להעמיד גברים במרכז הדיון על פגיעות מיניות

בעקבות הידיעות ההולכות ומצטברות על הפגיעות המיניות שביצע המפיק הארווי ויינסטין, מציף את הרשתות החברתיות ה-האשטאג #גםאני (metoo# באנגלית), ובו אחת אחרי השנייה חושפות נשים את סיפורי פגיעתן. אין ספק שכמות הסיפורים המציפים את הפיד ממחישה את מה שכבר מוסכם על כולן: תופעת הפגיעות המיניות אינה שולית או מצומצמת בהיקפיה; עדות ועוד עדות ועוד עדות מצטופפות לכדי תמונת מציאות מצמררת, ובה אחת מתוך אחת סבלה מפגיעה מינית לפחות פעם אחת בחייה. מכאן גם חשיבותו של הפרויקט – להציף את המודעות החברתית לנושא ולעורר דיון ציבורי סביבו.  

אולם לצד חשיבותו נחשפת גם חולשתו. הרשתות הוצפו בביקורת רבות חכמות ומוצדקות, שמתוכן אני בוחרת להתייחס לנקודה אחת: האשטאג כזה מחליש את המאבק למניעת הפגיעות המיניות. אמנם פרויקט התיוג מדברר עדויות משמעותיות רבות, אבל הוא מחמיץ את ההתמודדות הן עם המנגנונים המשתיקים נשים לאורך השנים והן את אלו המאפשרים לאנשים כמו ויינסטין לבצע את מעשיו שוב ושוב ובמספר רב של נשים. אני מאמינה שהמנגנונים הללו פועלים – בהצלחה, לצערנו – לא מפני שהנפגעות לא מספרות את עדותן, אלא בשל תגובה שלילית לעדותן או עקב שתיקה לנוכח מעשים כאלה. אני מאמינה שניווט של הדיון אל הסביבה המגיבה יכול לתרום לשינוי חברתי חיובי ואולי אפילו משמעותי, אם נפסיק להיענות לתביעה החברתית לחשוף את עדויותינו – שסביר להניח שרבות סיפקו אותן יותר מפעם אחת.

במקום עדות שהופכת לדיון צהוב בעיתונות וברשתות, אני מציעה לספר על תגובות הסביבה: המשפחה, החברים, בן או בת הזוג, המשטרה, המעסיק, הנציבות הממונות על ידי המעסיקים, עורכי דין ויועצים משפטיים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים ועוד. תגובות שאולי הייתן מתייגות תחת #גםאתה #גם אתה שותף לבעיה. משמעותו של מהלך כזה היא להבהיר כיצד התגובות המיידיות והספונטניות של הסביבה תורמות בעצם לדה-לגיטימציה של עדויות של נפגעות. עד כמה תגובות לעדויות של פגיעה מבטלות אותן, מצמצמות אותן, משתיקות אותן ומאפשרות לויינסטין ולדומיו לפגוע בסביבתם לאורך שנים ארוכות ובמספר רב, רב מדי, של נשים.

לדוגמה:

תהית: למה נזכרת עכשיו? #גםאתה  

אמרת: אני חבר שלו #גםאתה

שאלת: מה לבשת? #גםאתה

כעסת: מה חשבת לעצמך?!?! #גםאתה

נבהלת: אוי, אל תגידי לי #גםאתה

מעסיק עובד שהובאה בפנייך עדות עליו ולא עשית דבר: #גםאתה

וכן הלאה. ממש בעת כתיבת שורות אלה נתקלתי במספר גברים המעידים על עצמם תחת ההאשטאג #גםאני (ihave#). זהו שינוי חשוב ונדרש לו אומץ רב. כך למשל, אחד מהם התייחס לתקופה של טרום מודעות אליה התעורר וכתב #גם אני שתקתי יותר מדי פעמים. הדבר מדגים את שיתוף הפעולה הנפוץ עם מעשים של אחרים, עם השתקה והכחשה חברתית. הייתי שמחה לראות יותר גברים שמעידים על חלקם בפתולוגיה החברתית הנפוצה כל כך. אני מאמינה שבעולם מתוקן לא הנשים צריכות להתוודות, אלא הגברים צריכים לעמוד במרכז הדיון על פגיעות מיניות, שכן הם האחראים לרובן המכריע.

אמנם, חברה שאין בה אלימות כלפי נשים היא כרגע חזון אוטופי; אבל חברה שמגיבה באי-סובלנות נחרצת לאלימות, מוקיעה ומקיאה אותה מתוכה היא חברה שלא מאוד קשה לדמיין. אני רוצה להאמין שאפשר לפעול כדי שהחברה שבה אנחנו חיות תהיה כזו.