לא, כי המדינה היא מקום בטוח לילדים

"את הילדים צריכים לגדל לאו דווקא הוריהם הביולוגיים… האדם שלוקח אחריות על הילד, ומישהו חייב לקחת אחריות על הילד, צריך לעמוד בקריטריונים שהמדינה תחליט עליהם". לא, זהו לא ציטוט של פקידת סעד משנות ה-50, אלא של ח"כ מירב מיכאלי. לאיזה קריטריונים מיכאלי מכוונת? לא כל כך ברור, הקריטריונים שאותם הזכירה בהמשך היו עמומים ומבולבלים – החל מ"אחריות כלכלית" וכלה ב"חופש בחירה לילד", על כל פנים ההיסטוריה מלמדת שקביעת קריטריונים להורות היו מאז ומתמיד כלי נשק יעילים במיוחד למשטור, דיכוי וחיסול של קבוצות מוחלשות. מנגנון שהומצא עוד בשחר ימי האנושות בדמות מוסד הנישואין, שוכלל לכדי "נשק המוני" בעולם המערבי, שהשתמש בקריטריונים הללו כדי לשלול מקבוצות אתניות ומעמדיות את הזכות לגדל את ילדיהם.

צריך לומר בהגינות שמיכאלי מעלה דיון חשוב ומוצדק – מודלים משפחתיים אלטרנטיביים הם לא רק הדבר הנכון מוסרית אלא מחויבי המציאות. משפחה אינה תמיד ובהכרח מקום בטוח. מבנים משפחתיים או משקי בית משותפים לא חייבים להיות כאלה שמבוססים על הורות, זוגיות, רומנטיקה או כל דבר אחר, ובוודאי לא יכולים להיות זכות מוגבלת לקשרים הטרונורמטיביים. הזכות להורות אינה יכולה להיות מוגבלת להורות ביולוגית, ואחריות הורית אינה חייבת להיות תמיד נתונה להוריו הביולוגיים של ילד. אלא שהשיח באמצעותו מעלה מיכאלי את טענותיה המוצדקות, מעלה ריח מטריד ומוכר מהעבר.

שתי הנחות בסיס משמשות את מיכאלי בדיון. האחת – "המשפחה הגרעינית היא המקום הכי פחות בטוח עבור ילדים" והשנייה היא ש"חברות מסורתיות מחוץ לעולם המערבי מסוכנות אף יותר לילדים". שתי הטענות הללו לא רק שאינן חדשניות, למעשה מדובר בשיח שהתבסס כבר בתחילת המאה ה-20 כחלק מתפיסות סוציאליות שיובאו לכאן על ידי ארגוני נשים ומייסדות העבודה הסוציאלית באירופה, ושימש בפועל כגושפנקה מוסרית להוצאת ילדים ממשפחותיהם.

בספרה "ילדי ההפקר" מסבירה ההיסטוריונית החברתית דר' תמי רזי כי כבר בתקופת המנדט מספר הילדים שהוגדרו "תחת סיכון" והוצאו מבתיהם למוסדות, למשפחות אומנה או לעבודה בכפר היה גדול יחסית, זאת למרות שכבר אז הדגישו הגורמים המטפלים שישנה חשיבות למציאת פתרון במסגרת המשפחה. "הייתה זו תולדה טבעית של תהליך מתמשך של דה-לגיטימציה של המשפחה כמסגרת היכולה לספק את צרכיו הפיזיים, המנטליים והחינוכיים של הילד אשר הוגדר כנזקק לטיפול מיוחד" מסבירה רזי. כיצד הוגדרו אותם "מצבי נזקקות"? נכון. גם כאן אין הפתעות. רזי מביאה ציטוט מביטאונה של עיריית תל אביב, שנכתב בקיץ 1935 "מאות ילדים מעדות אלה [המזרח] נשלחו בגיל רך כדי להשתכר כסף בשביל המשפחה. יש מקרים שהדבר נעשה מהכרח, מרוב עוני, אולם ברוב המקרים זהו רק ניצול הילדים על ידי הוריהם".

בדיוק כמו מיכאלי היום, גם אז סומנו בעיקר המשפחות המזרחיות, "הפרימטיביות", שנאלצו לסמוך כלכלית גם על פרנסה שהביאו ילדיהן, כמזניחות וכמנצלות את ילדיהן הנתונים לעושק והתעללות. הרחקת נערות, לרוב מזרחיות, ממשפחותיהן קיבלה אף היא ממד עמוק יותר, כשאלה אופיינו כמי שעלולות להידרדר, או שכבר הידרדרו, לעיסוק בזנות. חלק מהאמהות התימניות שילדיהן נלקחו מהן בשנות ה-50, ציינו בעדותן שהצוות הרפואי והסוציאלי התייחס בסלידה עמוקה לגילן הצעיר, "הורים בגיל כזה? אינכם מתביישים?", כלומר גילן הצעיר של האמהות נחשב "מצב סיכון" שמחייב את הרחקת הילדים גם כאשר אותן אמהות הרו במסגרת נישואים מסודרים.

