פגיעה חמורה בפעולה למען המטופלות

כאילו לא מספיק שנפגעות תקיפה מינית מפחדות להתלונן במשטרה, עכשיו הן גם אמורות לפחד לפנות אלינו לטיפול פסיכולוגי? ד״ר אסתר רפפורט, פסיכולוגית קלינית, קוראת למחאה בעקבות ההתפתחויות המחרידות האחרונות בפרשת אלון קסטיאל
אסתר רפפורט

האוצרת שרי גולן היא היחידה מבין המתלוננות בתיק אלון קסטיאל על אונס שעדותה טרם נפסלה. עדויותיהן של מתלוננות נוספות בוטלו מסיבות שונות (מתוך 13 נשים שהתלוננו על קסטיאל, נותרו חמש, ומתוך ארבע שהתלוננו על אונס נותרה אחת, העיתונאית שרון שפורר אספה את העדויות ב״מקום הכי חם בגיהנום״). אם גם העדות הזאת הייתה נפסלת, כתב האישום נגד קסטיאל – היזם ואיש חיי הלילה העשיר שנחשד בפגיעה מינית בנשים רבות – היה נופל. ואכן, הייתה סכנה ממשית שהתיק ייסגר. פרקליטות תל אביב חייבה את גולן ואת הפסיכולוגית שלה להעביר לידי המדינה את מלוא הרשומות הקליניות מהטיפול הפסיכולוגי הפרטני שלה, שארך שנים. שתיהן כאחת ניסו להילחם בגזירה הזאת, אך לפרקליטות היה מסר ברור: או שהרשומות עוברות, או שההליך המשפטי אינו ממשיך.

לאחר ש״הסכימה״ גולן (אפרופו הסכמה), בלית ברירה, שרשומותיה יעברו לפרקליטות, ביקשה בקשה אחת בלבד: שהן יישארו שם, ולא יימסרו לנתבע. אך גם כאן גילתה פרקליטות תל אביב רגישות מדהימה, ולגולן נאמר שסיכומי הטיפול האישי שלה יימסרו לעורך דינו של הנאשם באונס. לא כל התכנים של הטיפול, אך כן התכנים שקשורים לאונס שעברה ולפגיעות מיניות נוספות. זכותה של ההגנה לקבל גישה לסיכומים האלה, הוסבר לה, כיוון שבעבר היו מקרים בהם הפסיכולוגיות שיכנעו את המטופלות שלהן שהן עברו אונס. ״כרגע אני נמצאת בשלב במשפט שבניגוד לרצוני הפסיכולוגית שלי צריכה להעביר את כל סיכומי הטיפול האישי והפרטי שלי למשטרה, לפרקליטות וכן גם לעורך דין של מי שאנס אותי וכן כן גם לעיניו של מי שאנס אותי״, כותבת גולן בעמוד הפייסבוק שלה. ״זאת אומרת שכל הפרטיות שלי מופרת בשם הצדק והמשפט. למה? כי המילה שלי לא מספיקה אז המקום האחרון הקדוש שחשבתי שאליו לא יוכלו לפלוש נפרץ גם הוא״.

מה לא תקין בתמונה הזאת? הכל. כמו שקרה כבר לא פעם בעבר, המדינה מתנהלת באופן אלים ופרוורטי כלפי הנפגעת: חודרת אל פרטיותה, מאיימת וסוחטת, ומפגינה באופן גלוי חוסר אמון בדבריה. כידוע, האופן החודרני, הקר והמערער שבו מתנהלות החקירות המשטרתיות וישיבות בית המשפט בתיקי אונס עושה לעתים קרובות למדי טראומטיזציה חוזרת, חמורה מאוד. זוהי אחת הסיבות העיקריות שבגללן נשים נמנעות מלהתלונן. אך במקרה של גולן, הגיעה האלימות הזאת של המדינה לשיאים חדשים: לא די בכך שנאלצה למסור את סיכומי הטיפול שלה – אלא שהסיכומים האלה הולכים לעבור עכשיו אל הנאשם אלון קסטיאל!

