קולה של זהות ילידית–מזרחית

כיצד לספר את ההיסטוריה של משכילים מזרחים ירושלמים בתקופת המנדט? קטע קצר מן המבוא בספרו החדש של עמוס נוי, ״עדים או מומחים״
עמוס נויעמוס נוי

בעל תואר שלישי במסלול לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת אחווה וכותב בנושאים של תרבות וחברה

ספר זה עוסק בקבוצה של אנשים, משכילים בני ירושלים והמזרח, שחיו ויצרו לפני כמאה שנים, ובתופעות התרבותיות שהם ייצגו וחוללו. משכילים אלה, אוטודידקטים ברובם, צמחו מתוך אינטליגנציה עירונית יהודית–מזרחית ופעלו בארץ ישראל בשלהי השלטון העות'מאני ובתחילת תקופת המנדט (משנות ה–80 של המאה ה–19 ועד שנות ה–30 של המאה ה–20, בקירוב). עם זאת, אני משוכנע שהדיון באנשים אלה, במפעלים התרבותיים והמחקריים שהם יצרו, ובמהלכים התרבותיים שהם יזמו וניסו להוביל, עשוי להיות חיוני ורלוונטי לשיח הישראלי העכשווי (הערני והסוער) בנושאי זהות וזיקות תרבותיות, ואולי מאפשר מחשבה רעננה, משוחררת מתיחום נוקשה, שהתקבע והופנם על ידי רבים מהמשתתפים בדיונים בסוגיות אלה.

אני מקווה שעבודה זו ועבודות דומות יתרמו להשבה של קבוצה אינטלקטואלית מקומית–ירושלמית מהשתכחות יחסית אל הזיכרון הציבורי ולסדר היום המחקרי גם יחד. אבל מעבר לעניין הראוי כשלעצמו בגילויה מחדש של קבוצה זו, המהלכים התרבותיים שהם הגו ויזמו מצביעים על ״הדרכים שלא נלקחו״ – על אפשרויות ותקוות למגע ודו–שיח רב–תרבותי, שעצם הדיון בהיסטוריה שלהן גואל אותן ממצב שבוקשה להעלותן בכלל על הדעת והופך אותן שוב לנוכחוֹת בשפה ובמחשבה – וכך מאפשר לדמיין, לחלום, או לשוב ולפעול, בתוך מסגרת מושגית חדשה–ישנה.

התופעות התרבותיות שבהן אני דן בספר, ושיטת העבודה שבחרתי בה (על יסודותיה התיאורטיים–כלליים), עשויות לספק תובנות וזוויות ראייה מחודשות בכמה היבטים: תיאור תהליכי ההתגבשות של קטגוריות של זהות – כמו ״מזרחיות״, ״ספרדיות״, ״מסורתיות״ – מצביע על אופיין ההיסטורי והגמיש של קטגוריות בכלל, וקטגוריות של זהות והקשריהן הדיאלוגיים בפרט. בני המזרח האלה ביקשו לזהות את עצמם כציבור וקהילה באופנים ייחודיים, מגששים ומסורבלים–לעתים. הם פעלו מתוך תחושה אוטונומית של ייחוד בעל ערך, ולא רק כתגובה למבט אירופי–מערבי והגדרותיו. הם ייחסו חשיבות עצומה לזהות ילידית–מזרחית כזו לשם הבנה של המסורת היהודית ולהצלחתה של תנועת התחייה העברית–לאומית. כל אלה מערערים על דיכוטומיות ״מובנות מאליהן״ בהווה, ועל ההשלכה השגויה והמטעה שלהן על העבר. והעניין המיוחד שהם גילו בתיעוד ושימור של תרבות עממית על מסורותיה, מנהגיה, ואורחותיה – עניין שבו אני מתמקד בספר תחת הכותרת המאגדת ״פרקטיקות אתנוגרפיות ופולקלוריסטיות״ – מעלה שאלות כלליות על מִדרגי ידע, מומחיות אקדמית מול השכלה ״חובבנית״, ותרבות עממית מול תרבות עלית והזיקה בין דימוייהן וכינונה של זהות.

שיטת העבודה שבחרתי בה מבקשת להתמודד עם אתגר לא פשוט, תיאורטית ומעשית – כיצד לספר היסטוריות לא–אירופיות או לא–הגמוניות בכלל, ושל יהודי ארצות האסלאם בפרט, לא רק על ידי שכפול של ביקורת על ״מבט מערבי אוריינטליסטי״, אלא בדרך של ניסיון לשמש פה ולתת קול לבני ובנות הקבוצה דרך התבוננות בכלל הפרקטיקות שלהם והקשריהן.

בני המזרח האלה ביקשו לזהות את עצמם כציבור וקהילה באופנים ייחודיים, מגששים ומסורבלים–לעתים. הם פעלו מתוך תחושה אוטונומית של ייחוד בעל ערך, ולא רק כתגובה למבט אירופי–מערבי והגדרותיו

