רק אם זה משרת את בעלי המאה

לפני כשבוע התפרסמה ב'דבר ראשון' כתבה נרחבת שעסקה ב"פרשת ד"ר דותן לשם". כזכור, ד"ר לשם העלה פוסט לפייסבוק שבו הובאה גרסתו להשתלשלות העניינים שגרמה לו לעזוב את אוניברסיטת חיפה. הפוסט כלל האשמות חמורות, ועלה ממנו שלמעשה פוטר ד"ר לשם משום שפעילותו החוץ-אקדמית היתה לצנינים בעיני בכירים בפקולטה. מדובר בעיקר על פרסום פוסטים רבים בפייסבוק שביטאו את עמדותיו, וסיפקו קישורים רבים למאמרים ביקורתיים בתחום הכלכלה, מתוך עמדת שמאל. לדעתי, עמוד הפייסבוק של ד"ר לשם היווה תרומה משמעותית וחשובה לדיון הפוליטי, ותיווך ידע עכשווי לדיון הציבורי.

בעקבות הפרסום נעשו מספר פניות, בעיקר על ידי פרופסור אלון הראל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, לרקטור אוניברסיטת חיפה. האוניברסיטה השיבה לבסוף שטענותיו של ד"ר לשם נבדקו, והתברר שאין בהן ממש. דא עקא, שנראה שהבירור נעשה מבלי לפנות לד"ר לשם עצמו… ניתן לסכם שעל פני הדברים, ההאשמות של ד"ר לשם והתנהלות אוניברסיטת חיפה מעלים חשד להתנהלות לא תקינה מצד האוניברסיטה.

והסגל האקדמי שותק

למרות חומרת הדברים, הסגל האקדמי בעיקרו שותק. למעט הפניות של החברים שנזכרים בכתבה, ומכתב של קבוצת "אקדמיה לשוויון" שפורסם כאן, הקהילה האקדמית מפגינה אדישות. לשתיקת הסגל סיבות מגוונות. אני רוצה לעמוד בקצרה על היבט אחד של השתיקה, שבא לידי ביטוי בכמה מההצדקות לעמדת האוניברסיטה אשר עלו בכתבה וברשתות החברתיות. הצדקות אלו מגלמות את השתלטות המודל העסקי על האקדמיה, מודל שגם נמצא בבסיס הרעיון שיש לאסור על חברי סגל לבטא תמיכה בחרם האקדמי.

העמדה הזו כוללת מספר טענות:

1. פעילות ציבורית של חבר/ת סגל זרה לפעילות האקדמית.
2. אין להתערב בפעילות החוץ אקדמית ככזו.
3. לחברי הסגל יש מחויבויות שונות כלפי המוסד או הקולגות.
4. יש מקרים שבהם הפעילות הציבורית מנוגדת למחויבויות של חברי הסגל למוסד או לקולגות.
5. לפחות בחלק מהמקרים הללו, מוצדק להתערב בפעילות הציבורית של חברי סגל.

כפי שהיא מנוסחת, טענה 3 כמובן אמיתית. לחברי סגל אכן יש מחויבויות שונות הן כלפי המוסד והן כלפי הקולגות. אולם בכך אמרנו מעט מאד. השאלה היא, כמובן, מהן אותן מחויבויות שיש לחברי סגל כלפי המוסד והקולגות, ומתי – אם בכלל – הן מצדיקות התערבות בפעילות הציבורית של חברי סגל.

אנו עדים לאחרונה לפרשנות מרחיבה של המחויבויות הללו, אשר מוצדקת בטענה שהאוניברסיטה היא מקום עבודה או מעסיק, ככל מקום עבודה אחר, וכי חברי הסגל כעובדים מחויבים בנאמנות למקום העבודה וחבריהם לעבודה. עמדה מרחיבה זו של המחויבויות נשענת, בתורה, על תפיסה מרחיבה מאד של מחויבויות עובדים למקום העבודה, גם כאשר מחויבויות אלו עומדות בניגוד למחויבות של העובדים כאזרחים.