כמו שקרה כבר לא פעם בעבר, המדינה מתנהלת באופן אלים ופרוורטי כלפי הנפגעת: חודרת אל פרטיותה, מאיימת וסוחטת, ומפגינה באופן גלוי חוסר אמון בדבריה

אני פסיכולוגית קלינית בעצמי. בתחום שלנו, הסודיות המקצועית היא דבר קדוש, הדברה הראשונה שחרטנו על לוחות הברית של המקצוע. כשאני מוסרת פרט קטן כלשהו על אודות המטופלת, לבקשתה, לגורם כלשהו, אני דנה איתה לעומק על ההשלכות הרגשיות של הפרת הסודיות, מקבלת ממנה הסכמה בכתב (באמצעות טופס שמפרט איזה פרט ספציפי מותר לי לחשוף, אל מי, ועד איזה תאריך) ואז שוברת את הראש, איך להעביר את המידע הנדרש בצורה כמה שיותר תמציתית, שחושף כמה שפחות. אפילו כשאני מתייעצת על הטיפולים שלי בקבוצת עמיתים, אינני קוראת למטופליי בשמות הפרטיים האמיתיים שלהם, אלא בשמות הבדויים – כדי חלילה לא לפגוע בסודיות. אפילו ממסירת מידע לגורמים נייטרליים לחלוטין, שהסיכוי שישתמשו בו לרעתה של המטופלת אפסי, אנו נזהרות כמו מאש.

ואילו בפרשת קסטיאל, נאלצת הנפגעת להסכים לכך שהתכנים האינטימיים מטיפול העומק שעברה יימסרו לידי מי שכעת נלחם בשיניים כדי להוכיח את חפותו ולצאת זכאי, ושעורכי דינו לא יהססו להשתמש בחומרים האלה כדי להציג את הנפגעת באור שלילי, כשקרנית, פרוצה מינית או כל דבר אחר שיכול בתפיסתם להעלות את סיכויי ההצלחה שלהם.

תחשבו רגע מה ההתנהלות הזאת של המדינה עושה לנו. כנפגעות תקיפה מינית, כמטפלות, כמטופלות. אם לא די בכך שהנפגעות מפחדות להתלונן במשטרה – מעתה, הן יצטרכו לפחד גם לפנות לטיפול פסיכולוגי? ואנחנו כמטפלות – שנתחיל לפחד לשקף למטופלות הפגועות והמבולבלות שהן נפגעו מינית, ונחשוב פעמיים לפני שאנחנו אומרות להן שאינן אשמות – כי המדינה עלולה להשתמש אחר כך בדברינו כדי לפסול את העדויות? אולי כדאי שנחזור להיות אנליטיקאיות קלאסיות, שרוב הזמן רק שותקות, אומרות ״מממ״ ומציעות פירושים איזוטריים על החיי הפנטזיה האינטראפסיכית – כי התערבויות אחרות עלולות לסכן את המטופלות שלנו?

יש כאן פגיעה חמורה באוטונומיה המקצועית שלנו, בחופש שלנו לפעול לטובת המטופלות ולעשות כמיטב יכולתנו לעזור להן. אינני מצליחה שלא לחשוב, בהקשר הזה, על התנהלותו של המשטר הסובייטי כלפי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים: בברית המועצות לא היה חיסיון מקצועי, ואנשי המקצוע נוצלו על ידי המדינה כסוכנים וכמעבירי מידע. לא פעם, הוביל מידע שהתקבל מאיש מקצוע להפללת של המטופל/ת. כאשר מגיעים אלי לטיפול אנשים מבוגרים שגדלו בברית המועצות (אני מטפלת גם ברוסית), הם לא מצפים לכך שאשמור על סודיות, ומצחקקים כשאני אומרת שכל מה שיספרו לי, יישאר בחדר. נראה שבפרקליטות תל אביב יש מי שמאמינים שגם כאן בארץ, התפקיד של הפסיכולוגים הוא להיות Informants.

בימים אלה, עומדת הפרקליטות להעביר את הרשומות שקיבלה מהפסיכולוגית של שרי גולן לידי עורך דינו של אלון קסטיאל. עוד לא מאוחר למחות על המהלך הזה ולהפעיל לחץ על הפרקליטות להימנע מהצעד הזה.

