בארזאני ידע שלא תיתכן עצמאות

נדמה כעת, לאחר שהכול תם ונשלם – משאל העם בכורדיסטאן העיראקית הסתיים בתוצאות שצפו הרשויות הכורדיות, אך עם זאת מדינה כורדית לא הוקמה ולא נראית כיום באופק יותר מאשר נראתה לפני שבועיים – כי שתי שאלות מעניינות נותרו בלא תשובה ברורה: ראשית, מה רצה הנשיא, מסעוד בארזאני, להשיג במשאל העם? שנית, מה גרם לבארזאני ללכת על מהלך כה מרחיק לכת, למרות אזהרות של כל השכנות והשותפות, ולמרות הידיעה שהחבל עלול להיות תחת מצור ובמקרה קיצוני ממש תחת מתקפה? האם הוא אכן "בן גוריון הכורדי", כפי שנכתב ונאמר עליו בתקשורת הישראלית לא אחת, ברמה גבוהה של רגשנות והתלהבות, או שמא היה כאן משהו אחר?

כל הסימנים מלמדים על כך שמדובר במיס-קלקולציה דרמטית הנעוצה בניסיון של הנשיא, היודע כי סוף ימיו אינו רחוק, להותיר מורשת שאינה נופלת מזו של אביו, מלא מוסטפא בארזאני, המנהיג המיתולוגי של התנועה הלאומית הכורדיות בצפון עיראק. אלא שכשאני אומר "מורשת בארזאני", אינני מתכוון למורשת של השגת עצמאות לכורדים, כפי שמקובל לייחס לנשיא בארזאני. התנהלותו של בארזאני מלמדת כי המורשת שאותה הוא מבקש להותיר היא צנועה, מצומצמת ומוגבלת הרבה יותר ממה שמייחסים לו רבים.

נדמה כי תיאור מתאים יותר לבארזאני מ"בן גוריון הכורדי" הוא "משה רבנו הכורדי". בארזאני אמנם בנה מדינת מוסדות והכין את הקרקע למעבר חלק ככל הניתן מרמת אוטונומיה כפופה למסגרת העיראקית לרמת מדינה עצמאית. הוא גם אם קשרים דיפלומטיים ענפים עם מעצמות וגם עם מדינות שכנות ובראשן טורקיה, שהייתה שותפת סחר ושותפה אסטרטגית מן המדרגה הראשונה של החבל הכורדי בעשור האחרון. אלא שבניגוד לבן גוריון, לבארזאני לא היה האומץ ו/או היכולת לנצל הזדמנויות. בקיץ 2014, כאשר הצבא העיראקי קרס לחלוטין במוסול ובכרכוכ, ולמעשה כל האזורים שהריבונות בהם הייתה נתונה במחלוקת בין בגדאד וארביל נפלו כפרי בשל לידי הכורדים, הייתה לבארזאני הזדמנות חד פעמית ובלתי חוזרת להכריז על עצמאות. כל השכנות והשותפות של החבל הכורדי היו מרוכזות במסע המסחרר והמחריד של דאעש ואיש לא יכול היה להתנגד ברצינות להכרזת עצמאות כורדית לאחר שהכורדים הצילו נתחים מאדמות עיראק מליפול בידי דאעש. אלא שבארזאני לא ניצל את חלון ההזדמנויות הנדיר של קיץ 2014 ולא הכריז על עצמאות ונדמה שגם בסיבוב הנוכחי, של משאל העם לא עצמאות כורדית הייתה בהכרח בראש מעייניו, אלא דברים אחרים.

התקשורת הבינלאומית, לרבות זו הישראלית, היו טרודות בשבועות שקדמו למשאל העם בחבל הכורדי רק ביציאה הכורדית לעצמאות, שלכאורה הייתה פועל יוצא מתבקש של משאל העם ותוצאתו הצפויה. הנחת היסוד הייתה שבארזאני, הנתפס כמנהיג לאומי כורדי דגול, הולך על משאל העם ויצא מיד לאחריו לעצמאות, נישא על גלי האהדה שהרעיפו עליו המוני הכורדים, שעל שאיפתם הלגיטימית לעצמאות אין חולק. אלא שמקורביו של בארזאני ואף בארזאני עצמו פיזרו – ראשית בטפטוף עדין וככל שהתקרב המשאל בתדירות הולכת וגוברת – אינספור הצהרות מרוככות ומפויסות בחודשים שקדמו למשאל. לפי דבריהם, משאל העם לא היה מחייב מראשיתו וכל תכליתו הייתה דקלרטיבית, כמעין "בדיקת השטח" בקרב הציבור הכורדי ורצונו בעצמאות מעיראק. קריאת ההצהרות והטיית אוזן זהירה אליהן, יכולה הייתה ללמד על כוונותיו האמיתיות של בארזאני.