על העמדה שתובעת מחויבות למוסד מהעובד, גם כאשר זו מתנגשת עם מחויבויות אחרות, כתבתי במקום אחר. מה באשר למחויבות כלפי קולגות? קולגיאליות היא מעלה חמקמקה, ועוד יותר מכך דרישה מסוכנת. מחלקה באוניברסיטה אינה משלחת לקוטב, וחבריה מצופים להסתדר יחד במידה סבירה. לא פחות, אבל גם לא יותר. כמובן, ישנם מקרי קיצון שבהם חוסר הקולגיאליות של עמיתים יוצר בעיה של ממש, אולם אלו מקרים חריגים, אשר מחייבים טיפול בדיעבד. אלא שלפנינו מקרה שבו נרמז מלכתחילה שצפויות בעיות עם חבר סגל, ולא סתם בעיות, אלא כאלו שמצדיקות להראות לו את הדרך החוצה.

הערכות מעין אלו מסוכנות ביותר: אם נרצה ואם לא נרצה, הן הזמנה פתוחה לכל ההטיות המובלעות שלנו. וכי כיצד ניתן לדעת או להעריך קוליגיאליות, וכיצד מבחינים בינה לבין ההערכה עם מי "נעים" לשהות יחד? הדרישה לקולגיאליות מועדת לשמור על "מועדון חברים, ובפועל תמיד זמינה כאשר צריך להצדיק התנכלות למישהו.

אולם הטענה המעניינת ואולי המפתיעה ביותר בהקשר שלנו היא טענה 1, הטענה לפיה פעילות ציבורית של חברי הסגל זרה לפעילות האקדמית שלהם, כלומר שאין היא מממשת את המחויבויות של חברי סגל ככאלה. על פני הדברים, פעילות ציבורית, ובכללה הפעילות של ד"ר לשם, שייכת לרשימת הדברים הטובים שהאקדמיה תורמת לחברה. במקום זאת, אנו עדים לגישה לפיה פעילות כזו זרה לאקדמיה, והיא נסבלת כל עוד אינה מתנגשת עם המחויבויות האמיתיות של חברי סגל כלפי המוסד או עמיתיהם.

צריך לעצור רגע כדי להבין עד כמה גישה זו תמוהה. בעידן שבו האקדמיה נדרשת יותר ויותר להוכיח "תרומה לחברה," וראשי אוניברסיטאות מנופפים בתרומה לתעשייה כהוכחה לעליונותן ולערכן. איך זה שנגרע חלקה של הפעילות הציבורית? חלק מהתשובה פונה להשתלטות של שיקולים עסקיים על האקדמיה ועל הרשויות אשר מממנות אותה, כלומר על העמדה הפילוסופית (הבעייתית מאד כשלעצמה) והאידיאולוגית אשר מזהה ערך חברתי עם תרומה כלכלית.

אולם עיקרה של התשובה פונה אל מחוץ לאקדמיה. החשדנות כלפי הפעילות הציבורית של חברי סגל היא מקרה פרטי של תפיסה כללית אשר עוינת את הדיון הציבורי. לפי תפיסה זו, ההשתתפות בדיון הציבורי היא משהו שאולי אין לאסור, אולם היא לא משהו ראוי וחשוב שצריך לעודד. הדבר בולט כאשר מדובר בתרומה ביקורתית או אופוזיציונית שנתפסת כחתרנית. כאן מרים את ראשו חופש המימון: וכי מדוע שהמדינה או החברה תעסיק מי שמבטאים עמדות "נגדן"? מדוע למשל שהמדינה או החברה יעסיקו את מי שתומכים בחרם או מבקרים את הצבא או את טייקוני המשק?

התלונה אינה ייחודית לאקדמיה: היא עולה על רקע בו הפעילות הציבורית או הדיון הציבורי כשלעצמו נתפסים כבעלי ערך רק אם הם משרתים את בעלי הדעה או המאה, או למצער לא פוגעים בהם. הבעיה היא בעיה כללית, מ"חופש המימון" הצנזורי של שרת התרבות ועד לרדיפה הנפוצה במחוזותינו של יחידים שפעילותם מעוררת התנגדות.