גם אם מיכאלי מאמינה שהיא מעלה כאן טיעונים פמיניסטיים רדיקליים וחדשניים, הרי שמדובר בתפיסות סוציאליות שמלוות את שירותי הרווחה במדינת ישראל מאז הקמתה. ואכן, תפיסות אלה לא השתנו באופן מהותי – מדינת ישראל מובילה במספר הילדים השוהים במסגרות חוץ ביתיות, מיעוטם בצו בית משפט רובם בנסיבות אחרות. רזי מציינת שמספרם מוערך בפי 10(!) מבעולם המערבי. מצבם של הילדים במוסדות, כפי שעולה מדו"ח של המועצה לשלום הילד שפורסם בשנת 2004, עגום במיוחד והוא הולך ומחמיר. כ-43% אחוז מהילדים סובלים מבעיות דכאון וחרדה, אחוז הילדים הסובלים מבעיות מיניות עלה ל-17.5%, אחוז הילדים שסובלים מפגיעה בלימודים עולה על 50% ועוד. אפשר לטעון שבחינת הנתון הזה בעייתית, משום שמדובר בילדים שהגיעו למוסדות כבר אחרי פגיעה, אז נבדוק נתון נוסף – מה קורה אצל ילדים ששהו בחינוך הקיבוצי בבתי ילדים?  יעל בלה אבני, מנהלת מרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית בירושלים, ציינה ב-2001 בראיון לורד לי ברזילי שאין סטטיסטיקה ארצית מדויקת על תלונות של בנות קיבוצים משום שלרוב המרכזים פשוט לא היה סיווג כזה (הפתעה!), אבל שאין לה ספק ששיעור הפגיעות המיניות בקרב ילדי הקיבוץ דומה לחברה הישראלית בכללה. אפשר לומר אם כן שמיכאלי לא רק שלא מעלה טענה חדשה אלא גם טועה בקביעתה הנחרצת – המקום המסוכן ביותר לילדים הוא לא המשפחה הגרעינית או הביולוגית שלהם בהכרח, אלא בפשטות – ועד כמה שמפחיד אותנו להודות בכך – סביבתם הקרובה, זו שהם תלויים בה חומרית ורגשית.

ומה בנוגע לרמת הסיכון של חברות מסורתיות? אין ויכוח על כך שמבנים פטריארכליים שמעניקים כוח ושליטה לגברים מסוכנים במיוחד לנשים וילדים, אבל מבנים אלה אינם מוגבלים לחברות מסורתיות מחוץ למערב. האם ברוסיה המודרנית, שמענישה בחומרה רבה להט"בים, ילדים אינם נמצאים בסיכון יתר? והאם חברות חילוניות מודרניות סגורות שמעודדות קשרי שתיקה, כמו למשל בקיבוצים – לא היוו כר נרחב לפגיעות בילדים? חברות מודרניות, על אף ההצהרות החשובות, אינן חסינות מפגיעה בחלשים, וגם הן מתאפיינות בגורמי סיכון שונים ומגוונים – החל מניכור חברתי, אלימות ופערים חברתיים הגואים בשם ה"ליברליות", וכלה בשוק עבודה דורסני שמאלץ הורים לשהות הרחק מילדיהם שעות ארוכות. הניסיון לשקלל גורמי סיכון ולאפיין קבוצות בחתך אתני, דתי, מעמדי או כלכלי כמסוכנות יותר או פחות לילדיהן נועד לכשלון – הוא מתקף הכללות שטחיות וחסרות אחריות, מפספס מקרי התעללות חמורים משום ש"חמקו מתחת לרדאר", והוכיח את עצמו פעם אחר פעם כפלטפורמה נוחה במיוחד לעוולות חמורות בעיקר כלפי קבוצות הממוקמות בתחתית הסולם החברתי, כן, גם במשטרים דמוקרטיים.

ייתכן שמיכאלי הספיקה לשכוח ואולי מעולם לא ידעה, אולם השיח אותו היא תופסת כחדשני ורדיקלי הוא למעשה שיח ריאקציונרי מטריד במיוחד. בישראל הייתה זו פרשת חטיפתם של ילדי תימן, מזרח ובלקן בשנות ה-50, בספרד היו אלה אמהות חד הוריות שנתפסו כבלתי ראויות לגדל את ילדיהן, בשוויץ – משפחות צועניות, באוסטרליה ובקנדה ילדים מקרב קהילות ילידיות שנשלחו לפנימיות ומשפחות מרוחקות. פרשות דומות התרחשו גם בצרפת, באירלנד ובמקומות נוספים בעולם המערבי. ולא רק בעבר – מחקרים שנעשו בשנים האחרונות בישראל מראים בבירור שהוצאת ילדים מבתיהם מוטה באופן מובהק לפי מעמד כלכלי ומוצא אתני גם היום.  גם אם מיכאלי נשבעת בכל לבה שהיא נאבקת ב"יד הקלה" שבהוצאת ילדים מביתם, ושכל רצונה הוא להבטיח שילדים יגדלו במשפחות שדואגות לשלומם, עליה להכיר בכך שהאופן בו היא מקדמת את דרישותיה הצודקות הוביל בפועל לכך שילדים מצבע ומעמד מסויימים הוצאו מבתיהם ונותקו ממשפחותיהם.

אכן, אין ספק שמשפחה גרעינית "רגילה" אינה ערובה לשלומם של ילדים. למעשה, שום מבנה משפחתי, לא דתי ולא חילוני, לא מערבי ולא מזרחי, לא "נשואים דרך הרבנות" ולא "ידועים בציבור", לא הורות ביולוגית ולא הורות משפטית – הוא ערובה לבטחונם של ילדים, וממילא "טובת הילד" לא יכולה לשמש כטיעון בעד או נגד מודלים משפחתיים אלטרנטיביים. הדיון בשלומם של ילדים הוא דיון חשוב וקריטי, והוא חייב להיעשות באופן אחראי – כשטיעונים מסויימים שהושמעו לאורך ההיסטוריה בהקשרים דומים, שימשו בפועל כדי להכשיר פשעים ועוולות, אי אפשר להמשיך ולהיתמם. מדובר בתפיסה גזענית, שהמשמעויות החמורות שלה מוכרות לנו היטב.