במקרה דנן, נדמה כי יותר משהיה בארזאני מעוניין בעצמאות עצמה, הוא היה מעוניין בהנחלת התחושה כי בזכותו העצמאות נמצאת ממש מעבר לפינה ורצה להמיר את הסנטימנט הציבורי לתמיכה מדידה וברורה בו כנשיא וכראש תנועה לאומית, כפי שרק משאל עם יכול היה להראות. נדמה כי הרצון בבדיקת השטח ובהמחשת בשלותו של הסנטימנט הלאומי הכורדי היו חלק מאותה מורשת של סף-עצמאות שאותה מבקש בארזאני לבסס לעצמו. מורשת שלו כמי שהביא את העם הכורדי, ולמצער את חלקו המצוי בתחומי עיראק, לבשלות לאומית הכוללת מדינת מוסדות בעלת משק כלכלי חזק, המשמשת כמעין "מדינה שבדרך", שתוכל לפרוץ לעצמאות מתי שתרצה, בהתאם לרצונם של הכורדים עצמם.

אלא שמורשת זו היא בהגדרתה "מורשת סף-עצמאות" ובשום אופן לא מורשת של עצמאות. בארזאני יודע אל-נכון כי המשק הכורדי בצפון עיראק נסמך כמעט במאת האחוזים על המשק הטורקי, הן לצורך ייצוא הנפט שהוא ענף הייצור היחיד של החבל (לאחר שכל שאר ענפי הכלכלה יובשו על ידי בארזאני עצמו) והן לצורך ייבוא של כל הסחורות החיוניות. על כן המשק הכורדי הוא במידה רבה "שוק שבוי" של המשק הטורקי ודי יהיה בסגירה קצרה של הגבול, מסיבות כאלה או אחרות, על מנת לשתק את המשק הכורדי ולהשביתו כליל. בארזאני יודע גם כי הזירה הפוליטית בכורדיסטאן העיראקית נתונה במיצר שהביא אותה לכלל שיתוק: הנשיא עצמו מכהן כבר למעלה מארבע שנים, מאז אוגוסט 2013, בצווי-חירום המאפשרים את המשך כהונתו בלא בחירות, הפרלמנט פוזר בצו נשיאותי ולא מתכנס כבר קרוב לשנתיים והאופוזיציה מפולגת ומסוכסכת מכדי לקיים זירה פוליטית דמוקרטית אמיתית.

במציאות כזאת, זאת יודע בארזאני, לא תיתכן עצמאות כורדית אמיתית והדיבורים על "בגידתה של בגדאד בכורדים" ועל צו השעה להתנתק מן המדינה העיראקית, טובים כאמצעי גיוס והנעה להמונים (שנענו לקריאות אלה ברצון), אך אינם יכולים להוות מפת דרכים אמיתית ליציאה כורדית לדרך עצמאית. על כן, אני מבקש לטעון שבארזאני עצמו ביכר מלכתחילה את אופציית סף-העצמאות על פני האופציה של מימוש העצמאות, מתוך הבנה שכמי שהביא את הכורדים אל סף הארץ המובטחת, יזכה בתהילת עולם של "אבי האומה" אך לא יצטרך לשאת באחריות הכבדה ובמחירים הכואבים של הכניסה אל הארץ, על אתגריה המנהלתיים, הדיפלומטיים, הכלכליים והאסטרטגיים.

נדמה לי שיותר מכל, רצונו זה הוא המפתח להבנת המיס-קלקולציה החריפה שאפיינה את התנהלותו של בארזאני בחודשים שקדמו למשאל העם. בדמיונו, שיווה בארזאני את עצמו כמי שמוליך את הכורדים למהלך של משאל עם בלתי מחייב שיוביל, לפי שיטתו, רק לציפוף שורות בין הכורדים ולחיזוק הסנטימנט הלאומי בקרבם, ובסופו של תהליך מכריז כי אין מדובר בתהליך שסופו בעצמאות, אלא בעוד שלב חשוב בצעידה לעבר העצמאות הבלתי-נמנעת שבוא תבוא, בשלב כלשהו בעתיד.