ד״ר אסתר רפפורט היא פסיכולוגית קלינית ואקטיביסטית

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דני

    לקסטיאל יש זכות להתגונן מול האישומים נגדו. כנראה שיש סיכוי כלשהו שבסיכומי הטיפול שלך ימצא חומר שעשוי לאפשר לו להוכיח את חפותו, ולכן הוחלט שהוא זכאי לראות את החומר הזה. זה אלף-בית של כל הליך פלילי. יתכן שאת סבורה שהליך פלילי הוא ענין מיותר, ופשוט צריך להאמין לכל מתלונן ומתלוננת באשר הם בכל ענין וענין ולתלות מיד את הנאשם או הנאשמת בכיכר העיר, אבל מה לעשות, זה לא עובד ככה במשטר דמוקרטי. הטענות שלך על הפרת חסיון לא רלבנטיות, כי אף אחד לא מכריח את הפציינטית שלך לוותר על חסיון ולמסור את החומר. היא יכולה להחליט שאינה מוסרת את החומר, כפי שציינת בעצמך. נכון שאז יסתיים ההליך המשפטי נגד קסטיאל, אבל מה לעשות, אי אפשר לסרב לתת לנאשם גישה לחומרים שעשויים להיות חיוניים להגנתו, אבל לדרוש שבכל זאת יועמד לדין. ולגבי הטענות שלך על הטראומה החוזרת שנגרמת למתלוננות במשפטים מהסוג הזה, ברור שזה תהליך מאד לא נעים. ברור גם שלשלוח אדם חף מפשע לכלא לעשר שנים, זה גם דבר מאד לא נעים. לכן מאפשרים לנאשמים להתגונן, גם אם זה כרוך באי נעימות למתלוננות. האם היית באמת רוצה לחיות בחברה שבה שוללים מאנשים את הזכות להתגונן מהאישומים נגדם, ומהעונשים הכבדים שיוטלו עליהם אם יורשעו? הבעיה העקרונית בגישה שלך היא שאת יוצאת מהנחה שהמתלוננת תמיד צודקת. מבחינתך אין שום צורך בבירור האמת, שהיא מטרת ההליך המשפטי, כי האמת ידועה מראש, ולכן אין גם חשיבות לשמירה על זכות הנאשם להתגונן ואין כלל צורך לתת לו זכות כזו. זו גישה שעומדת בסתירה מוחלטת לעקרונות הבסיסיים ביותר של כל הליך משפטי תקין, לחיפוש האמת ועשיית צדק.

    1. חזי

      לא לתלות את כולם. רק את קסטיאל.

      ואני אפילו לא פמיניסט

  2. ליכודניק

    בפרקליטות- 67% נשים. השרה והמנכ"לית הן נשים.
    בבתי המשפט- ייצוג נשי מכובד, כולל 3 מ-4 נשיאי בית המשפט העליון האחרונים
    מערכת החוק היא אולי הנשית במדינה. לא הייתי מאשים אותה בהטיה שוביניסטית ובאי-רגישות. כניראה שאין דרך להרשיע ללא עדות הפסיכולוגית.

    התוצאה- אנס שחומק מעונש בזכות מעמדו ותיחכומו- קשה. אבל מה אפשר לעשות? לבטל את חזקת החפות וזכות הייצוג לגברים? או רק לגברים עשירים ובעלי כוח?

  3. ניר

    לפסיכולוגים יש כוח. הם חייבים להתנגד למסירה של החומרים החסויים. האשמה היא עליהם.

  4. יוסףה מקיטון

    דני, אתה מאד לא מתמצא במשפט, נכון? אחרת היית יודע שיש עוד סוגי מידע שחייבים להיות חסויים (למשל, שיחות בין עורך/ת הדין של נאשם/ת לבין הנאשם/ת, אפילו אם יופיעו בהן ראיות מפלילות, ישארו חסויות). לא ראית "הסופרנוס"?

    מערכת המשפט אמורה לאזן בין זכויות ואינטרסים סותרים. אם רישומי טיפול של תובעים/ות נחשפים – אנשים לא יתבעו. גם ככה מאד קשה להגיש תלונה נגד תקיפה מינית ואונס, דמיין כמה קשה יותר זה נהיה עכשיו.

    להתיר חשיפה של הרישומים הללו פירושו ממש למנוע מנשים רבות מלהתלונן. זה מחיר גבוה ללא כל פרופורציה להגשת תלונה.

    ודני יקר, מה דעתך שבפעם הבאה ש*אתה* תרצה להגיש תלונה או תביעה יבקשו את כל המידע עליך מפסיכולוגית, רופאה, עו"ד, סקסולוגית או מאבחןת שאי פעם נפגשת איתם? עדיין תרצה להגיש תלונה? גם אם המידע הזה יחשף למי שאתה מתלונן נגדו?