תהליכים היסטוריים לא רק מובילים אל "הווה", אלא גם מייצרים את השפה שבה הם מתוארים מנקודת מבטו של אותו "הווה". שפה זו לא רק מייחסת לתהליכים אלה (בגלוי או במרומז) סיבתיות, תכליתיות ואי–נמנעות, אלא עצם התחביר ואוצר המילים של שפה זו עצמו הוא תוצר של תהליכים היסטוריים. שפה זו מכוננת את הכוללים (שמות העצם הקיבוציים) שבהם ניתן לתאר את "שחקני" העבר, ומכך גוזרת את אופי האינטראקציה ביניהם ואת דרגת הפעילות או הסבילות שלהם. משום כך, תיאור היסטורי "אחר" הוא לעתים קרובות גם בירור תחבירי, בעיקר בכל הכרוך בזהויות קולקטיביות, שביחס אליהן יש חשש מיוחד מאנכרוניזם היסטורי ומשימוש בקטגוריות שהתקבעו כתוצאה מתהליך היסטורי ותרבותי כדי לתאר את ההקשרים שבהם אותן הקטגוריות עצמן התגבשו. השימוש בניתוח של פרקטיקות בכלל, ופרקטיקות אתנוגרפיות בפרט, וחילוצם של הקשרים דיאלוגיים מתוך ניתוח כזה, הוא אחת הדרכים להימנע ממכשלה מחקרית כזו. במקום לתאר היסטוריה של "אידיאות" מופשטות ומובחנות היטב, אני מבקש להתמקד בפעילותם של בני אדם, על הסבך, העמימות, וריבוי המשמעויות שהן מייצגות.

הרעיון שזהות קולקטיבית היא מהותנית, קבועה, אקסקלוסיבית, וגבולותיה נוקשים ומוגדרים היטב מנוגד לאופייה הרב–ממדי, הדיאלוגי, ההקשרי, הנרכש, המשתנה בזמן והכרוך באופני ביצוע, כפי שזו מתגלה בפרקטיקות יומיומיות ואינטלקטואליות. ניתן לאמץ את דבריו של מיכאיל בחטין (Bakhtin) על זהותן של דמויות ברומן כדי ליישם עיקרון דומה על קבוצות היסטוריות, ולפיו הדיאלוגים שעורכות הדמויות אינם אינטראקציה בין זהויות נתונות מראש, אלא זהויות אלה מוגדרות ונבנות כתוצאה של דיאלוג. לפיכך יש למקם פרקטיקות אלה בהקשריהן הדיאלוגים, תוך ניסיון להבין כלפי מי, עבור מי, לעומת מי ונגד מי התגבש העיסוק בהן.

אלמליח (עומד שני משמאל) בפגישה של ראשי הסוכנות עם נכבדים ערבים במלון המלך דוד בירושלים, 1933 (עוד בתצלום: יישובים במרכז: חיים ארלוזורוב ומשמאלו חיים ויצמן; עומדים בימין התמונה למעלה: משה שרתוק ויצחק בן-צבי)
אברהם אלמליח, אחד ממושאי המחקר (עומד שני משמאל) בפגישה של ראשי הסוכנות עם נכבדים ערבים במלון המלך דוד בירושלים, 1933 (ישובים במרכז: חיים ארלוזורוב ומשמאלו חיים ויצמן; עומדים בימין התמונה למעלה: משה שרתוק ויצחק בן-צבי)

המחקר מתנהל בשלושה מישורים המשתרגים ונשזרים זה בזה באופן שכל דיון באחד מהם מתקשר ומהדהד במישורים האחרים. המישור הראשון כולל את התיאור, החשיפה, הניתוח והדיון באנשים, בפעילויותיהם ובתוצרים התרבותיים של פעילויות אלה; המישור השני מציע ודן בפרספקטיבה מחקרית המבוססת על פרקטיקות אתנוגרפיות; ואילו דיון בזיקות התיאורטיות שמעלה פרספקטיבה כזו, של השלכותיהן העקרוניות ושל המתודולוגיה שנגזרת ממנה ומשמשת אותי במהלך המחקר, מרכיב את המישור השלישי.

כאמור, אני מתמקד בקבוצה של אנשים שפעלה ויצרה בתקופת זמן מסוימת ומתוחמת ובאזור גיאוגרפי מצומצם למדי. אנשים אלה הכירו זה את זה, חונכו והתעצבו במוסדות חינוך והשכלה דומים, קיימו קשרים אינטלקטואליים של לימוד משותף, שיתוף פעולה או פולמוס. הם התכתבו זה עם זה באופן פרטי, וגם כתבו זה על זה מונוגרפיות, מאמרי הערכה והספדים בכתבי עת. עם חבריו המוכרים יחסית של חוג זה נמנו, בין השאר, אברהם אלמאליח, יוסף מיוחס, ויחזקאל בנימין יהודה, שסביב עבודותיהם המונומנטליות מאורגן מחקר זה. חלק מאנשים אלה זכו להתייחסות מחקרית מסוימת בעבר, שהתמקדה בפעילויותיהם העיתונאיות, החינוכיות, הבלשניות או העסקניות; אך רובם נעלמו במידה רבה מעינו של הדיון המחקרי ומהזיכרון הציבורי, ועמם גם תוצרי התרבות שהם יצרו. במחקר הנוכחי אני מתמקד בפעילויות האתנוגרפיות והפולקלוריסטיות של חוג זה. תוצריהן של פעילויות אלה – ספרים, מאמרים, כתבי עת, אבל גם יזָמָות תרבותית כגון הרצאות, תרגומים, הקמת כתב עת, פרקטיקת איסוף, עיבוד ושכתוב, או מדיניות עריכה – מהווים כשלעצמם גילוי של חומרים רבי–ערך, בחלקם בלתי ידועים כלל, המעשירים את המקורות העומדים לרשותם של חוקרי וחוקרות פולקלור בני זמננו.

הספר ״עדים או מומחים״, בהוצאת רסלינג, יושק ב-22 בדצמבר בירושלים וב-12 בדצמבר בתל אביב – פרטים בקרוב

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עוזי ורדי

    ״הדרכים שלא נלקחו״ — עוד דוגמה לתרגום מילולי אידיוטי ועילג של ביטוי באנגלית (a road not taken). האין גבול לטימטום הישראלי?