בארזאני הניח כי ההתבטאויות שפיזרו הוא ומקורביו לקראת המשאל יסייעו בהפגת חששותיהן של השכנות והשותפות מניסיון כורדי לפרוץ לעצמאות. הדבר היה נכון בעיקר ביחס לטורקיה, השותפה הכלכלית והאסטרטגית הבכירה של החבל בעשור האחרון, שחששותיה מעצמאות כורדית בפורמט כלשהו ומזליגה של רוחות עצמאות כורדיות אל האוכלוסייה הכורדית בקרבה, ידועים לכל. בארזאני גם הניח שהתבטאויות אלה חשפו בפני השכנות את כוונותיו האמיתיות וכי הן תבחרנה לנקוט בקו זהיר ומרוכך של עמידה מנגד, מתוך הבנה כי אין מדובר בניסיון לשינוי הסטטוס קוו אלא בשרטוט מחדש של הקווים הקיימים במסגרתו, לטובתו של הנשיא בארזאני.

אלא שככל שהתקרב המשאל, ובפרט בשבועות האחרונים לפני עריכתו, גילה בארזאני כי היה פער גדול בין מה ששיווה בדמיונו כשיזם את משאל העם לבין האופן שבו פירשו את הצעד שכנותיו של החבל ושותפותיו בעולם. בארזאני, שמצא עצמו מול חזית מאוחדת שקיבצה יחד, באופן חסר תקדים כמעט, את ממשלת עיראק, את איראן, את טורקיה ואת ארצות הברית והאו"ם, נדחק להקשיח את עמדותיו למול הלחץ החיצוני מחד גיסא ובלחץ הציבור הכורדי הרעב להישגים לאומיים, כפי שהבטיח לו בארזאני, מאידך גיסא, ומצא עצמו מקשיח את הרטוריקה שלו. הדבר, הוביל כמובן את החבל למסלול התנגשות עם כל שכנותיו ובארזאני גילה, שלא בטובתו, כי לא רק שהוא אינו נישא על גלי אהדה והערצה כפי שציפה ויתקשה לממש את תוצאות משאל העם, אלא שהוא גם הוביל את החבל שלו לבידוד בינלאומי, לסגירת המרחב האווירי ולאיומים בפעולה צבאית אפשרית ואף בסגירת גבולות מצד כל השכנות וגם זוכה לגינוי מצד עמו, שציפיותיו מן המשאל היו גדולות לאין ערוך מכוונותיו המקוריות של בארזאני.

בארזאני, שחשב כי המעמד הבינלאומי שקנה לעצמו כפניה המתונות והפרו-מערביות של עיראק יעניק לו אשראי גדול לקיום משאל העם וחישב באופן שגוי את תגובת השכנות מבלי לקחת בחשבון את תלותו של החבל עליהן, מוצא עצמו כעת, כמאמר האמרה, כמי שגם אכל את הדג המסריח, גם חטף מלקות וגם גורש מן העיר. משאל העם, שאמור היה להיות מבחינתו קלף מנצח בחזית הפנים מבלי לעשות כל נזק משמעותי בחזית החוץ, הפך להיות חרב פיפיות וסיבך את בארזאני ואת החבל הכורדי בצרות סבוכות ביותר חזיתות ממה שיכול היה לצפות. המגעים שמנהל בארזאני בימים האחרונים עם גורמים שונים בבגדאד, ושצפויים להתרחב גם לניסיונות התקרבות מרובים מול אנקרה וטהראן, מוצגים ועוד יוצגו בוודאי בשופרי התקשורת הכורדיים כניסיונות לשאת ולתת על תנאי "היום שאחרי המשאל". בפועל, ברור לחלוטין שמדובר בזחילה מחדש אל השותפות הישנות כדי לבדוק אם יוכלו הכורדים להציל עוד משהו מן הסטטוס קוו הישן ואם כן – לשאת ולתת רק על המחיר אותו יידרשו לשלם.

עידן בריר הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ודוקטורנט בביה"ס להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב