לא למורשת רחבעם זאבי בבתי הספר

ההיסטוריון הצרפתי פייר נורה (Nore) כתב על "מחוזות זיכרון"; מערכות של סימנים, שתפקידם לכונן זיכרון קולקטיבי. אנדרטאות, מוזיאונים, טקסים, ואופני הנצחה אחרים, הם חלק מ"משחק בין הזיכרון להיסטוריה, פעולה הדדית של שני גורמים, שבעקבותיה הם מגדירים זה את זה".¹ בסוף התהליך מתייצב הזיכרון המעוצב מחדש, מתקבע והופך לבעל ערך מוחלט. אחר כך יתעמעמו העובדות ההיסטוריות ויימוגו, והזיכרון הקולקטיבי יעצב את גם התודעה הפרטית.

ימי זיכרון לאומיים הם כאלה – מחוזות זיכרון, סימנים מעצבים, אנדרטאות בזמן.

במערכת החינוך בישראל מתייחסים ברצינות להשפעתם על הזיכרון הקולקטיבי של התודעות הצעירות והרכות. מלבד ימי הזכרון לשואה ולגבורה ולחללי מערכות ישראל בחרו במערכת החינוך להנציח חמישה "גדולי אומה", כן, חמישה בלבד: טרומפלדור, ז'בוטינסקי, בן גוריון, יצחק רבין, ורחבעם זאבי. חמישה אישים שמטופלים כ"מחוזות זכרון", מעובדים למיתוסים שיכוננו את התודעה הלאומית של ילדי ישראל. מדוע נבחרו דווקא הארבעה הראשונים, והושמטו, נניח, תאודור הרצל, אלכסנדר זייד, חיים וייצמן, או שרה אהרונסון ( אפשרות מגדרית רדיקלית), מהיכל התהילה הציוני של משרד החינוך? זו ללא ספק שאלה מרתקת בסוציולוגיה פוליטית. אבל מה עושה שר התיירות לשעבר רחבעם זאבי ברשימה הזו? אין כאן אפילו אליבי קלוש, בדל של נרטיב לאומי שניתן להצדיקו, גם לפי השיטה הציונית ההגמונית.

לפני שיהיה מאוחר, לפני שההיסטוריה תידום והזיכרון הקולקטיבי יתעתע בנו, חשוב להזכיר שוב ושוב, שששר התיירות שנרצח בידי חוליית מתנקשים פלסטינית מהחזית העממית, היה גנרל בינוני, שר מינורי, גזען גדול ואידיאולוג של טיהור אתני באמצעות תוכנית הטרנספר שלו.

ויותר מאשר בעלילות קרב, מקורן של המיתולוגיות המיוחסות לו בעלילות הפשע המזוויעות של ידידיו הטובים, רוצחים מורשעים. זו מורשתו. ולמרות זאת, לפי הנחייה מפורשת של משרד החינוך, הקבועה במסמרות של חוזר מנכ"ל, יונצח מחר (ה') בטקסים או בשעות לימוד כיתתיות, זכרו של מי שלפי עדויות רצח שבויים (חלקן הופיעו בתוכנית "עובדה", חלקן העידו אחרי שידור התכנית), עוד לפני שההורים של אלאור אזריה נפגשו, מי שלפי תחקירים מבוססים אנס חיילות שהיו תחת פיקודו, והטריד מינית שלל נשים אחרות.

מחוזות הזיכרון הם קונכיות שנותרו על החול, אחרי שנסוג ים הזיכרון האישי, אומר פייר נורה. לפני שהצונמי היזום של הזיכרון הקולקטיבי עושה שמות, ראוי להזכיר את הזיכרון הפרטי של הנשים אותן תקף זאבי, לעדותן: "ניסיתי לברוח אבל הוא תפס אותי ואנס אותי. אחרי זה הוא אמר לי 'קדימה, קדימה, תתלבשי, אין לי זמן, יש לי ישיבה במטה'. אני המומה, מחפשת את החזייה את התחתונים, כל הגוף רועד, הייתי ילדה בת 18 וחצי. העולם היה כל כך טהור ונקי עד אז"; "גנדי בא אליי פתאום באמצע הלילה ודופק בדלת של הדירה שלי. הייתי מאוד מבולבלת. הוא התנפל עליי וניסה להשכיב אותי על המיטה וניסה לשכב איתי בכוח. אני זוכרת אותנו מתגלגלים על הרצפה, ממש נאבקתי בו קשה. ברגע שהתברר לו שזה כנראה לא יצליח לו, הוא פתח את הדלת והלך…". "עד היום נשמר קשר שתיקה", אומר קצין בכיר במטה הפיקוד של גנדי. "היו נשים שעשו מהומה ונדרש להשתיק אותן מהר. היו עשרות כאלו. אני מאמין שאלו רק אלו שהצליחו לברוח, אלו שנאנסו לא סיפרו כלום".

מאז הירצחו של רחבעם זאבי הקימה מדינת ישראל תעשייה של ממש לזכרו, תעשייה המעוגנת בחוק, שתקציבה גדול מתקציב ההנצחה של הרצל. במסגרתה מועברים מדי שנה מיליוני שקלים ל"מחוזות זיכרון" ששמו של שר הטרנספר חקוק עליהם – כבוד שרוב ראשי הממשלות ונשיאי ישראל לא זכו לו. כך למשל, השנה אישרו משרדי הממשלה במחטף לילי הקמה של אתר תיירות והנצחה לזכרו של זאבי, בעלות של 43.5 מיליוני שקלים. הלוקיישן של המיזם, בשטחים הכבושים, מצביע על המהות הפוליטית של התודעה שמנסים לעצב כאן באמצעות מפעל ההנצחה הזה – נרמול הכיבוש בזיכרון הלאומי ועמעום של אי-החוקיות שלו.

בשנים האחרונות, בפרט לאחר תחקיר "עובדה", התעוררה התנגדות מסוימת למיתיפיקציה היקרה של זאבי ולעיוותים ההיסטוריים המהותיים למפעל הנצחתו. ותיקי הפלמ"ח מנעו את הסבת אתר ההנצחה בחאן שער הגיא על שמו של רחבעם זאבי, חברי כנסת החרימו את האירועים הממלכתיים לזכרו, ומפלגת מרצ קוראת לבטל את חוק ההנצחה.

אבל אף אחד לא מרחם על ילדי הגן, ועוד פחות מזה על ילדי בית הספר, שיצטרכו לדון מחר במשנתו, בחייו, ובגבורתו, של האבא הרוחני של אלאור אזריה.

נגה איתן היא עיתונאית ובימאית, יוזמת החרם של יום הזכרון לרחבעם זאבי במערכת החינוך

¹ נורה, פ' (1993). בין זיכרון להיסטוריה "מחוזות הזיכרון". זמנים, 45, 19-4