זמן לנהל דיון רציני על זכות השיבה

עבור מיליוני פלסטינים בעולם, שיבת הפליטים היא סוגיית יסוד, התנאי החשוב ביותר לפתרון הסכסוך. אך בדיון הציבורי הישראלי השאלה עולה רק באופן מקוטע, ללא התמודדות רצינית. כאן בהעוקץ פורסמו לאחרונה מסמכים חשובים מגנזך המדינה על העברת רכוש הפליטים לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ואילו במדור הדעות של "הארץ" התנהל בשבועות האחרונים פולמוס בעניין היחס הרצוי של ישראל לזכות השיבה. המשתתפים בפולמוס זה הגיעו מנקודות שונות מאוד בקשת הפוליטית: זאב בנימין בגין היה שותף בממשלת נתניהו; שאול אריאלי התמודד ברשימת מרצ לכנסת, ונלחם במשך שנים לחשוף את העוולות שגרמה הקמת גדר ההפרדה; אורי אבנרי הוא ממקימי "גוש שלום" ומי שהעז להיפגש עם יאסר ערפאת בשיאה של מלחמת לבנון הראשונה; ואילו שלמה זנד הוא אקדמאי מעורר מחלוקת השואף לנתץ מיתוסים בדבר ההמשכיות הביולוגית של העם היהודי.

למרות אותו מגוון רחב לכאורה, ואומץ הלב שרוב הכותבים הפגינו בחריגה מן הקונצנזוס הציבורי, מעניין לגלות שבאופן יסודי שוררת דווקא הסכמה בין כל השותפים בדיון. בגין "פסימי" ביחס לשלום מכיוון שהוא איננו סבור שהפלסטינים יוותרו על זכות השיבה. אריאלי מציע למנוע את "האיום הדמוגרפי על זהותה היהודית של מדינת ישראל" באמצעות פיצויים ויישוב במדינות שלישיות; זנד מציע לפלסטינים פיצויים על בסיס ההכרה בכך ש"זכות זו מנוגדת לאופי התרבותי והלשוני השורר בישראל, ואפילו לעצם קיומה". ואילו אבנרי מציע קליטה של מכסה מוגבלת של פליטים לאור ההנחה ש"איש אינו מצפה שמדינת ישראל תתאבד ותסכים לקבל מיליוני פליטים".

הדיון בזכות השיבה נותר כלוא בסיסמאות על "התאבדות" ו"איום דמוגרפי" שמכתיב שלטון החרד מפתרון אמיתי של הסכסוך, ומן השינויים הנרחבים שיידרשו לצורך כך. האם לא הגיעה השעה להחליף את הסיסמאות הללו בדיון רציני?

הנה כמה עובדות יסוד ביחס לזכות השיבה שדורשים מיליוני פלסטינים כתנאי לשלום: הזהות הפלסטינית שהתגבשה בארץ היתה במידה רבה זהות מקומית. למשל, משפחת ח'אלידי התגוררה בירושלים מאז ימי הביניים, ואבות אבותיה קבורים בה. הזהות המקומית כרוכה במסורות ספציפיות – מבטא מיוחד, לבוש, מאכלים, צמחים שנהוג ללקט, והתחושה שמעניקה הישיבה בקרקע שבה משפחתך התגוררה מדורי דורות.

הזהות המקומית הזו איננה בגדר אשלייה חולפת. פליטים השוהים כבר עשרות שנים בגדה המערבית, בעזה, בלבנון או בארצות הברית שומרים עדיין על הזהות המקומית הזו, ולכן יישובם מחדש בפאתי רמאללה לא יאפשר להם לממש את זהותם ואת זכויותיהם. ישראלים משננים בבית הספר את נוסח הצהרת העצמאות על הארץ שבה התעצבה דמותו הרוחנית של העם היהודי לפני אלפיים שנה. הם אינם יכולים לצפות שליבת הזהות הלאומית של עם שגורש מאדמתו לפני שבעים שנה בלבד תתנדף בפתאומיות על מנת להקל על השגת הסכם. הסיכוי שהפלסטינים יוותרו על המרכיב המהותי ביותר של זהותם דומה לסיכוי שמליונים יתפכחו מזהותם הישראלית ו"יחזרו" לארצות שמהם היגרו הסבא והסבתא שלהם. שתי הפנטזיות האלה הן מסוכנות משום שהן בלתי מציאותיות.

הגיאוגרף הפלסטיני סלמאן אבו סיתה, שאבנרי מזכיר במאמרו, גילה ש-85% מהשטח של מדינת ישראל שאליו מעוניינים הפליטים לחזור הם קרקעות המיושבות בדלילות (להערכתו ישבו עליהם ב-1994 כמאה אלף ישראלים ביישובים מבודדים). רוב האתרים של הכפרים ההרוסים הם פארקים ואדמות חקלאיות. בכך נכללים גם כפרים שתושביהם לשעבר הם פליטים פנימיים, אזרחי מדינת ישראל. לפי סקר שערך מכון סמית, שפורסם לאחרונה על ידי הטלויזיה החברתית, מעל רבע מתושביה היהודיים של הגליל מוכנים לשיבת פליטים לשטחים כאלו, בתנאי שלא מתגוררים בהם כיום יהודים.

רק מיעוט מהפליטים מבקשים לחזור לאזורים עירוניים המיושבים בצפיפות על ידי יהודים. במרבית האזורים הללו הבתים המקורים נהרסו ואין מניעה שהשבים יתגוררו בכל אזור לצד התושבים הנוכחיים, בדיוק כפי שגרים היום יהודים וערבים בערים כמו חיפה. ביחס למיעוט הקטן עוד יותר של מקרים שבהם הבתים המקוריים עומדים על תילם, הארגון הישראלי זוכרות והארגון לזכויות הפליטים הפלסטינים בדיל ניסחו יחד מתווה משותף לפתרון משפטי. מתווה זה מכוון את הבעלים המקוריים והדיירים הנוכחיים למצוא הסדר מוסכם, והוא ראוי לתשומת לב ציבורית רבה בהרבה מכפי שקיבל עד היום.

עמותת זוכרות בשיתוף עם עמותת בלדנא, האגודה הערבית לזכויות האדם וועד העקורים הפנימיים פיתחו מודלים שונים לתכנון השיבה. לא כ"התאבדות" בלשונו של אבנרי, אלא כפרויקטים תכנוניים מעשיים שיספקו פתרונות דיור מבלי לגרום לעקירה נוספת. במילים אחרות, הם מציעים תקווה.

שבעים שנה אחרי גירושם האלים של מאות אלפי תושבים פלסטינים, הגיע הזמן לתקן את העוול ולאפשר לכל מי שיחפצו בכך לשוב למולדתם כאזרחים שווי זכויות, תוך כיבוד זכויותיהם וזהותם של כלל התושבים הנוכחיים.