזאת כבר עולמית, כך שחלק גדול מאזרחי מדינה אחת יכולים להימצא בצד המנצל ורוב במדינה אחרת יכול להיות בצד המנוצל. כוח הכפייה העולמי ששומר על השיטה כפוף כמובן גם לכוח צבאי שנמצא ברקע וממשטר את "המתפרעים", אבל עיקר כוח הניצול נכפה באמצעות "השוק החופשי", הבנק העולמי וכו', כלומר באמצעות כוחות כלכליים שמכפיפים את החלש לחזק.

במדינות קולוניאליות המצב שונה, כי החלוקה המעמדית בתוכן נכפית גם בעזרת כוח פוליטי (צבאי וכו'). החלוקה המעמדית היא גם חלוקה גזעית, לאומית, דתית, תרבותית וכו', של המתנחלים כנגד הילידים. במדינות כאלה הניצול והדיכוי מופעלים בכוח על כל גווני האוכלוסייה הילידית המנוצלת – בין אם מדובר בהנהגה הפוליטית (בורגנות או בהתהוות) או בפרולטריון (אפשר להשתמש במושג זה לגבי אוכלוסיית הפועלים משוללי הרכוש והזכויות במדינות הקולוניאליות). במדינות הללו, המנהיגוּת של המאבק האנטי-קולוניאלי מצויה כמובן בחלק החזק הפוליטי של החברה, לכן נשללות ממנה זכויותיה הפוליטיות למטרת ניצול קולוניאלי של כל החברה הילידית. מדינות כאלה כבר כמעט עברו מן העולם, למעט המדינה הציונית.

מי שיסתכל על הקולוניאליזם הציוני לא ימצא שם עושר (ואושר) גדול בניצול העבודה של הילידים הפלסטינים ולא בניצול אוצרות הטבע של הארץ (שגם אלה קיימים אבל לא בעיקר). זו הסיבה שלציונים ותומכיהם קל יותר להתעלם מהאופי הקולוניאלי של הציונות. אלא שהניצול הוא צורה אחת של הקולניאליזם, צורתו השנייה היא ההתיישבות או ההתנחלות המנשלת. צורה זו באה לפתור בעיות של עודף אוכלוסין (זמני בתקופות מסוימות) או בעיות של ציבור נרדף (הוגנוטים, יהודים וכו').

קולוניאליזם כזה התקיים בצפון אמריקה, אוסטרליה, ניו-זילנד וגם בישראל. זה סוג של קולוניאליזם שלא מעונין באוכלוסייה אלא בשטח, סוג של קולוניאליזם רצחני של ג'נוסייד וטיהור אתני או לפחות הצמתת כל רצון פוליטי מצד הילידים. הקולוניאליזם הציוני הופיע מאוחר מדי, אחרי שהשיטה כבר היתה בנסיגה, ועכשיו היא אפילו מוקצית מחמת מיאוס, כך שהתהליך המואץ של ההשתלטות הברוטלית על השטח וההיפטרות מהאוכלוסייה כבר מוגבלת (אם כי נוצלה בעיתוי "מוצלח" ב-48).

המטרה הציונית היא קודם כל למנוע זכויות פוליטיות מהפלסטינים, לא כדי לאפשר את הניצול אלא כדי להמאיס עליהם את החיים, להיפטר מהם לאט או מהר בהזדמנות נאותה, ולאפשר גזל של האדמה תחת רגליהם. כאן אני מסכים בהחלט עם מרטון: זו אשליה לחשוב שאפשר להשיג תמיכה עקבית בזכויותיהם של הפלסטינים בקרב ישראלים הנהנים מהפריבילגיה הקולוניאלית, ולכן מי שעקבי בהתנגדותו לכיבוש ראוי שיתמוך ב-BDS.

עוד אשליה היא אפשרות הפתרון של מתן זכויות דמוקרטיות לפלסטינים במדינה אחת, מאותה סיבה, שהרי היא כרוכה בוויתור על המטרה הציונית ועל הפריבילגיה. בדרא"פ האפשרות הזאת היתה קיימת משום ששם הקולוניאליזם הוא מזן ניצול, שם הלבנים לא מסוגלים לחיות ללא השחורים והניצול רק החליף צורה מניצול באמצעות כוח פוליטי לניצול בכוח הכלכלי. בישראל המטרה הציונית של "כיבוש השממה" מסוכנת לחיים משותפים פוליטית, מנוגדת להם ועלולה להיות הרת אסון לכן הפתרון לפחות נכון לעכשיו הוא חלוקה לשתי מדינות וזו לא תושג על ידי שכנוע מבפנים.

למאמרים נוספים על הכיבוש