    1. דני

      יש לך טעות בענין. יש סוגים של חסיונות המוכרים בחוק, ביניהם חסיון על חומר שנמסר לפסיכולוגים, לעורכי דין, חסיון מטעמים של בטחון המדינה, ועוד. המכנה המשותף לחסיונות האלו הוא שהם אינם מוחלטים ובית משפט רשאי להחליט להסיר אותם. נאשם בהליך פלילי, יכול לטעון בפני בית המשפט שהוא זכאי לקבל חומרים חסויים מטיפול פסיכולוגי של מתלוננת, כי לדעתו יש בחומרים האלו כדי לסייע להגנה שלו. במצב כזה, בית משפט יעיין בחומרים האלו כדי לבחון אם יש סיכוי כלשהו שהחומרים החסויים אכן עשויים לסייע להגנה. אם בית המשפט יחליט שיש סיכוי כזה, הוא יורה על הסרת החסיון, כלומר על העברת החומרים החסויים לנאשם. במצב כזה, התביעה עדיין רשאית להחליט שהיא לא מעבירה את החומרים לנאשם, אבל במקרה כזה היא אינה רשאית להמשיך לנהל נגדו את המשפט, והוא מזוכה. צרים להבין שהחלטות להעביר חומרים חסויים להגנה לא נפוצות במיוחד, וצריך שיהיה איזשהו בסיס לבקשה של נאשם לקבל את החומרים החסויים. זה לא אומר שבחומר החסוי יש ראיות שמזכות אותו, אבל יתכן שיש שם נתונים שיכולים לחזק קו הגנה. אני לא מכיר את המקרה של קסטיאל, אבל תנוח דעתך שלא מעבירים חומרים חסויים בקלות, ממש לא. וצריך לקחת בחשבון את הצד השני של המטבע, עם כל הרצון להמנע מפגיעה בזכויות מתלוננות , צריך להזהר מאד גם מפגיעה בזכויות נאשמים. צריך לתת לבן אדם להתגונן, לפני שמחליטים אם לשים עליו תוית של אנס ולזרוק אותו אותו לשנים בכלא.

      1. יוסףה מקיטון

        אבל כמו שאכן כתבת – בית משפט מורה אם לחשוף חומרים. במקרה זה הפרקליטות (כלומר התביעה!) דורשת את חשיפת החומרים מהמתלוננת. בלי בית משפט. זה משקף את המבנה הלקוי של טיפול בנפגעות אונס ותקיפה מינית במערכת המשפט במדינה: אין להן שליטה בכלל. על כלום. הן רק עדות של התביעה. המצב הזה חייב להשתנות, ונפגעות תקיפה מינית ואונס זכאיות לקבל שליטה על הליך התביעה שלהן, אפילו שהיא תביעה פלילית. הפרקליטות צריכה להפסיק לפחד ולשקשק מלהיכנס למשפט עם פחות מ 90 אחוז סיכויי הרשעה, ולקחת בחשבון עוד שיקולים חוץ מסיכויי ההרשעה. ברור שמדיניות כזו שבה מבקשים להפר את החיסיון *לפני* המשפט ולא בשל צו של שופטת היא מדיניות שאומרת לנפגעות אונס ותקיפה מינית שהפרקליטות לא רוצה שהן יתלוננו. ובאמת יש מי שמסיקות בדיוק את המסקנה הזו:
        https://www.ha-makom.co.il/post/shpurer-police-futility
        ואין להתפלא על כך.

        1. דני

          במקרה של קסטיאל, אני לא יודע אם ניתן צו שיפוטי או לא. אבל אם הפרקליטות החליטה על חשיפת חומרים בלי צו שיפוטי, זה מן הסתם כי הפרקליטות יצאה מהנחה מקצועית שהחומרים החסויים רלבנטיים להגנה, ושאם תסרב לתת אותם, תוגש לבימ"ש בקשה בענין ע"י ההגנה, וביהמ"ש יורה לה במילא לתת אותם. הפרקליטות זה ממש לא גוף שאפשר לחשוד בו בנטיות אנטי-מתלוננות ופרו נאשמים. אם פעלו ככה, כנראה לא היו להם הרבה ברירות מבחינה מקצועית. הם גם לא נותנים את כל החומרים, אלא רק מה שעשוי להיות רלבנטי. למשל, במקרים בהם התלונה עלתה לראשונה במסגרת טיפול פסיכולוגי, יכולה להיות חשיבות לתיאור של התלונה אז, בהשוואה לתיאור המאוחר יותר של הדברים בעדות שנמסרה במשטרה. אולי יש סתירות מהותיות בין התיאורים. אולי מתיעוד הטיפול עולים סימנים למעורבות של המטפל/ת ביצירת התיאור (יש תאוריות פסיכולוגיות שלמות בענין, על זכרונות מושתלים וזה עשוי להיות רלבנטי בפרט במקרים בהם תלונה הוגשה רק שנים אחרי האירוע) ויש לא מעט נקודות אחרות כאלו, שהמשותף להן הוא שבחומרים החסויים יש לפעמים מידע שיכול לשפוך אור אחר על התלונה ולעזור בבירור האמת. אין ספק שאונס זה דבר רע מאד אבל לקחת בן אדם חף מפשע ולהפעיל עליו את כל המכבש הדורסני של המדינה, שכולל משטרה ותביעה ובית משפט ושירות בתי הסוהר, עם סמכויות מלאות לשלילת חירות ולהפעלת כוח, ולהכניס אותו לכלא להרבה הרבה שנים על אונס שלא ביצע, זה דבר עוד יותר גרוע. לכן נותנים לנאשם למצות את סיכויי ההגנה שלו גם במחיר פגיעה מסויימת בפרטיות של מתלוננות בחלק די קטן מהמקרים. אפשר כמובן לצאת מהנחה שאין צורך בניהול משפט ותמיד צריך להאמין למתלוננות (או מתלוננים) ושהנאשם תמיד אשם וזהו, אבל זה לא ממש מומלץ. לדעתי כל הטענות לפיהן הפרקליטות פוגעת בכוונה במתלוננות ושלא כדאי להתלונן על אונס וכו' זה הרבה דמגוגיה. את הטענות שמעלים ביחס למקרי אונס אפשר להעלות בכל מקרה אחר. גם אם ניסו לרצוח אדם והוא נפגע פיזית בצורה קשה, הקורבן עדיין יצטרך לעבור חקירה נגדית צולבת בבית משפט, ועדיין ירצו להוכיח שם שהוא שקרן ונוכל ולא קרה לו כלום או שאם קרה לו אז הוא אשם והוא בכלל תקף את הנאשם המסכן או שהוא סנילי לגמרי ולא יודע בכלל על מה הוא מדבר וכך הלאה. התקפות על עדי תביעה זה לא ייחודי לתיקי אונס, אלא מאפיין של כל הליך פלילי. אם העד רוצה לזרוק מישהו לכלא, אז מן הסתם ינסו לערער את אמינותו. זה אופי השיטה. לגבי שליטה של המתלוננות בהליך, זו לא תביעה פרטית שלהן (כמו תביעת פיצויים כספית למשל) שבה הן יכולות לעשות כרצונן, אלא תביעה של המדינה נגד הנאשם. לא גברת גולן נגד אדון קסטיאל, אלא מדינת ישראל נגד קסטיאל. השליטה של המתלוננת בהליך מוגבלת, כמו בכל הליך פלילי, אבל מצד שני, מול קסטיאל לא עומדת בחורה אחת או כמה בחורות, אלא כל פוטנציאל העוצמה הקטלנית של המדינה, וזה מצב מאד לא נעים ומסוכן מבחינתו, מי כמוהו יודע.

  5. אסתי רודס אברהם

    עוד מקרה מצער מקומם וכה כואב – כשהפרקליטות פועלת מתוך אי אמון כלפי מתלוננת, לשם שמירה על נאשם. הזוי…וכל האמצעים כשרים

  6. עוז

    בין אם קסטיאל עשה את המעשים המיוחסים לו ובין אם לא (ובמקרה הספיצפי שלו אני דווקא מאמין שהוא בהחלט עשה את מה שנחשד), מגיע לו כחשוד במדינה דמוקרטית להתגונן בכל דרך משפטית חוקית.
    אני רק יכול להניח שלו הבן של או הבעל של או החבר של מחברת המאמר או אחד\ת מהמגיבים המצקצקים בלשונם נגד מסירת החומרים היה נחשד במעשים דומים, כל הטענות והעקרונות בנוגע ל"סודיות רפואית" היו עפים מהחלון והם היו מתאבדים על זכותו להגנה משפטית בכל אמצעי חוקי קיים.
    איך אמרו בסנדק ? הכל בחיים אישי.

  7. יוספה

    כמטפלת אנליטיקאית קלאסית ופמיניסטית, מה זה "החיי הפנטזיה האינטראפסיכית" ?